הדג הגדול ביותר –כריש לווייתני.אנטומיה חיצונית של הדג Lampanyctodes hectoris: 1 – קשת הזימים 2 – קו האורך 3 – סנפיר הגב הקדמי 4 – סנפיר הגב האחורי 5 – חיבור הזנב 6 – סנפיר הזנב 7 – סנפיר השת 8 – איבר המפיק אור (פוטופור) 9 – סנפיר הגחון (זוג) 10 – סנפיר החזה (זוג)יבשתן – מבין הדגים המעטים שיוצאים מהמיםטריגון – מבין הדגים השטוחיםדג אוסקרפרפרון בשונית אלמוגיםדג הסלמון הוא חלק חשוב מתזונתם של חיות רבות וגם של האדםהאבנון הוא דג מסוכן ביותר לאנשים עקב ארסיותו הרבהבת הים היא יצור אגדי שחציו אדם וחציו דגציור יפני של דג משנת 1925 – הדגים באומנות
דָּג (שם מדעי: Pisces) הואבעל חייםבעל חוליות (במערכת המיתרניים), המשתייך לקבוצה של למעלה מ-35,700 מינים שונים, שחיים במים מתוקים ומים מלוחים.[1] המונח "דג" מתאר צורת חיים ולא קבוצהטקסונומית ומתייחס למגוון בעלי חוליות מכמהקווים אבולוציוניים.[1] משום כך, למרות הדמיון ביניהם, חלקם קרובים יותר לחולייתנים אחרים, כמועופות ויונקים, מאשר ל"דגים" אחרים.[2] ניתן להגדיר דגים על דרך השלילה – דגים הם כל בעלי חוליות שלא עלו על היבשה.[2]
דגים הםבעל חוליות, חיים במים, מטילים ביצים במים,נושמים בעזרתזימים[3] (הזימים יכולים להתקיים לצד ריאות כמו אצלדְגי הריאות) רובם בעלידם קר, רוב הדגים חיים במים במשך כמעט כל חייהם (בניגוד לדו-חיים). הדגים מניעים את עצמם בעזרתסנפירים, ועורם מכוסהקשקשים. נכון לשנת 2024 יש מעל ל-35,700 מיני דגים מוכרים למדע, המשתייכים ל-488 משפחות, ומינים רבים עדיין לא נתגלו. דגים למיניהם מהווים כ-50% ממיניבעלי החוליות על כדור הארץ. כמו כן, מגוון עצום של מיני דגיםנכחדו במהלך האבולוציה.
לדגים יכולות מנטליות מורכבות, הכוללות יכולת לתכנן פעולות עתידיות ולשתף פעולה בגמישות,[4] לשחק,[5] לזכור מי צפה בתבוסתם בעבר,[6] ובמינים מסוימים אף להשתמש בכלים[7] ולזהות את עצמם במראה.[8] כמו כן, דגים נמצאו מסוגלים לסבול מכאב ומפחד, כמו גם משעמום ומבעיות רגשיות כגוןדיכאון.[9][10]
הדגים (Pisces) נחשבו בעבר כעל מחלקה אך כיום אינה נמצאת יותר בשימוש מיוןטקסונומי, זאת משום שבדומה למונח "זוחלים" מדובר בקבוצהפרפילטית. בטקסונומיה המודרנית הטקסון חייבים להיותמונופילטי – כלומר כל האורגניזמים באותה קבוצה התפתחו במהלך האבולוציה מאב קדמון משותף, וכל הצאצאים של אותו אב קדמון נמצאים בקבוצה זו. קבוצת ה"דגים" אינה מונופילטית משום שמתוך מחלקתבעלי סנפירים בשרניים, התפתחו מינים שאינם נחשבים "דגים" – המינים המשתייכים לקבוצתבעלי ארבע רגליים (Tetrapoda). קבוצת בעלי ארבע הרגליים היא קבוצת בעלי חוליות הכוללת את החולייתנים היבשתיים הכוללת את הדו-חיים ואת קבוצתבעלי שפיר עוברי. קבוצת בעלי השפיר העוברי כוללת כמה קבוצות שנכחדו וכן אתמחלקת היונקים ואת קבוצתזאורופסידה (Sauropsida) – כוללת את ה"זוחלים" (עוד קבוצה פרפילטית) ואת העופות.
מסיבה זו, "דגים" אינםקבוצה טקסונומית שכן הדגים הם כל החולייתנים מלבד אלו שעברו ליבשה. באופן זה "דגים" מסוימם יכולים להיות שארים רחוקים מאוד של "דגים" אחרים, באופן שונה לעומת קבוצות טקסנונומיות אמיתיות (כמו יונקים או עופות לדוגמה). למעשה חלק מהדגים קרובים יותר לבעלי חיים יבשתיים לעומת מרחקם ל"דגים" אחרים – לדוגמהדג ריאות וקוילקנת קרובים יותר לאדם מאשר לטרוטה אוטונה, והם רחוק אף יותר מכך מכרישים. ואילוכרישים קרובים יותר לאדם ולשאר היונקים, מאשר לצמד אומיקסינה (עגולי הפה שהם השרידים מקבוצתחסרי לסתות שהייתה מגוונת ומשגשגת, עד שרוב המינים בה נכחדו).[2]
היות שמחלקות הדגים הן בעלות מגוון פנימי רחב מאוד, לכל התכונות הטיפוסיות לדגים ישנם יוצאי דופן כל שהם. לדוגמה: אף על פי שהדגים נחשבים לבעלי "דם קר", כלומר בעלי חיים שאינם מסוגלים לווסת אתטמפרטורת גופם באופן עצמי, דג הטונה,דג החרב וכמה מינים שלכרישים, מראים יכולת מסוימת של וויסות טמפרטורת הגוף (הומיאותרמיות, "דם חם"). בנוסף, מקובל לחשוב שדגים נושמים בעזרת זימים. אולם, קבוצות רבות של דגים מסוגלות להפיקחמצן מהאוויר, כמו גם מהמים, באמצעות שימוש במבנים אנטומיים שונים.דג הריאה, למשל, מצוידריאות הדומות לאלה שלהולכי על ארבע.
הדגים נושמים את מולקולות החמצן (O2)המומסות במים (ולא את אטומי החמצן המצויים במולקולותתרכובת המים H2O). מולקולות החמצן מגיעות אל המים מן האטמוספירה ובהפרשה של צמחי מים בעתפוטוסינתזה. באגמים,נחלים וימים, אחוז החמצן המומס במים נמוך מאחוז החמצן באוויר, וזאת בשל מסיסותו הנמוכה במים. כ-6מיליליטר של חמצן מומס מצויים בכלליטר של מים, כך שריכוז החמצן המומס במים קטן פי 30 מריכוזו באוויר.
אברי הרבייה אצל דגים כוללים אשכים אצל הזכר ושחלות אצל הנקבה. ברוב מיני הדגים מדובר בזוג אברי רבייה בגודל דומה, שמאוחים באופן חלקי או מלא. יכולים להימצא גם אברי רבייה משניים.
כמה סוגי דגים הםהרמאפרודיטים והם בעלי שחלות או אשכים בשלבים שונים של מחזור חייהם. ישנם גם מינים (Hypoplectrus, לדוגמה) שהם בו זמנית זכר ונקבה.
הרוב המוחלט של הדגים מתרבים על ידי ביצים, המתפתחות מחוץ לגוף הנקבה. ברוב המינים הללו ההפריה נעשית מחוץ לגוף האם, כאשר הזכר והנקבה מפזרים את תאי המין שלהם במים שבקרבתם. אולם, ישנם כמה מינים בהם ישנה הפריה פנימית, כאשר הזכר מעביר את תאי הזרע בעזרת איבר מיוחד לכך לפתח הרבייה של הנקבה.
הצעירים הבוקעים מבין הביצים המופרות מכוניםפגית, בדרך כלל הם אינם מפותחים לגמרי, נראים שונים מהמופעים של השלבים הבוגרים יותר ונושאים איתם שקחלמון גדול שמשמש אותם לתזונה. שלב הפגית בדרך כלל קצר (כמה שבועות), ובמהלכו הפגית גדלה, משנה את צורתה ועוברת מתזונה המבוססת על שק החלמון לתזונה המבוססת עלזואופלנקטון. התהליך תלוי בזמינות של זואופלנקטון ולכן פגיות רבות מתות במהלכו.
הדגים מקבוצת מיקסינים, קבוצת צמדים וקבוצת דגי הסחוס מאופיינים בשלדסחוסי.
שאר הקבוצות, דגי גרם – מקריני סנפיר ובעלי סנפירים בשרניים, ודגי ריאות, מאופיינים בשלד גרמי.
השלד האופייני לדגי הגרם מורכב מגולגולת המשמשת נקודת המשען של שאר השלד, עמוד שידרה לאורך כל הגוף המסתיים בסנפיר זנב גרמי, שני זוגות של סנפירים – זוג סנפירי החזה, וזוג סנפירי הגחון, סנפירים לא-זוגיים – סנפיר הגב (קדמי ואחורי), הזנב וסנפיר השת. כל הסנפירים מחוברים בעצמות אל שלד הדג. בגולגולת של דגי הגרם ישנן עצמות מיוחדות לשמירה על הזימים המכונות קשתות הזימים.
השרירים בדג מחוברים לקרומים אורכיים ורוחביים, הקשורים לשלד ולעור. רוב הדגים נעים על ידי כיווץ של זוגות של שרירים משני צדי עמוד השידרה לסירוגין. ההתכווצויות הללו יוצרות תנועה בצורת האות S הנעה במורד גופו של הדג. כאשר כל פיתול מגיע לסנפיר האחורי נוצר כח דחיפה אחורי שיחד עם הסנפירים האחרים מניע את הדג קדימה. הסנפירים משמשים גם לייצוב גוף הדג בתנועה, ולהגדלת שטח הפנים של הדג להגברת כוח הדחיפה בתנועה. המבנה ההידרודינמי של גוף הדג מקטין את החיכוך במים ומקל על התנועה בהם.
כדי להימנע משקיעה כתוצאה מכך שרקמות הגוף יותר כבדות מהמים, יש אצל דגי גרם רבים איבר המכונהשלפוחית אוויר (המכונה גם שלפוחית השחיה ושלפוחית ציפה). השלפוחית מאפשרת על ידי מעבר שלגזים לכוונן את הציפה של הדג במים. שלפוחית האוויר היא איברהומולוגי לריאות של שוכני היבשה ומקובל לחשוב שהריאות התפתחו ממנה במהלך האבולוציה.
מח הדג הטיפוסי קטן ביחס למסת הגוף, בהשוואה לבעלי חוליות אחרים, כאחד חלקי חמש-עשרה מהמוח של יונק או עוף בגודל דומה. אולם ישנם כמה דגים עם מוח יחסית גדול כמו הכרישים, להם מח ביחס מסה דומה לציפור או יונק כיס.
המוח מחולק לכמה אזורים. מצידו הקדמי נמצאות אונות הריח; זוג מבנים המקבל ומפענח גירויים המתקבלים מאזור הנחיריים דרך עצבי הריח. אונות הריח גדולות במיוחד אצל דגים הצדים לפי חוש הריח כמוכריש ושפמנון. מאחוריהן נמצאות שתי אונות הטאלנספלון המקבילות למח המרכזי אצל חולייתנים מפותחים יותר, אצל דגים תפקידן העיקרי הוא הרחה. שני המבנים הללו יחד מכוניםהמוח הקדמי.
דיאנספלון הוא אזור במוח המחבר בין המוח הקדמי למוח האמצעי ונימצא מתחת לאונות הראייה. הוא משמש בתפקידים הקשורים בהפרשותהורמונליות ובשמירה על ההומאוסטזיס של גוף הדג. מיד מעליו נימצאתבלוטת האצטרובל המשמשת להבחנה באור, שמירה על השעון הביולוגי ושליטה בשינויי צבע של עור הדג.
המוח האמצעי כולל שתי אונות ראייה; אלו גדולות במיוחד אצל דגים הצדים בעזרת הראייה כמו פורל הקשת וציקלידים.
המאטנספלון או המוח האחורי קשור בעיקר בשחיה ובשמירה עלשיווי המשקל של הדג. הוא מורכב מאונה אחת ובדרך כלל זהו החלק הגדול ביותר במוח הדג.
גזע המוח הוא החלק האחורי ביותר במוח ושולט בחלק מהשרירים והאיברים בגוף הדג. בדגי הגרם זהו החלק השולט בנשימה ובבקרה על הלחץ האוסמוטי בגוף.
בקרב רוב הדגים אברי החישה מפותחים ביותר. כמעט לכל הדגים הפעילים ביום ישעיניים מפותחות המאפשרותראיית צבעים טובה לפחות כמו ראייה של בני אדם. חלק מהדגים משתמשים בראייה כדי לשנות את צבעי גופם למטרותהסוואה (אם אפילו אחת מעיניו של דג ממשפחת הסוליתאים נפגעת – הוא מתקשה להתאים את צבעיו לסביבה). ניתן לשער כי דגים מפענחים את הקלט החזותי בדומה לבני-אדם, משום שהם מוטעים על ידיאשליות אופטיות בדומה להם.[11] לדגים רבים יש גםקולטנים כימיים מיוחדים המאפשרים חישה יוצאת דופן של טעמים וריחות. לשפמנון הנפוץ בצפון אמריקה יש כ-680,000 בלוטות טעם – פי 100 מלאדם – והן מפוזרות על פני כל גופו,[12] וחוש הריח שלכרישים חד פי 10,000 משל בני-אדם. לדגים יש אוזניים, אף על פי שאין להם אפרכסות אוזניים, שאינן נחוצות בתווך המימי. דגים משתמשים באוזניהם בין היתר כדי לשמוע זה את זה; למרות ההנחה הנפוצה שדגים הם אילמים – למעשה לדגים יש יותר דרכים להפקת קולות מאשר לכל חיות היבשה.[13] יש דגים המסוגלים לשמוע גם צלילי אולטרה-סאונד, המופקים למשל על ידידולפינים. לרוב הדגים ישנם קולטנים רגישים בקו הצד של הגוף המאפשרים להם לזהות זרמים ותנודות וכך לחוש בתנועות המים הנגרמות מתנועת בעלי חיים אחרים – בני להקתם (כך מתאפשר להם לנוע בתיאום מושלם כמעט) וכן טורפים וכאלה שעשויים לשמש כטרף. לכמה דגים כמו הכרישים ישנה יכולת לזהותזרמים חשמליים חלשים. אחרים, כמו הצלופח החשמלי, מסוגלים לייצר זרמים חשמליים. יש דגים כמו "דגי הפיל" המסוגלים לייצר ולחוש זרמים חשמליים חלשים, בעיקר למטרות תקשורת.
מחקר שנערך על ידי מוסד רוזלין ואוניברסיטת אדינבורו, בריטניה, מצא ראיות כי דגים מסוגלים לחושכאב, וגילה כי דגים מראים שינויים פיזיולוגיים והתנהגותיים בתגובה לפגיעה. נמצא כי לדגים יש קולטני כאב (nociceptors), כאשר 22 מהקולטנים מגיבים ללחץ מכני ולטמפרטורה גבוהה מ-40מעלות צלזיוס, ו-18 אחרים מגיבים גם על גירוי כימי. קולטנים אלה מזכירים את הקולטנים בדו-חיים,ציפורים ויונקים. כל הדגים בניסוי הגיבו בצורה חריגה מהרגיל על ארס דבורה ועלחומצה אצטית, והפגינו התנהגות אופיינית גם לחולייתנים מפותחים יותר כמו יונקים במצביעקה.[14][15][16]מחקר שנערך באפריל 2009 באוניברסיטת פרדו,אינדיאנה, חיזק את המסקנה כי דגים אכן מסוגלים לחוותכאב ולהגיב אליו, כשמצא שדגים בנוכחות תמיסת מלח באקווריום וטמפרטורה גבוהה הפגינו התנהגות מתגוננת, זהירה, או שלפחד וחרדה, בעוד שדגים בנוכחות תמיסת מלח, טמפרטורה גבוהה ומשכך הכאביםמורפין לא משנים את התנהגותם.[17]
הביולוגית ויקטוריה בריית'ווייט מאוניברסיטת אוקספורד בספרה "?Do Fish Feel Pain" שיצא לאור במרץ 2010 מראה כי דגים שייכים למיןאינטליגנטי, ומחקרה מראה כי יש ביכולתם להפגין יכולותזיכרוןלטווח קצר ולטווח ארוך, שבמקרים אחדים, כמו בסלמון הנודד, זוכרים לטווח של שנים. כמו כן, היא מצאה כי גופם של הדגים מפריש את הורמון העקהקורטיזול בתגובה למצבילחץ.[18]
התפתחות הלסתות אצל הדגים אפשרה להם מקורות תזונה מגוונים הכוללים צמחים ובעלי חיים.
בדגים, בדומה לבעלי חוליות אחרים, המזון נבלע דרך הפה, ונטחן בוושט. כאשר המזון מגיע לקיבה הוא ממשיך להתפרק ובמינים רבים של דגים ישנו עיבוד נוסף על ידי כיסונים דמויי אצבעות המפרישיםאנזימיעיכול וסופגים חומרי מזון. מן הקיבה נמשךמעי עד לפתח הביב. במעי מסתיים פירוק המזון וספיגתו וחומרי הפסולת נפלטים דרך הביב. איברים כמו הכבד והלבלב מפרישים אנזימים נוספים וחומרים כימיים מאכּלים בזמן שהמזון עובר במערכת העיכול.
כמו רוב שוכני המים, הדגים מפרישים פסולת חנקנית ("שתן") בצורתאמוניה. חלק מהפסולת עוברת בדיפוזיה דרך הזימים אל המים שמסביב, והשאר מסונן מהדם דרךהכליות, ומופרש מפתח הביב. בניגוד לרוב היונקים, את הדג משמש פתחשופכה אחד,פתח הביב, שנמצא באזור סנפיר השת, עבור מערכת המין, הפרשות העיכול והפסולת החנקנית.
דגי ים נוטים לאבד מים מגופם בתהליך שלאוסמוזה. ולכן כמעט אינם מפרישים "שתן", כלומר פסולת חנקנית נוזלית. הכליות מרכזות את השתן כך שיאבדו כמה שפחות מים מגופם. דגי מים מתוקים, לעומת זאת, צריכים לשמור על המלחים בגופם ולהיפטר מעודפי מים. לכן הכליות אצלם מותאמות להפריש מים בכמויות גדולות עם מעט מאוד מלחים. ישנם דגים המסוגלים לשנות את תפקוד הכליות שלהם, מה שמאפשר להם בין השאר, לעבור בין סביבה של מים מתוקים ומים מלוחים.
דגי הגרם התפתחו מחסרי הלסתות. אצל דגי הגרם הופיעוגולגולת וצלעות. הגולגולת התפתחה עד שכללה לסתות ושיניים ובכך העצמות של דגי הגרם גם סיפקו הגנה וגם הקלו את האכילה. דגי הגרם דחקו את חסרי הלסתות ממרבית הגומחות האקולוגיות (סביבות הקיום).
בתוך מחלקת דגי הגרם הופיעודגי הריאות. הריאות שיפרו את יכולת הנשימה של דגים אלה בתוך המים ואצל חלקם הן אפשרו גם נשימה מחוץ למים – למשל בקפיצה מעל מכשול רחב בנחל מתייבש. מחלקת הדו-חיים התפתחה מדגי הריאות והיגרה אל היבשה. הליך ההתפתחות האבולוציוני הזה מונצח במעגל חיי הפרט של בני מחלקה זו. הפגית שלהם דמוית דג והבוגר נראה כבעלי ארבע רגליים שאליהם משויכת מחלקת הדו-חיים.
מדגי הריאות התפתחו גם אותם דגי גרם שיש להםשלפוחית ציפה.[דרושה הבהרה] שלפוחית הציפה התפתחה מהריאות ונתנה לאותם דגי גרם יתרון גדול על דגים אחרים. דגי הגרם בעלי שלפוחית הציפה דחקו את הדגים האחרים ממרבית הנישות. התחרות עם בעלי שלפוחית הציפה הפכה את דגי הריאות לדגים נדירים ביותר (מאובנים חיים).
דגי הסחוס התפתחו מדגי הגרם. אצלם, למעט הלסתות והשיניים, השלד הפך לסחוס קל וחזק.
הדגים הם מקורמזון לבני אדם בכל העולם, בין אם נאספו מהטבע באמצעותדיג ובין אם גודלו בחוות גידול בדומה לבקר אועופות. דיג,גידול דגים באקווריום, וצפייה בדגים באקווריומים ציבוריים נחשבים לפעילויות פנאי נפוצות. לדגים תפקיד חשוב בתרבות האנושית, הם מוצגים בה החל כאלים, וסמלים מיסטיים וכלה בתרבות הפופולרית, בספרים ובסרטים.
ביהדות ישנם חוקיכשרות האוסרים אכילת מאכלים מסוימים. לפי ההלכה דג מותר לאכילה בתנאי שיש לו סנפירים וקשקשים, אך למעשה די במציאת קשקשים, על-פי כלל הקובע: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" (משנה,מסכת נידה,פרק ו',משנה ט'). דג כשר מותר באכילה גם מבלי לבצע בוהלכות שחיטה, אלא ניתן להורגו בכל אמצעי ואחר כך לאכלו. כמו כן דם הדגים מותר באכילה ולכן אין צורך להמליח דג. בזני דגים מסוימים ישנה בעיה של הימצאותתולעים, האסורות באכילה, ולכן גם הדגים עצמם אסורים באכילה.
על אף שבשר הדג נחשב פרווה, לא אוכלים דגים ובשר יחד, בשל דעה המובעת במשנה, לפיה קיים חשש לסכנה בכך (ראופסחים, ע"ו). לגבי אכילת דגים יחד עם חלב או עם מוצריו, ישנה מחלוקת בין מנהגי ספרדים, שחלקם אוסרים זאת, לביןאשכנזים, המתירים.
כמו כן, על פי מנהגי קהילות אשכנז, אוכלים בלילראש השנה ראש של דג, ומבקשים "שנהיה לראש ולא לזנב". וכן, יש הנוהגים לאכול את גוף הדג ומבקשים: "שנפרה ונרבה כדגים".
בתקופה בה הייתה הנצרות נרדפת על ידי השלטון הרומי, דרשו הנוצרים את המילהדג ביוונית ΙΧΘΥΣ (ichthus אוIchthys) כראשי התיבות שלIēsousChristos,TheouHuios,Sōtēr, כלומר "ישוע המשיח בן אלוהים מושיע". כך הפך הדג לסמל נוצרי. חיזוק לנוהג זה היהנס הדגים שלישו.
.jpg)
.svg)
.jpg)
