 | |
| לידה | 14 בפברואר1956 (בן 70) תל אביב-יפו,ישראל  |
|---|---|
| מדינה | ישראל |
| ענף מדעי | היסטוריה של עם ישראל |
| השכלה | האוניברסיטה העברית בירושלים |
| מנחה לדוקטורט | עמנואל אטקס |
| תלמידי דוקטורט | מנחם קרן־קרץ,גדי שגיב |
| אב | משה קרונה |
| אם | רחל קרונה |
| תרומות עיקריות | |
| חקר תולדותיהודי מזרח אירופה בעת החדשה ובמיוחד תולדותהחסידות,ההשכלה והחברה היהודית המסורתית | |
  | |
דוד אסף (נולד ב-14 בפברואר1956) הואהיסטוריוןישראלי,פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. עוסק במחקר ובהוראה של תולדותיהודי מזרח אירופה בעת החדשה ובמיוחד בתולדותהחסידות,ההשכלה והחברה היהודית המסורתית. מאז שנת 2011 כותב ועורךבלוג בשם "עונג שבת (עונ"ש)".
אסף נולד כדוד ישראל קרונה[1] בתל אביב לרחל ומשה קרונה, ילידיורשה, שהיו ממקימיקבוצת רודגס (מאוחר יותר קבוצת יבנה). לאחר שובם משליחות בארצות הברית עברו לתל אביב בשנת1952. אביו היה ממנהיגי תנועת "השומר הדתי" בפולין, מראשי המפד"ל וחבר הנהלתהסוכנות היהודית. אסף גדל בביתדתי-לאומי, למד בבית הספר הממלכתי-דתי "מירון" ובתיכון המשותף בקבוצת יבנה. בצבא שירת בחיל השריון כטנקיסט ולאחר מכן כסמל מבצעים בחצי האי סיני. בגיל עשרים וארבע, בעת לימודיו לתואר הראשון באוניברסיטה העברית,יצא בשאלה ובשנת 1983 שינה את שם משפחתו לאסף. למד מהתואר הראשון עד השלישי באוניברסיטה העברית. סיים תואר שני בהצטיינות ב-1985[2] ועבודת הדוקטורט שלו, בהדרכת פרופ'עמנואל אטקס, אושרה בשנת1992 בציון מעולה. היא עסקה בצדיק החסידי רביישראל פרידמן מרוז'ין ובמקומו בתולדות החסידות.
אסף זכה במלגת אלון ומונה למרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב בשנת 1994, ושם הוא לימד מאז ועד צאתו לגמלאות בסוף שנת 2024. בשנת2005 מונה לפרופסור מן המניין, ובשנים 2005–2007, 2014–2016 כיהן כראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. בשנים 2004–2017 עמד בראש המכון לחקר תולדותיהדות פולין ויחסי ישראל-פולין באוניברסיטת תל אביב, ומשנת 2011 הוא מופקד הקתדרה למדעי היהדות על שם סר אייזיק וולפסון. בשנים1979–1994 שימש כמזכיר הכללי שלהאיגוד העולמי למדעי היהדות. היה חבר בהנהלות ארגונים אקדמיים וציבוריים שונים (החברה ההיסטורית הישראלית,מרכז זלמן שזר,בית שלום עליכם).
אסף שימש כעורך של כתב העת "מדעי היהדות: במת האיגוד העולמי למדעי היהדות" וכעורך משנה של "גלעד: מאסף לתולדות יהודי פולין". הוא ערך ספרים רבים, שימש עורך מדור חסידות באנציקלופדיית ייוו"א לתולדות יהודי מזרח אירופה וחיבר עבורה את המאמר המקיף על תולדות החסידות. היה חבר במערכת המדעית של פרסומי מרכז זלמן שזר ומכהן במועצות מערכת של כתבי עת שונים בישראל ומחוצה לה.
נשוי לשרון, דוקטור לתולדות האמנות, עורכת ומתרגמת, ואב לארבעה.
אסף הואהיסטוריון חברתי המתמחה בעיקר בחסידות 'המאוחרת', זו של המאותה-19 וה-20 (בשונה מהחסידות 'המוקדמת', שלהבעש"ט ושני הדורות הראשונים של תלמידיו במאה ה-18). במחקריו, שכוללים ספרים שכתב וערך ועשרות מאמרים, פיתח תחום מחקרי חדש, שעד אליו רק מעטים עסקו בו, והם הושפעו מחוקרי החסידות הראשונים, בראשםשמואל אבא הורודצקי ושמעון דובנוב, שיחסם לחסידות המאוחרת היה שלילי. בדור האחרון[דרושה הבהרה] חל שינוי ניכר במגמות המחקר וחוקרים רבים עוסקים יותר בחסידות המאוחרת. לדברי ההיסטוריוןמשה רוסמן "חוד החנית" של שינוי המגמה במחקר לכיוון החסידות המאוחרת "היה מפעלו של דוד אסף, שפילס את הדרך והגדיר את סדר היום המחקרי". לדבריו, אסף "הציב יסודביבליוגרפי לחקר התקופה, הציג שורה ארוכה של מקורות חדשים, בחן את המקורות החסידיים בחינה ביקורתית, העלה את נושא הגאוגרפיה החסידית במאה התשע עשרה, דן במקומה של החסידות בהתפתחות האולטרה אורתודוקסיה המודרנית, ניתח דפוסי מנהיגות וירושה בחסידות, תיאר דמויות חשובות ופרשיות מפתח ושוליים בחצרות שונות, התייחס לזיקה בין ההשכלה לחסידות במאה התשע עשרה, ופרסם את התיאור המתועד והמפורט ביותר של חצר חסידית מפותחת הפועלת בכל הדרה".[3]
בספרו "תולדות החסידות" בחר דובנוב לעסוק רק בחסידות שעד שנת1815, כיוון שחשב שמכאן ואילך נתונה תנועה זו בתהליך הדרגתי של שקיעה וניוון.[דרוש מקור] במחקריו הצביע אסף על השפעת מורשת ההשכלה בעיצוב דימויה השלילי של החסידות המאוחרת, מחד גיסא, ועל הפוטנציאל המחקרי הרב שקיים במחקר הביקורתי של תחום זה, מאידך גיסא.
ספרו הראשון של אסף, שראה אור בהוצאתמרכז זלמן שזר בשנת תשנ"ז (1997), הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו. הספר ראה אור בשנת 2002 גם באנגלית בהוצאתStanford University Press. זוהיביוגרפיה ביקורתית ראשונה מסוגה על דמות חסידית מרכזית שפעלה במחצית הראשונה שלהמאה ה-19, וממנה משתקפת גם תמונה מקיפה של החסידות כולה בתקופה זו. אסף נסמך בספרו על מאות מקורותארכיוניים וספרותיים,הגיוגרפיה חסידית, ספרות פולמוסית אוסאטירית של משכילים, תעודות ברוסית ובגרמנית שמקורן באימפריה האוסטרו-הונגרית, דיווחים בעיתונות בת הזמן, זיכרונות וספרות יפה, שבהם הוא הסתייע בצורה ביקורתית.לצד ביוגרפיה שיטתית של הצדיק מרוז'ין, עוסק חלק ניכר מן הספר בתיאור ראשוני של סוג מיוחד במינו שלחצר חסידית "מלכותית" שאפיין חסידויות מאוחרות כמו רוז'ין-סדיגורה אוצ'רנוביל ושלוחותיהן הרבות, שפעלו בחלקים הדרומיים שלהאימפריה הרוסית, בבוקובינה ובגליציה. אסף מתאר שלל היבטים שלחיי היומיום בחצר החסידית המלכותית, החל במבנים הפיזיים שהיו בה, עבור בחוגים החברתיים ובעלי התפקידים שאכלסו אותה, וכלה בהיבטים הארגוניים והכלכליים שהפעילו את החצר החסידית והפכו אותה, לדעתו, ל"מדינה בתוך מדינה".
רביישראל פרידמן מרוז'ין (1850-1796) מתואר על ידי אסף כמנהיג חסידיכריזמטי ובעל כושר ארגון, שנהנה מהשפעה אדירה בכל שכבות הציבור היהודי, כוללרבנים ותלמידי חכמים מובהקים, על אף שבעצמו התקשה בכתיבה (ועל כך זכה לקיתונות בוז מצד המשכילים). אסף מסביר את סוד הצלחתו לא רק בכריזמה, בדבקות הדתית שלו וביכולת החידוש והאלתור, אלא גם בשל ייחוסו הנכבד (אבי-סבו היההמגיד ממזריטש, תלמידו החשוב ביותר של הבעש"ט). ישראל מרוז'ין פיתח דרך מקורית בעבודת ה' המכונה 'דרך המלכות', ובמסגרתה חי הצדיק בהיכלו חיי פאר ראוותניים וצובר רכוש וקניינים חומריים. דרך זו ספגה ביקורת חריפה מצד משכילים וצדיקים אחרים שראו בכך חיקוי דרכי האצולה הפולנית ונסיגה מערכיה המקוריים של החסידות. אך חסידיו הרבים, כמו גם מעריציו "הצדיקים" מנהיגי החצרות החסידיות, ראו בה ביטוי לקדושתו ולמעמדו הדתי המיוחד במינו, כמי שמייצג את התקווה המשיחית של זרעבית דוד, שגם אליו התייחס הרבי מרוז'ין. לדעת אסף, קשורה דרך המלכות של רוז'ין בתפישה מרחיבה של העיקרון החסידי של עבודה בגשמיות, והעדפתו על פני לימוד התורה המסורתי והתפילה, אך לא פחות מכך על תפישה חברתית ייחודית הרואה בגישה זו דרך נאותה להתמודדות עם השינוי החברתי המשמעותי שהתרחש בחסידות בראשיתהמאה ה-19. שינויים אלה כללו, לדעת אסף, שקיעתההתנגדות לחסידות והתקבלותה כזרם דתי לגיטימי, התמסדותה והפיכתה לרוב בחברה היהודית, והיווצרות הדגם השושלתי כמקור הבלעדי להנהגת החסידים. לפי אסף, סיפורה של החסידות המאוחרת, הוא למעשה סיפור היווצרותן של השושלות החסידיות הגדולות – כמו שושלת פרידמן וחסידות רוז'ין ושלוחותיה הרבות – שרבות מהן פועלות במאה ה-21.אסף מתאר כיצד סמכותו הכריזמטית של הצדיק החליפה את סמכותה של הקהילה המסורתית, וכיצד הפך הצדיק לכוח פוליטי ולמקור סמכות עליונה עבור עדת מאמיניו. הצדיק היה מעורב במינויים ובהדחות של בעלי תפקידים תורניים שונים (רבנים,שוחטים וכדומה) והתערב בענייניהן של קהילות שהיו תחת השפעתו, גבה כספים ומיסים ממאמיניו, פעל כדי לייצג את האינטרסים של חסידיו אך גם פעל כנציג של כלל ישראל וכשתדלן בפני השלטונות, אסף כספים ופעל למען חסידיו בארץ ישראל ויזם מפעלי בנייה וצדקה שונים.
ר' ישראל מרוז'ין נאסר והועמד לדין בידי המשטרה הצארית, בחשד לשותפות ברצח שני מלשינים יהודים שפעלו במחוז אושיץ שבפודוליה. לאחר תקופת מאסר ארוכה בכלא בקייב, שוחרר ר' ישראל מרוז'ין מחוסר אשמה והושם במעקב. כשנודע לו על תוכניות השלטון לגרשו אל מחוץ לתחום המושב נמלט מרוסיה ועקר לסדיגורה שבבוקובינה האוסטרית (1841), שם הקים מחדש את חצרו ושיקם את עדתו ומעמדו. אסף מתאר את מסכת האירועים הקשורה במאסרו ובריחתו, בדיונים על דרישת הרוסים להסגירו לידיהם, וכיצד הוכרע גורלו בדרגים הפוליטיים הרמים ביותר ובלשכות הצאר הרוסי והקיסר האוסטרי. הקמתה מחדש של החצר החסידית ה'רוסית' באוסטריה, בהקשר גאוגרפי, פוליטי וחברתי שונה לחלוטין, היא דוגמה ליכולת הדינמית של התחדשות והסתגלות המאפיינת את החסידות ומאפשרת לה לפעול בהצלחה בתקופה המודרנית במסגרות מדיניות שונות – בין בשלטון הצאר באימפריה הרוסית, או בקיסרות האוסטרו-הונגרית – ולנצלן לטובתה.
הספר "דרך המלכות" זכה בפרס שזר לחקר תולדות ישראל לשנת תשנ"ז ונדפס בשתי מהדורות.
להשערת דוד אסף,ספר זיכרונות של יחזקאל קוטיק, הוא הראשון שנכתב ביידיש מאז זיכרונותיה שלגליקל מהמלין. הספר ראה אור לראשונה בוורשה בשני חלקים בשנים 1912–1913 וזכה להוקרה. אסף תרגם ספר זה יחד עם אמו, רחל קרונה, והוציאו לאור במהדורה מוערת בהוצאת המכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ובית שלום עליכם.
הכרך הראשון "מה שראיתי" ב-1999 (מהדורה מקוונת נמצאת בפרויקט בן יהודה[4]) (נדפס גם בשנת 2002 באנגלית בהוצאת Wayne State University Press) והכרך השני "נע ונד" ב-2005.
אסף הקדים לספר מבוא מפורט על המחבר, על זיכרונותיו, התקבלותם וערכם ההיסטורי. אסף רואה בזיכרונותיו של קוטיק לא רק סאגה משפחתית בעלת איכויות ספרותיות מרשימות, אלא גם "מסמך תרבותי" השופך אור על עולמם של יהודימזרח אירופה במאה ה-19. קוטיק, יליד העיירה קאמיניץ ליטובסק שבפלך גרודנו (רוסיה הלבנה), מתאר בפירוט עשיר את חיי משפחתו, שמילאה תפקידי הנהגה בקהילה, על רקע עולמם של הפריצים הפולנים והחוכרים היהודים, של יהודי היישובים הקטנים ("יישובניקעס"), של מאבקי חסידים, מתנגדים ומשכילים, ועל רקע אירועי התקופה (כמו ה"קנטוניסטים" שגויסו בכפייה לצבא הרוסי או מרד הפולנים ברוסים). במאות רבות של הערות לאורך הספר מבאר אסף את המושגים, הספרים, האישים, המקומות, הריאליה, ההיסטוריה ופרטי ההווי הדתי והחברתי הרבים שזרויים בספר. במבוא חשף אסף את קיומו של חלק שלישי של הזיכרונות שנדפס רק בחלקו ואבד כנראה בברלין. כמו כן הוא מביא את ההתכתבות הענפה בין קוטיק לבין מעריצו הגדול, הסופרשלום עליכם, שהתפעל מהחלק הראשון של הזיכרונות ועודד אותו לכתוב את החלק השני (שממנו התאכזב).הכרך הראשון מסתיים בשנות ה-60 של המאה ה-19 – והוא מתמקד במיוחד באהרן-לייזר סבו רב הפעלים של קוטיק, וכן בתקופת ילדותו, בחרותו נישואיו ומרידתו בחסידות. הכרך השני עוסק בתקופת יציאתו מבית הוריו, בניית משפחתו וביסוסו הכלכלי. כרך זה מסתיים בתיאור מזעזע של הפוגרום ביהודיקייב בשנת1881 שקוטיק היה עד לו. לאחר נדודיו התיישב קוטיק בוורשה והתפרנס מבית קפה שהיה מרכז לסופרים ועיתונאים וכן ליהודים ליטאים שהיגרו לוורשה.
קוטיק התפרסם כעסקן ציבור שהקים חברות חסד וסעד חברתי שונות, אך איש לא חשב שיש לו כישרון כתיבה. את זיכרונותיו החל לכתוב בשנת 1912 בעידודו של בנו, אברהם הירש, שהיה פעיל בחוגיםסוציאליסטיים. הם זכו להתקבלות חיובית ביותר על ידי סופרים כשלום עליכם,י"ל פרץ ומבקרי ספרות כמו "בעל מחשבות", ופתחו למעשה אתסוגת כתיבת הזיכרונות בספרות יידיש המודרנית.
לצדחסידות חב"ד,חסידות ברסלב היא מן הפוריות ביותר מבחינה ספרותית, ובשל כך השפעתה על תולדות החסידות היא רבה וייחודית. עולמו הרוחני שלרבי נחמן ובמיוחדסיפורי המעשיות שסיפר, פרסמו את שמה של ברסלב בחוגים רחבים שאינם חסידיים והייתה להם השפעה רבה גם בתחומי הספרות והאמנות. סיפוריו של רבי נחמן תורגמו לגרמנית בידימרטין בובר בשנת1906 וכך גם הגיעו לידיעתם של קוראים שלא ידעו עברית או יידיש וגם לקוראים שאינם יהודים. בשנת1928 הכיןגרשום שלום את הביבליוגרפיה הראשונה של ספרי ברסלב בשם "אלה שמות" כמתנה למרטין בובר ביום יובלו והיא מנתה 156 עיולים (פריטים ביבליוגרפיים), בשנת תש"ס, 72 שנים לאחר מכן, פרסם דוד אסף בהוצאת מרכז זלמן שזר ביבליוגרפיה מוערת שכוללת מעל 1,110עיולים. כל הפריטים מוינו למדורי משנה, נרשמו בדקדקנות ותוכנם תומצת. הביבליוגרפיה כוללת את כל הספרים שיצאו על ידי חסידי ברסלב לדורותיהם אך גם את כל מה שנכתב על חסידות ברסלב על ידי חוקרים, סופרים, משוררים ועיתונאים. בין הפרקים שבספר: ספרי ברסלב (כולל אגרות, תקנות, לוחות וכרוזים), דמותו של ר' נחמן וחסידות ברסלב בעיני משכילים, עיונים פרשניים בסיפוריו ובתורותיו, ר' נחמן וארץ ישראל, ר'נתן מנמירוב: תורותיו וכתביו, חסידי ברסלב ברוסיה, בפולין, בברית המועצות, חסידי ברסלב בארץ ישראל, במדינת ישראל ובארצות הברית, חסידות ברסלב בראי הספרות והאמנות, היבטים רפואיים ופסיכולוגיים, היבטים חברתייםפולקלוריים ואנתרופולוגיים.
הספר זכה בפרס הספר הביבליוגרפי הטוב ביותר לשנת 2000, מטעם אגודת הספריות היהודיות (AJL). גם לאחר שנדפס הספר המשיך אסף ברישום הביבליוגרפי וקובץ של מעל 400 עדכונים ותוספות זמין בדף הבית שלו באינטרנט.[5]
ספר זה של אסף ראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר בשנת תשס"ו (2006) (תרגום לאנגלית ראה אור ב-2010 בהוצאת University Press of New England). הספר דן בפרשיות מביכות ובדמויות ייחודיות, שקיומן גרם חוסר נחת וההיסטוריוגרפיה החסידית ניסתה להתעלם מהן או להסתירן. אסף הקדים לספר מבואמתודולוגי המתאר את הבעיות ההיסטוריוגרפיות הכרוכות במחקר של פרשיות מביכות ושל מסורות זיכרון שונות המגויסות לעיצוב "סדר יום" רעיוני, דתי או חינוכי. אסף מצביע על הדמיון בין ההיסטוריון לבין הבלש, המבקש להוכיח, לאחר בחירה וביקורת, כי שום עובדה אינה מקרית ולכל עובדה יש משמעות. הוא מציע קטגוריות פרשניות שאותן הוא מכנה "זיכרון פולמוסי" ו"זיכרון אפולוגטי" לצד זיכרוןהיסטוריוגרפי הנכתב במאה ה-20 וה-21. ומראה כיצד מסורות הזיכרון השונות "מכירות" אלה את אלה ואף "משוחחות" או "מתפלמסות" במישרין או בעקיפין זו עם זו.
הפרק הראשון בספר, שעורר סערה גדולה בקרב חסידי חב"ד, עוסק בשאלת התנצרותו המסתורית שלמשה, בנו של מייסד חסידות חב"ד רבישניאור זלמן מליאדי. משה המיר את דתו בשנת1820 אך סיפורו המביך הוסתר מפני החסידים. בשל הערפל ההגיוגרפי והאגדות הרבות גם היסטוריונים כמעט שלא עסקו בו. אסף הביא את הגרסאות השונות של הסיפור, בחן את עדויותיהם וסיפוריהם של משכילים, מומרים וחסידים והביא לראשונה תיעוד ארכיוני רוסי הכולל את הרקע לסיפור ההמרה והעתק מתעודת ההטבלה. אסף קבע כי משה סבל מילדותו ממחלת נפש, שהחמירה בעקבות מאסרו בימימלחמות נפוליאון ברוסיה. נראה שמחלתו היא שהביאה אותו למעשה הקיצוני של ההמרה. משה נפטר כנראה זמן לא רב לאחר התנצרותו. חסידי חב"ד, ובראשם האדמו"ר השישייוסף יצחק שניאורסון, סירבו להכיר באמת טרגית זו ויצרו למשה ביוגרפיה חלופית שמכחישה את סיפור ההמרה וגורסת כי משה הסתתר בעילום שם במשך עשרות שנים מפחד השלטון הרוסי.
הפרק השני מגולל את סיפור נפילתו של רבייעקב יצחק הורוויץ, "החוזה מלובלין", שבחגשמחת תורה תקע"ה (1814) נפל מחלון ביתו, גסס במשך 9 חודשים ונפטר בתשעה באב של אותה שנה (1815). החסידים טענו כי נפילתו הייתה פלאית וניסית, תוצאה ממאבקו במלאכים כדי לקרב את המשיח, ואילו המשכילים גרסו כי החוזה השתכר וכאשר ביקש להטיל את מימיו מבעד לחלון איבד את שיווי משקלו ונפל. אסף, שסקר את מסורות הזיכרון השונות וגלגוליהן, הציע גם אפשרות שלישית: על פי מקור חסידי כבר בנעוריו ניסה החוזה להתאבד. ניתוח ספרותי מדוקדק של מסורת הנפילה חושף רמזים להשערה שגם באירוע זה ניסה החוזה לשלוח יד בנפשו.
בפרק השלישי בודק אסף מדוע חסידות ברסלב נרדפה באלימות חסרת תקדים בידי חסידויות אחרות. הוא מתאר בהרחבה את גלי הרדיפות נגד חסידי ברסלב, במיוחד בשנות השישים של המאה ה-19. הסיבה למאבק פנים חסידי זה נובעת לדעתו מהאיום שהציבו חסידי ברסלב בעצם קיומם על אחד מעקרונות היסוד של האורתודוקסיה בכלל והחסידות בפרט, הציות לגדולי הדור. חסידי ברסלב הכירו רק בסמכותו של רבם המת, ר' נחמן מברסלב, ולא בסמכותם של צדיקים או רבנים אחרים.
הפרק הרביעי עוסק בפרשה מקומית שבה גורשמלמד נערים מקהילתו החסידית בשל עמדותיו הרציונליסטיות שמתוכן השתמעה ביקורת על אפשרות קיומה שלרוח הקודש בקרב חכמי זמנו. פרשה זו, שעל פיה אמר המלמד כי פירוש "אור החיים" על התורה לא נכתב ברוח הקודש, נדונה בפסק דין שחיבר האדמו"ר ר'חיים הלברשטאם מצאנז. אסף חשף את מכתבו המקורי של המלמד, שנשלח לרבשלמה קלוגר מברודי, ובו תיאר את גרסתו לאירועים. ניתוח משווה של שתי התעודות מצביע על המשמעויות החברתיות החמורות שייחסה החברה החסידית להתבטאויות העלולות לגרום לזלזול בכבודן של דמויות עבר נערצות.
הפרק החמישי מספר על הרב עקיבא שלום חיות מטולצ'ין, גאון תלמודי שהפך ממתנגד חריף שלעג לצדיקי הדור החסידיים, לחסיד נלהב ולרב שמונה על ידי הצדיק רבידוד טברסקי מטולנה. אסף מציג ומביא את מסורות הזיכרון השונות ומנסה באמצעותן לשחזר את תחנות חייו של הרב עקיבא חיות.
הפרק השישי עוסק בדמותו החריגה של רבימנחם נחום פרידמן מאיצקן, נינו של ר' ישראל מרוז'ין ומי שעמד לכהן כאדמו"רחסידי שְׁטֶפַנֶשְׁט. הוא היה מעורה בתרבות הכללית, בקי בספרות העולמית, במוזיקה ובאמנות, ובחיבוריו ניסה לתווך בין הישגי התרבות האירופית לבין החסידות התמימה. הוא חיבר פירוש למסכת אבות בעל מגמה הומניסטית ברורה, וכן סדרה של מסות פילוסופיות, כגון "על היופי", "החלום ופתרונו", "על האמת והשקר", "על האדם", ובהן דן בשאלות דת, מוסר ואסתטיקה. השפעתו על תולדות החסידות הייתה מועטה, ואף על פי כן דמותו יוצאת הדופן הייתה מנוגדת למקובל בהיסטוריוגרפיה החסידית, שהעדיפה להתעלם ממנו ולהשכיח את מפעלו הספרותי.
הפרק השביעי חושף מתוך כתב יד מסמך חריג בעל עוצמה ספרותית. וידוי שכתב בשנת1910 ר'יצחק נחום טברסקי משפיקוב (בית צ'רנוביל), שהיה אז בן 22. הוא היה בן לשושלת מיוחסת של אדמו"רים ועמד להתחתן עם בתו של ר'ישכר דוב רוקח מבֶּלז. במכתב, אותו שלח לסופר היידישיעקב דינזון שגר בוורשה, מתאר טברסקי בכישרון ספרותי נדיר את עולמו "הפעוט והמכוער", את שנאתו לחסידות ולחסידים ואת כמיהתו לחיי חופש ללא המגבלות של החצר החסידית. במיוחד הוא חושש מן הגורל הצפוי לו בחצר בלז הידועה כקנאית ושמרנית. הווידוי, המובא בשלמותו, מנותח הן בהקשר הביוגרפי של הכותב, שהושפע מאוד מאחיותיו שנמשכו גם הן להשכלה, והן בהקשר ההיסטורי והחברתי של בני צדיקים אחרים שהתמודדותם עם המודרנה הביאה אותם להלכי רוח דומים ולעיתים אף להתנתקות גמורה מן העולם החסידי.
הספר, שזכה להצלחה מסחרית ונדפס בתוך חודש בשתי מהדורות, התקבל בביקורות חיוביות בקהילה המדעית[6] ובדיונים סוערים ומסויגים בקרב קוראים בני החברה החרדית והחסידית.[7] אסף עצמו השתתף בדיונים בשמו האמיתי והגיב לטענות המשתתפים, שמקצתם האשימוהו במציצנות בפרשיות שהשתיקה יפה להן וברדיפת סנסציות.[8]
ב-2012 ראה אור בהוצאתאוניברסיטת חיפה וידיעות אחרונות ספרו של אסף "הציץ ונפגע". זהו מחקר מקיף על פרשת הצדיקבערניו מליאובה, בנו של רבי ישראל מרוז'ין שבשנת1869 פרש מאדמו"רותו והצטרף לפרק זמן קצר למחנה המשכילים, ועל המחלוקת שפרצה עקב כך ביןחסידות צאנז לחסידות סדיגורה ופילגה חלק מהחברה החסידית בגליציה, הונגריה, רוסיה וארץ ישראל, לשני מחנות יריבים.
הספר מהווה המשך לשני ספריו הקודמים – "דרך המלכות" העוסק באביו של בערניו, ו"נאחז בסבך" העוסק באירועים מביכים. אסף זכה בפרס בהט שלאוניברסיטת חיפה לספר העיון המקורי הטוב לשנת תש"ע-תשע"א (2010) על כתב היד של ספרו זה.
בדצמבר 2017 ראה אור בהוצאתאוניברסיטת פרינסטון הספר "Hasidism: A New History",[9] פרי מאמץ משותף של שמונה חוקרים מכמה מדינות, המביא את סיפורה שלתנועת החסידות מראשיתה ועד ימינו. אסף הוא מחבר-שותף של ספר זה, והיה חבר בצוות שכתב את החלק העוסק בחסידות במאה התשע עשרה.
ספרו "שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי" יצא לאור בדצמבר 2019 בהוצאתעם עובד. הספר עוסק בתולדותיהם של שירים רבים בזמר העברי והיהודי.[10] בין השירים שנידונים בפירוט:אויפן פריפעטשיק,מיין שטעטעלע בעלז,פזמון ליקינתון,יקבי ראשון לציון, קומה אחא,רב הלילה,בין גבולות, הי דרומה, שיר על התוכי יוסי, ערב במסחה, אין כמו יפו בלילות, ושירי המופעתל אביב הקטנה.
הבלוג "עונג שבת (עונ"ש)", שאותו מפרסם אסף, החל להתפרסם כניוזלטר בדצמבר2007, ובפברואר2011 הפך לבלוג. מדי שבוע מתפרסמים בבלוג כשלושהפוסטים, ומנויי הבלוג מקבלים מדייום שישי דיווח בדואר אלקטרוני על תוכן הפוסטים השבועיים. את מרבית הפוסטים כותב דוד אסף, וכן מתארחים בבלוג כותבים נוספים, ובהם הצלם ומורה הדרך ברוך גיאן, המפרסם פוסטים מצולמים בעיקר מירושלים, הצלם האתנוגרף דנצ'וּ ארנון,יהודה זיו, שעסק בשמות אתרים בישראל ובמורשת הפלמ"ח (עד לפטירתו ב-2020),אסא כשר, הכותב על הקדשות מיוחדות של ספרים, חוקר הזמר העבריאליהו הכהן, הפזמונאידן אלמגור, חוקר הספרות העבריתאבנר הולצמן ורבים נוספים.[12] בראש הבלוג ניתן מידע על תוכנו: "כל דבר הנוגע ליהודים בפרט ועיניני מדינה, ספרות ומדע בכלל, ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות". תיאור זה מגמד את הבלוג, המכיל, בנוסף לזוטות מהעולם היהודי, גם מידע היסטורי רב ערך. בשלוש-עשרה שנותיו הראשונות פורסמו בבלוג מעל 2,000 פוסטים.
שאלה תשובה - דוד ותומר, שיחה בין דוד אסף ותומר פרסיקו, בערוץיוטיוב שלכאן 11
דוד אסף (1956-), דף שער בספרייה הלאומית
דוד אסף, ברשת החברתיתפייסבוקדוד אסף, ברשת החברתיתפייסבוקמכּתביו:
הרצאות:
מה 'חדש' במחקר החסידות במאה התשע-עשרה?, סרטון בערוץ "האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים", באתריוטיובעל כתביו:
אבנר הולצמן,הקומפניון דה לה שנסון שרים את "מיין שטעטעלע בעלז", באתרהארץ, 11 בינואר 2021עופר אדרת,הם היו בני 10, שרק ביקשו לעלות ארצה. המכתבים שהותירו אחריהם נוגעים ללב, באתרהארץ, 1 במאי 2024| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| מאגרי מידע | |
| בקרת זהויות |
