בתנ"ך,דָּנִיֵּאל[1], או בשמו הבבליבֵּלְטְשַׁאצַּר[2] (בֶּלֶט-שַׁר-אֻצֻר – beleṭ šar uṣur – "שמור על חיי המלך") היה מילדי האצולה היהודים שנלקחו מישראל בידינבוכדנצר השני מלך בבל, בימייהויקים מלך יהודה. נבוכדנצר גידלם במלכותו במיטב החינוך הבבלי, כדי שישמשו לו כיועצים. יחד עם דניאל גדלו בבית המלךחנניה, מישאל ועזריה אך הוא היה המנהיג שביניהם. דניאל התפרסם בחצר מלך בבל כפותר חלומות ועקב כך עלה לגדולה. מעשיו יחד עם מעשיהם של שלושת חבריו, מסופרים בספר דניאל.
על דניאל מסופר כי הצטיין במיוחד בהבנת דברים נסתרים.”וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם, נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל סֵפֶר וְחָכְמָה, וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת.” (דניאל א יז) תחילת עלייתו של דניאל לגדולה הייתה כאשר נלקח על ידיאשפנז שר נבוכדנצר, לשרת לפני המלך, והמלך התרשם מאוד ממנו ומחבריו[3]. בהמשך הצליח לגלות למלך נבוכדנצר מהו החלום שהטריד את מנוחתו ושתוכנו נשכח ממנו, משימה שבה נכשלו כל חכמי בבל האחרים ואשר בשל כך פקד נבוכדנצר על הוצאתם להורג. לאחר שסיפר ופתר את החלום מונה דניאל להיות רב החרטומים של המלך נבוכדנצר, ועל פי בקשתו ממנה נבוכדנצר גם אתחנניה, מישאל ועזריה לתפקידים בכירים בממלכה.
דניאל היה פותר חלומות בחסד עליון. חלק מפתרונותיו התגשמו לעיני כול, וחלקם הם דברינבואה לטווח ארוך. החלום הראשון המתואר בספר דניאל הואחלומו הנ"ל של נבוכדנצר הרואה פסל המורכב מארבעה חלקים המתנפץ על ידי אבן שנהפכת להר גדול. פתרונו של דניאל הוא שהפסל מסמל ארבע מלכויות – ראשו של הפסל הוא מלכות נבוכדנצר, ושאר חלקי גופו שלוש מלכויות נוספות. האבן מסמלת את מלכות האלוהים שתשלוט לנצח. לאחר שדניאל פותר את חלום הצלם של נבוכדנצר, נבוכדנצר כל כך מתפעל מדניאל עד שהוא מבקש לנסך לו מנחה, ולסגוד לו כאילו היה אל. לאחר מכן פותר דניאל חלום נוסף לנבוכדנצר וגם חלום זה עוסק בנבוכדנצר עצמו – החלום מתאר את שאיפתו למלוך על העולם כולו, עד כדי האלהת עצמו, ואת עונשו של נבוכדנצר על שאיפתו זאת – נבוכדנצר ייתקף בשיגעון ויצא להתגורר עם חיות היער. עיקר המסר של דניאל הוא שהשלטון המוחלט הוא ביד אלוהים לבדו.
על מעמדו והיחס אליו ניתן ללמוד מדבריו של מלך בבל אליו:
דניאל לא נזכר במעשה הפסל בבקעת דורא, ועל פי פרשנות חז"ל היה באותה עת בשליחות של מלך בבל[4]. על פי פרשנות המהרש"א, היה זה ניסיון של מלך בבל למלט את דניאל מאותו גזרה, מאחר שמלך בבל רחש לו כבוד רב עד כדיהאלהתו של דניאל, אך לא היה יכול לעשות כנגד רצון עמו. על פי מדרש אחר דניאל כן היה בבקעת דורא באותו זמן, והוא זה שגרם לפירוק הפסל.
לאחר מות נבוכדנצר נראה שקרנו של דניאל שוקעת, כיוון שבפעם הבאה שהוא מוזעק לפתור חלום הוא אינו נמצא בחצר ואינו מוכר בה, אלא נקרא לבוא ממשרה שולית. דניאל מצליח לפתור כתב חידה שמופיע על כותל הארמון שלבלשאצר, מלך בבל, בעתמשתה בלשאצר: "מנא מנא תקל ופרסין". לפי הסברו, אלוהים מנה את מלכותו של בלשאצר והחליט לחלק אותה ביןמדי ופרס. סיפור זה הונצח בציור מפורסם של הצייר ההולנדירמברנדט.
לאחר שקרנה של פרס עולה, דניאל נעשה לאחד מחשובי המלכות בחצר הפרסית. וניסיון נוסף נגזר עליו כאשר הוא מתמנה לראש השרים שלדריווש המדי, ואלו שמקנאים בו על מעמדו הרם, מתמרנים את המלך להשליך כל אדם שיתפלל לאל מלבדו לגוב אריות, וכופים על המלךלהשליך לגוב האריות את דניאל, שממשיך להתפלל כמנהגו אל ה' ולעברירושלים שלוש פעמים ביום, אך האריות לא נוגעים בו לרעה. לעומת זאת, המלשינים מוצאים את מותם בשיניהם, בפקודת המלך. אלוהי ישראל מוכר על ידי המלך וזוכה לכבוד רב. ניכרים קווי דמיון בולטים בין מעשה זה, שבמרכזו עומד דניאל לבדו, לבין מעשה כבשן האש, שבמרכזו עומדים חנניה, מישאל ועזריה בלי דניאל.
דניאל חולם בעצמו חיזיון על ארבע המלכויות, חיזיון שהוא למעשה הרחבה של חזיון הצלם של נבוכדנצר, ובכך מניח תשתית לצפיית העתיד. בספר מודגשת מאוד חוסר היכולת של דניאל להבין בעצמו את החזיונות – ככל הנראה כדי להדגיש שהעיסוק בעתיד הוא בלתי אפשרי בלי סיוע אלוהי ובכך מביע הכתוב את הסתייגותו מן העיסוק בחישוב מועד אחרית הימים[דרוש מקור].
עם כל מעמדו הרם בחצרות המלכים, דניאל איננו שוכח את מוצאו. בהיותו שר במלכות פרס, מסופר עליו שהוא מתפלל לעברירושלים. וכן מסופר עליו כי לאחר שהוא מחשב את הקץ של שבעים שנה מזמן החורבן, הוא מתפלל על בנייתבית המקדש בירושלים וחזרת עם ישראל אל ארץ ישראל:”אֲדֹנָי שְׁמָעָה, אֲדֹנָי סְלָחָה, אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה, וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר, לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ” (דניאל ט יט). פסוקים אלו של תחינה לגאולת ישראל, שולבו בתפילות שבסידור.
חז"ל מפליגים בחוכמתו ואומרים כי הייתה שקולה לכל חוכמת חכמי האומות, "אם יהיו כל חכמי אומות העולם בכף מאזנים ודניאל איש חמודות בכף שנייה לא נמצא מכריע את כולם?"[6] במקום אחר חז"ל מעירים כיהקץ התגלה רק לשני אנשים, יעקב ודניאל[7].
עם זאת, חז"ל מביעים את דעתם בתלמוד, כי דניאל נענש בגוב האריות מפני שהשׂיא עצה טובה למלך בבל, והיא שכדי למתק את הגזרה שנגזרה עליו לתתצדקה לעניים[8]. לפי דעה אחרת, המובאת בספרי,מעשה גוב האריות לא היה עונש, אלא אירע כדי שהקב"ה יקדש את שמו בעולם[9]. על פי חז"ל,התך שבמגילת אסתר הוא דניאל, ומקור שמו בכך ש"חתכוהו מגדולתו" או בכך ש"כל דברי המלכות נחתכים על פיו"[10].
בספר דניאל לא מצוין האם דניאל היהנביא, כפי שמוזכר אצל נביאים אחרים, או שרק היה "חוזה". בתלמוד נאמר בדרך אגב שדניאל לא היה נביא, בניגוד לבני תקופתוחגי,זכריה ומלאכי[11]. לפיכך מובן מדוע ספר דניאל לא ממוקם בין ספרי הנביאים[12][13].
אולם פרשנים נחלקו בדעותיהם בעניין:
רש"י פירש שדברי הגמרא נובעים מכך שדניאל לא נשלח לעם בנבואה, ואין משמעותם שלא היהנביא ממש[14].
הרמב"ם חילק בין רמות שונות של נביאים ונבואה ומשייך את דניאל לרמה השנייה ולא כנביא רגיל[15].
הרמב"ן מגיב לרמב"ם בפירושו לתורה בטענה שדניאל לא היה כלל נביא[16].
