קול של תרסיס דאודורנטמדפי דאודורנט בסניף של רשת dm-drogerie markt(גר') בדרזדן,סקסוניהפרסומת לקרם דאודורנט של Arrid(אנ') עם הפרזנטוריתגלוריה סוונסון (1944)
דֵּאוֹדוֹרַנְט (בעבריתתַּכְשִׁיר אַל־רֵיחַ אואַל־רֵיחַ[1]) הוא חומרקוסמטי בצורתתרסיס,ג'ל,נוזל,קרם, אומשחהמוצקה, הנמרח או מרוסס על הגוף על מנת להפחית בריח הזיעה אשר נגרם מפעילותחיידקים על העור ולבשם אותו. תת-קבוצה של הדאודורנטים הם אלה מסוג "אנטיפרספירנט" - חומר נגד הזעה המכילמלחיאלומיניום שתפקידם לכווץ אתבלוטות הזיעה ולהקטין את כמותה, והם בשימוש בעיקר בבית השחיובכפות הרגליים. בשנים האחרונות, בעקבות חשיפה להשלכות הבריאותיות של שימוש בדאודורנט מסוג "אנטיפרספירנט", החלו להימכר גם דאודורנטים שאינם מסוג זה. גםסודה לשתייה יכולה לשמש כדאודורנט.
הדאודורנט המסחרי הראשון בהיסטוריה נקרא "MUM", והוא פותח בפילדלפיה שבארצות הברית בשנת1888. הפטנט על החומר "אנטיפרספירנט" נרשם ב-28 בינואר1941 על ידי הכימאי האמריקאי ג'ולס מונטרייר[2].
בעיצומה שלמלחמת העולם השנייה, ביוכימאי במקצועו, זיסקה חלאבין, מייסד חברת Hlavin, קיבל משימה על ידיהצבא הסובייטי: לפתח דאודורנט שיוכל להילחם בריחות הקשים ביותר ולהחזיק מעמד לאורך זמן.זיסקה פיתח פתרון חלוצי - במקום להסוות את ריחות הזיעה, המשחה שלו חיסלה את החיידקים שגורמים לריח הזיעה.קרם הדאודורנט החדשני שלו היה יעיל במשך ימים, הרבה יותר זמן מכל מוצר מסחרי אחר, ללא צורך במריחה חוזרת תכופה וללא פגיעה בתהליך הזיעה הטבעי של הגוף.
מסקר שנערך על ידימכון גיאוקרטוגרפיה שכלל 524 נשאלים המהווים מדגם מייצג של הציבור בישראל עלה כי כמעט מחציתמאוכלוסיית ישראל חוששת מנזק העלול להיגרם מהשימוש בדאודורנטים, ויותר ממחצית מההורים חרדים לבריאות ילדיהם המשתמשים בהם.[דרוש מקור]
יותר מ-95% מהדאודורנטים מכיליםדבקים ואלומיניום, אשר סותמים אתנקבוביות העור ובכך מונעים את הפרשת הזיעה הטבעית החיונית לתפקוד התקין של הגוף. אצל מיעוט מהאנשים מלחים אלו סוגרים לגמרי את הנקבוביות ועלולים ליצור תהליך דלקתי הדומה לתגובה אלרגית. יצרני הדאודורנטים מציינים על המוצרים כי יש לבדוק אותם על הגוף בטרם שימוש נרחב.
בעבר נמצאו תופעות לוואי חמורות הנגרמות עקב שימוש בדאודורנט המכיל אלומיניום, באחד המקרים נמצאו שאריות רבות של חומרים רעילים ומסוכנים בגוף. ההשערה היא כי האלומיניום מפריש כדוריות רעילות המתערבות בדם, אולם לא נמצא לכך אישוש.
מחקרים שנעשו בכלבים[3] ועכברים[4] הראו השפעה מזיקה של מלחי האלומיניום הנמצאים בדאודורנטים, וכמות מוגברת של החומרים נצפתה גם במוחם של חולימחלת אלצהיימר - אך לא נמצאהסיבתיות בין העובדות.[5][6]
מנהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA) הודיע כי שימוש יום-יומי בדאודורנטים בקרב אנשים הסובלים מבעיות בתפקוד הכליות עלול להציב אותם בקבוצת סיכון, ועל כן עליהם להיוועץ ברופא בטרם השימוש במוצרים המכילים מלחי אלומיניום.[7]
בשנות התשעים רווחהאגדה אורבנית שהתבססה על שמועות שהופצו ברשת האינטרנט, לפיה לדאודורנטים מסוג "אנטיפרספירנט" יש קשר למחלתסרטן השד.[8] בעקבות השמועות הודיעהמכון הלאומי לסרטןהאמריקאי (ה-NCI) כי לא ידוע לו על מחקר כלשהו התומך בקיומו של קשר בין השימוש בדיאודורנטים או במונעי הזעה לבין התפתחות סרטן השד וגם במנהל המזון והתרופות האמריקאי הודיעו כי אין כל מחקרים או נתונים מחקריים אשר תומכים בסברה זו. זוהי גם עמדתה הרשמית שלהאגודה למלחמה בסרטן בישראל[9].
^Anane R, Bonini M, Creppy EE (September 1997). "Transplacental passage of aluminum from pregnant mice to fetus organs after maternal transcutaneous exposure". Hum Exp Toxicol 16 (9): 501–4.PMID9306136