בדקדוק של השפה העברית,ה"א הידיעה אוה"א היידוע היא האותה' כאשר היא משמשת כתוויתיידוע לשם עצם או לשם תואר.
הוספת המורפמה התחילית הַ־ לפני שם עצם היא הדרך העיקרית לציין ששם העצם הוא מיודע, כלומר, שבהקשר שבו מדברים הוא מובחן מעצמים אחרים הדומים לו. למשל, במשפט "השולחן שלפנינו איננו סתם שולחן" מיודעת המילה הראשונה "השולחן" בה"א הידיעה, ומבחינה את השולחן שבו מדובר משאר השולחנות (הצורה "סתם שולחן" מציגה שימוש בתווית אי־יידוע, או תווית סיתום, שהיא היפוכה של תווית היידוע). דרכים נוספות ליידוע בעברית הן שימוש בשם עצם פרטי ("משה איננו ככל הילדים"), שימוש בכינוי קניין ("ביתי הוא היפה שבבתים") או שימוש בכינוי רומז ("ילד זה"). חלק מן הדרכים הללו מוציאות זו את זו, במובן זה שאי אפשר להשתמש בשתיים מהן בו־זמנית, למשל אי אפשר לצרף ה"א הידיעה לשם עם כינוי קניין ("הביתי") או לשם עצם פרטי ("המשה", למעט חלק משמות המקומות: "הירקון", "האוורסט").
משערים שהשימוש בתווית יידוע הוא חדש יחסית בתולדותהשפות השמיות. הראיה העיקרית לכך היא שתווית היידוע שונה משפה לשפה: למשל, בעברית מושג היידוע באמצעות התחילית הַ־, בערבית באמצעות התחילית ال־, בארמית באמצעות הסופית ־ָא, ואילו באכדית לא קיים כלל יידוע. לפיכך סבורים שבפרוטושמית לא היה קיים כלל יידוע. בתוך תולדותהעברית המקראית עצמה מתברר שבלשוןהשירה המקראית, המשמרת סימנים רבים של קדמות, מועט מאוד השימוש בה"א היידוע לעומת לשון הפרוזה הרגילה (למשל, בשירת הים "אמר אויב... אחלק שלל" - ולא "אמר האויב... אחלק השלל"), ועל פי זה משייכים החוקרים את הופעתה של ה"א הידיעה בעברית לתקופת בית ראשון.
על פי הדגש החזק המופיע בדרך כלל בעיצור שאחרי ה"א הידיעה היו ששיערו שצורתה הקדומה היא הַלְ־ או הַנְ־, בדומה לערבית, אך כיום הנטייה היא שלא לקבל השערה זו ומייחסים את הדגש לצורך בשמירת התנועה מפניהיחטפות.
הביטוי "בה"א הידיעה" משמש בעברית של ימינו כהמחשה להצטיינות מיוחדת, למשל "מילון זה הואהמילון בה"א הידיעה לשפה העברית".
העצם הספציפי שאליו רומזת ה"א הידיעה תלוי לעיתים בסביבה שבה נמצא הדובר. הכינוי "הרב", ללא ציון של שם לאחריו, מרמז לרבו המובהק של הציבור שאליו משתייך הדובר. בציבורים מסוימים של הזרם הדתי לאומי "הרב" הואהרב קוק, ובציבוריםמסוימים של הזרם החרדי זהוהרב סולובייצ'יק. באופן דומה, כאשר חייל בפיקוד הצפון מדבר על "האלוף", כוונתו למפקד פיקוד הצפון, וכאשר חייל בפיקוד הדרום מדבר על "האלוף", כוונתו למפקד פיקוד הדרום.
ה"א הידיעה שימשה בתחילה לשימוש דאיקטי – ככינוי רומז. שימוש זה נשתמר בצורות זמן אחדות כמו "היום", "השבוע" וכדומה שמשמעם היום הזה, השבוע הזה. מאוחר יותר קיבלה ה"א הידיעה גם תפקידאנאפורי כמצביע לאחור. למשל במשפט "אכלתי תפוח, התפוח היה טעים". ה"א הידיעה ממלאת תפקיד של הביטוי "הזה" או "ההוא". רק בשלב האחרון של ההתפתחות הפכה ה"א הידיעה לתווית שמציאותה במשפט מחויבת: למשל במשפט הקודם, לא ניתן לומר "אכלתי תפוח, תפוח היה טעים" ללא ה"א הידיעה. (תהליך דומה אירע גם בשפות הרומאניות, שבהן היידוע התפתח ממילות רמז בלטינית, שפה שלא היה בה יידוע).
משום שה"א הידיעה היאאות שימוש המצטרפת לתחילתה שלמילה שלמה, הסרתה תשאיר מילה שלמה באותה משמעות ורק לא מיודעת. אך אם האות ה' הייתה חלק מהמילה עצמה ולאמוספית לא תישאר מילה שלמה לאחר הסרתה. לדוגמה - הסרת האות ה' במילה "הבלון" תשאיר מילה שלמה "בלון" ולכן מדובר בה"א הידיעה.
בצורתה היסודית מנוקדת ה"א הידיעה בפתח ובעיצור שאחריה מופיע דגש. כאשר העיצור התוכף הוא אחד מן העיצורים א, ה, ח, ע, ר שאינם מקבלים דגש חזק, לא מופיע הדגש, ובמקום זאת משתנה במקרים מסוימים תנועת ה"א הידיעה:
לדגש החזק שאחרי ה"א הידיעה יש נטייה להישמט כשהוא בא באות שוואית, בעיקר באותיות י', מ', ל' ואחרות (הַיְלָדִים, הַמְדַבְּרִים, הַלְוִיִּם).
כאשר באה לפני ה"א הידיעה אחת מאותיות השימוש בכ"ל, נבלעת ה"א הידיעה: בַּבַּיִת. היבלעות זו אינה מתרחשת ליד ו"ו החיבור: וְהַבַּיִת, מ"ם השימוש: מֵהַבַּיִת ושי"ן הזיקה: שֶהַבַּיִת.
טבלת סיכום לניקוד ה"א הידיעה:
| ניקוד יסודי | לפני א', ר' (ה', ע') | לפני ה', ח' לא קמוצות | לפני חָ, חֳ | לפני הָ, עָ בלתי מוטעמות |
|---|---|---|---|---|
| הַ+דגש חזק | הָ | הַ | הֶ | הֶ |
כל הכללים האלה נכונים בדרך כלל בעברית מקראית, אף כי גם בה יש להם חריגים. בעברית הישראלית המדוברת מוּבעת בדרך כלל ה"א הידיעה בתנועת a גם כאשר לפי הכללים היא מנוקדת בסגול.
הכלל בעברית הקלאסית הוא שבצירוף שם שאיננוסמיכות הבא ביידוע, מצורפת ה"א הידיעה לשני חלקי הצירוף, למשל "הבית הגדול", ולעומת זאת בצירוף סמיכות באה ה"א הידיעה בסומך ולא בנסמך, למשל "בית האיש". אולם לשני חלקיו של כלל זה יש חריגים: בעיקר בלשון חז"ל מצויים צירופי שם שאינם סמיכות המיודעים רק ברכיב השני, כמו "שער העליון" או "כנסת הגדולה", וכן מצויים במקרא צירופי סמיכות שבהם מיודע גם הנסמך, כמו "הָעֲבֹתֹת הַזָּהָב" (שמות ל"ט), "הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה" (ירמיהו ל"ב). בעברית הישראלית המדוברת יש נטייה ליידע את הסמיכות כולה בבת אחת, כגון "הבית־ספר".האקדמיה ללשון העברית מכירה במקרים מסוימים בכשרותה של צורה זו, והיא מתירה ליידע צירוף של פועל בצורתבינוני עם תיאור פועל בתחילת הצירוף: היושב־ראש, העורך־דין.[1]