 | |||||||||||
| נשיא ראשון של הרפובליקה המרכז-אפריקאית, צילום משנת 1962 | |||||||||||
| לידה | 24 במרץ1930 Bouchia,אובאנגי-שארי,אפריקה המשוונית הצרפתית  | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 20 בנובמבר2003 (בגיל 73) יאונדה,קמרון | ||||||||||
| מדינה | הרפובליקה המרכז-אפריקאית | ||||||||||
| השכלה | סורבון | ||||||||||
| מפלגה | התנועה להתפתחות חברתית של אפריקה השחורה,Central African Democratic Union,Movement for Democracy and Development | ||||||||||
| השקפה דתית | נצרות קתולית | ||||||||||
| בן או בת זוג | | ||||||||||
| ילדים | ברונו, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה | ||||||||||
| מספר ילדים | 11 | ||||||||||
| פרסים והוקרה |
| ||||||||||
| חתימה |  | ||||||||||
| |||||||||||
  | |||||||||||
דויד דאקו (בצרפתית:David Dacko; 24 במרץ1930 -20 בנובמבר2003) היהנשיאה הראשון שלהרפובליקה המרכז-אפריקאית מעצמאותה ב-1960 ועד שהודח בהפיכה צבאית ב-1 בינואר1966 ונשיאה שנית בין ספטמבר1979 לספטמבר1981.
לאחר סיום לימודיו התיכוניים הוכשר כמורה. היה יד ימינו של דודו,ברתלמי בוגנדה, האיש שהוביל את הרפובליקה לעצמאות ובמשך שש שנים היה סגנו וכיהן במועצת האוטונומיה כשר פנים וכלכלה. כאשר נהרג בוגנדה בתאונת מטוס במרץ1959 נכנס דאקו לעמדת מנהיג התנועה הלאומית של ארצו ומפלגת התנועה למען הפיתוח החברתי של אפריקה השחורה (Mouvement pour l'évolution sociale de l 'Afrique noire - MESAN). דקו היה נשיא הרפובליקה החדשה שזכתה בעצמאותה באוגוסט1960. בשנת1964 ניצבה ממשלת דאקו בפני מספר קשיים: המשק היה בקיפאון, הבירוקרטיה החלה להתפורר, וגבולות המדינה נפרצו על ידילומומביסטים, המורדים בקונגו השכנה מדרום, ועל ידי מורדים לשחרורסודאן ממזרח. בנוסף עמד דאקו תחת לחץ ה-MESAN לנסות ולטפח מקורות תמיכה מן החוץ מלבד צרפת (ובת בריתה באותה עת,מדינת ישראל), לפיכך החל דאקו בפיתוח היחסים עםמאו דזה-דונג, מנהיגסין העממית. בעקבות זאת קיבלה הרפובליקה הלוואה ללא ריבית של 20 מיליון פרנקים צרפתיים, אך הדבר לא מנע התמוטטות כלכלית, גם בגללשחיתות של פקידי ממשל. סין מצידה, החלה בתעמולהקומוניסטית בתוך המדינה הצעירה. קשיי המדינה הובילו למספר ניסיונות להפיכה צבאית, שעל מנת להודפם הקים דאקו ב-1966 בסיוע קצינים ישראלים, כוח משטרתי מזוין עצמאי שישמש כ"משמר נשיאותי".[1]
אולם המרד הגדול קרם עור וגידים דווקא בקרבתו. בן דודו של דאקו, הקולונלז'אן-בדל בוקאסה, היה הקצין המרכזי בצבאו והרבה להופיע בציבור ולצבור אהדה וכוח. ביולי1965, נשלח בוקאסה לפריז כחלק ממשלחת דיפלומטית. כשבוקאסה ניסה לחזור לרפובליקה, גילה שדאקו אסר על חזרתו. בוקאסה גיבש תמיכה מהכוחות הצבאיים של הרפובליקה ושל צרפת, שהצליחו לשכנע את דאקו לאפשר את חזרתו של בוקאסה. גם הנשיא הצרפתישארל דה גול שוחח בטלפון עם דאקו, ואמר כי לא יעלה על הדעת ש"שותפו לנשק" לא יוכל לחזור לרפובליקה. מאז חזרתו של בוקאסה לרפובליקה, המתיחות בינו לבין דאקו הלכה וגברה. בשלב מסוים דאקו תכנן להחליף את בוקאסה, שכיהן כיועצו האישי לענייני צבא, בלזאמו, שהיה מפקד המשמר המלכותי, ורצה לקדם קצינים בכירים שהיו נאמנים לממשלה. בוקאסה גילה את התוכנית של דאקו והחל להיערך להפיכה. הוא חשש מהמשמר הנשיאותי של דאקו ומאפשרות שהצבא הצרפתי יתמוך בו במקרה של הפיכה. ב-31 בדצמבר 1965, שעה וחצי לפני חצות, התחילה ההפיכה. בוקאסה ובעלי בריתו בצבא השתלטו על עיר הבירהבנגי בתוך מספר שעות ואילצו את דאקו להתפטר.
בוקאסה הפך את הרפובליקה למשטר חד-מפלגתי, בו הייתה ה-MESAN המפלגה החוקית היחידה ופיתח שלטוןדיקטטורי במדינה. הוא שרד ניסיונות הפיכה והתנקשויות וב-1972 הכריז על עצמו כ"נשיא לכל החיים". את השראתו שאב משליטים כניקולאה צ'אושסקו,אידי אמין ומועמר קדאפי. מיד לאחר ההפיכה הושם דאקו במעצר בית, אך שוחרר ביולי1969. בספטמבר1976 מונה ליועצו האישי של בוקאסה. בדצמבר 1976 הנהיג בוקאסה חוקה חדשה, ביטל את הרפובליקה והפך את המדינה למונרכיה - האימפריה המרכז אפריקנית. ב-4 בדצמבר1977 הכתיר בוקאסה את עצמו כ"הוד רוממותו הקיסרית בוקאסה הראשון, קיסר מרכז אפריקה". בשלב זה, אנשים רבים במדינה ובשאר העולם ראו בבוקאסה מטורף.
דאקו הבין שבוקאסה מדרדר את המדינה לאבדון והצליח לשכנע את צרפת לפלוש למדינה על מנת להשיב את השפיות. בערב ה-20 בספטמבר1979, פלשו חייליצבא צרפת לאימפריה המרכז אפריקנית, במסגרת "מבצע ברקודה". עד הבוקר למחרת השתלטו כוחותקומנדו צרפתיים וכמה מאות חיילי רגלים על שדה התעופה של בנגי, כמעט ללא התנגדות. ב-21 בספטמבר, בשעה 12:30 בצהריים, הכריז דויד דאקו על נפילת האימפריה המרכז אפריקנית, והשבת רפובליקת מרכז אפריקה תחת נשיאותו.
ב-1 בספטמבר1981 הודח דאקו בהפיכה צבאית ללא שפיכות דמים, שהונהגה על ידי רמטכ"ל צבאו,אנדרה קולינגבה, שירש את דאקו כנשיא. באופן נדיר בהפיכות צבאיות ביבשת, נשאר דאקו במדינה ואף הוביל את מפלגת האופוזיציה, התנועה לדמוקרטיה ופיתוח (Mouvement pour la Démocratie et le Développement - MDD), במסגרתה התמודד בבחירות לנשיאות ארצו ב-1993. הוא היה פוליטיקאי פעיל בפרלמנט והנהיג את האופוזיציה. במרץ2003 ערךפרנסואה בוזיזה (François Bozizé,(אנ')) הפיכה צבאית. בספטמבר אותה שנה נבחר בוזיזה באופן חוקי לנשיא וכונן מסגרת לשיח לאומי מאחד בחברה המרכז-אפריקאית,Dialogue nationale. דאקו היה אחד המשתתפים במיזם.
ב-27 בספטמבר לקה באוטם שריר הלב והובהל לטיפול בבית חולים ביאונדה, בירתקמרון, על מנת שיוכל להמשיך לטיפול בצרפת. אולם, ב-20 בנובמבר נפטר ביאונדה. ממשלת הרפובליקה הכריזה על חודש אבל לזכרו.
ערך מורחב –יחסי הרפובליקה המרכז-אפריקאית-ישראלישראל והרפובליקה המרכז-אפריקאית קשרו קשרים מראשית עצמאותה. ב-17 באפריל1961 הגיעה לארץ משלחת מהרפובליקה המרכז-אפריקאית. המשלחת ייצגה את הרפובליקה בחגיגותיום העצמאות ה-13 של ישראל, נועדה עםנשיא המדינהיצחק בן-צבי וביקרה במכון ויצמן,האוניברסיטה העברית בירושלים ובמוסדות חינוכיים וצבאיים.[2] בינואר1962 הגיעה לארץ משלחתפרלמנטרית מהרפובליקה כאורחתה שלההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.[3] כחמשה חודשים לאחר מכן, ביוני, הגיע דאקו עצמו לביקור ממלכתי בישראל, במסגרתו נחתמו לראשונה הסכמי ידידות ושיתוף פעולה בין ישראל לרפובליקה המרכז-אפריקאית בלשכתנשיא מדינת ישראל.[4] דאקו ביקר ברחבי הארץ, בין היתר בקיבוץבית אורן . בעספיא[5] ובנתניה. באוגוסט 1962 ערך נשיא המדינה יצחק בן-צבי ביקור גומלין בבנגי.[6] ב-1966 הקימה ישראל ברפובליקה את המשמר הנשיאותי להגנת משטרו של הנשיא דאקו.[1] נוסף על כך הוקמה ברפובליקה תנועה חלוצית בהדרכת חמישה עשר קצינים מהנח"ל, בשילוב של אימון טרום-צבאי והדרכה חקלאית.[7] ישראל ייבאה מהרפובליקהיהלומים גולמיים לתעשיית היהלומנות.[8] היחסים בין המדינות התדרדרו לאחר הדחתו של דאקו, עליית בוקאסה והתקרבותו לאידי אמין ומועמר קדאפי.
