הרפובליקה של גמביה (באנגלית:Republic of The Gambia) היא המדינה היבשתית הקטנה ביותר באפריקה. צורתה היא צורת רצועה צרה, שבמרכזה זורםנהר גמביה, והיא מוקפת על ידיסנגל מכל עבריה, מלבד רצועת חוף באוקיינוס האטלנטי ממערב. מצב גאוגרפי יוצא דופן זה הוא תוצאה של תולדותיה של גמביה, אשר כמו מדינות רבות באפריקהנוצרה ועוצבה על ידי מעצמות קולוניאליות. גבולות המדינה גם אינם משקפים חלוקה אתנית או לשונית, ואוכלוסייתה הקטנה מגוונת מאוד מבחינות אלה. מבחינה דתית האוכלוסייה הומוגנית יותר: למעלה מ-90 אחוזים מתושבי גמביה הםמוסלמים.
מאז שקיבלה גמביה אתעצמאותה מבריטניה בשנת1965, שררה בה לרוב יציבות שלטונית, ובחלק מהזמן מידה מסוימת שלדמוקרטיה. הנשיא המכהן הואאדאמה בארו, שניצח בבחירות לתפקיד בדצמבר2016, ותפס את השלטון בפועל לאחר פלישה של צבאסנגל ששמה קץ לשלטון קודמו בתפקיד,יחיא ג'אמה.
גמביה היא מדינה ענייה, גם ביחס לאפריקה. הכלכלה מבוססת עלחקלאות, והתיירות מהווה מקור הכנסה משמעותי.
התיעוד הכתוב הראשון של התיישבות באזור מצוי ברשומות של סוחרים ערבים מןהמאה התשיעית והעשירית. תושבי טרקור, ממלכה ששכנה באזורנהר סנגל מצפון, היו הראשונים באזור שקיבלו עליהם את דת האסלאם. סוחרים ערבים ביססונתיבי סחר החוצים את הסהרה, על מנת לסחור בשנהב,זהב ועבדים. במאה ה-14 הייתה רוב גמביה של ימינו חלק מאימפריית מאלי.
הפורטוגזים הגיעו לאזור דרך הים במאה ה-15, והחלו להשתלט על המסחר. ב-1588 מכר הטוען לכתר הפורטוגזי, אנטוניו הראשון, את זכויות הסחר הבלעדיות בנהר הגמביה לסוחריםבריטים. בין1651 ל-1661 התקיימה בחלק מגמביה,האי ג'יימס, התיישבות קולוניאלית שלדוכסות קורלנד וסמיגליה, שהייתה חלק מןהאיחוד הפולני-ליטאי. הבריטים השתלטו על המושבה לבסוף.
בריטניה וצרפת ניהלו מאבק על השליטה באזורי גמביה וסנגל לאורך המאות ה-17 וה-18. החזקה על אזור נהר הגמביה ניתנה לבריטניה בחוזה ורסאי מ-1783, פרט למובלעת צרפתית קטנה שנמסרה מאוחר יותר.
גמביה מילאה תפקיד בסחר העבדים הבינלאומי לאורך כל אותה תקופה, בין דרך היבשה, על ידי סוחרי עבדים ערבים ובין דרך הים למושבותאמריקה, על ידי סוחרים אירופים. מעריכים כי כ-3 מיליון עבדים נלקחו מן האזור בשלוש מאות שנותסחר עבדים טרנס-אטלנטי. ברובם, נמכרו העבדים לסוחרים על ידי אפריקאים. חלקם היו שבויים ממלחמות שבטים, חלקם היו בעלי חוב שלא עמדו בתשלום חובותיהם, ואחרים נחטפו.
ב-1807 אסרה בריטניה על סחר העבדים, ובשנים שלאחר מכן ניסתה ללא הצלחה להילחם בסוחרי העבדים בגמביה. לשם כך הוקמה ב-1816 מצודה בבאת'וּרסט, כיום בנג'ול בירת גמביה. עד 1888 הייתה גמביה כפופה לשלטון הקולוניאלי בסיירה לאון, ובאותה שנה קיבלה מעמד של מושבה עצמאית. שנה מאוחר יותר נקבעו סופית גבולותיה, והיא הפכה למושבת כתר בריטית. מועצות שלטוניות ומחוקקות מקומיות הוקמו ב-1901, והמושבה החלה לצעוד בהדרגה לעבר שלטון עצמי. צו מ-1906 ביטל את העבדות.
ההתקדמות לעבר עצמאות הואצה אחרימלחמת העולם השנייה, במקביל להתרחבות משמעותית בכלכלת המושבה. בעקבות בחירות כלליות ב-1962, הוענק שלטון עצמי מלא בשנה שלאחר מכן, וב-18 בפברואר1965 הוכרזה עצמאות גמביה[2], כמונרכיה חוקתית החברה בחבר העמים הבריטי, שמלך בריטניה עומד בראשה באופן סמלי. גמביה הייתה המושבה הבריטית האחרונה במערב אפריקה שזכתה לעצמאות.
זמן קצר לאחר קבלת העצמאות, נערךמשאל עם בשאלה האם להחליף את מלך בריטניה בנשיא גמביה כראש המדינה. הרוב הדרוש לא הושג, אך משאל העם עצמו והאופן הדמוקרטי שבו נוהל נתפסו כסימן מעודד לגבי עתידה הפוליטי של המדינה. לאחר משאל עם נוסף ב-1970 הוכרזה גמביה כרפובליקה, וראש הממשלה סרדוודה קאירבה ג'ווארה (Dawda Kairaba Jawara) הוכרז כראש המדינה. ג'ווארה נבחר לנשיא חמש פעמים ברציפות עד הדחתו בהפיכה צבאית ב-1994, ולאורך רוב התקופה היה שלטונו יציב. במדינה התקיימה (באופן יוצא דופן באפריקה) דמוקרטיה רב-מפלגתית עם בחירות סדירות מדי חמש שנים. מפלגתו של הנשיא, ה-PPP, זכתה שוב ושוב לרוב במועצה המחוקקת. על היציבות הפוליטית העיבו קשיים כלכליים, שנגרמו מבצורות חוזרות, ממגמת הירידה במחירי הבוטנים, סחורת ייצוא עיקרית, בשוקי העולם ומהלחץ גובר על משאבי הטבע של המדינה עקב כריתת יערות.
ב-1981 פרצה הפיכה נגד שלטונו של ג'ווארה, והוא פנה לממשלת סנגל בבקשת עזרה. כוחות סנגליים דיכאו את המרידה, וכעבור שנה נחתם הסכם איחוד בין המדינות ליצירתקונפדרציה בשםסנגמביה. שילובן של המדינות לאחת, שמלכתחילה נתמך בעיקר בידי האליטות ולא זכה לתמיכה עממית רחבה, לא צלח. החשש מחוסר יציבות שלטונית, שהיה העילה המרכזית לאיחוד, דעך בהדרגה ככל שהתרחק זיכרון ההפיכה של 1981, וב-1989 הכריזנשיא סנגל על פירוק הקונפדרציה, לאחר כישלונו של משא ומתן מתמשך עלאיחוד מכסים. ניסיונות לרפורמות כלכליות בשנות השמונים לא הביאו לתוצאות הרצויות, והתוצר החקלאי נפגע קשות מביטול הסובסידיות על דשנים ב-1987.
ביולי1994 הדיחה קבוצת קצינים בשם "המועצה השלטת הזמנית של הכוחות המזוינים" את ג'ווארה בהפיכה צבאית. יו"ר המועצה,יחיא ג'אמה בן ה-29, נעשה ראש המדינה, החוקה הושעתה וכל פעילות אופוזיציונית נאסרה. המועצה השלטת הזמנית החלה לפעול לארגון בחירות כלליות לכל המוסדות במדינה. בבחירות שנעשו ב-1996 נבחר ג'אמה לנשיאות, ובבחירות למועצה המחוקקת, שההשתתפות בהן נאסרה על מפלגות מתקופת ג'ווארה, זכתה מפלגת ה-APRC של ג'אמה ברוב מוחלט. ב-2001 הותרה פעילותן של המפלגות הפוליטיות מתקופת ג'ווארה, ונערכו שוב בחירות למוסדות המדינה השונים. משקיפים בינלאומיים אישרו כי למעט כשלים מעטים התנהלו הבחירות באופן תקין והוגן, אף כי מפלגת האופוזיציה המרכזית, ה-UDP, החרימה אותן. תוצאת הבחירות הייתה דומה לזו של בחירות 96–97: ג'אמה נבחר שוב לנשיא, ברוב של 53%, ומפלגתו זכתה לרוב במועצה המחוקקת. בבחירות שנערכו מאז השתתפה גם ה-UDP.
ב-2 באוקטובר 2013, לאחר לחץ בריטי לשיפור מצבזכויות האדם במדינה, הודיעה גמביה על פרישה מחבר העמים הבריטי, אותו הגדירה כמוסד נאו-קולוניאליסטי[8].
ב-1 בדצמבר2016 הפסיד יחיא ג'אמה בבחירות לנשיאות ליריבואדאמה בארו ותחילה אומנם הודיע כי יפנה את כסאו, אך שינה את דעתו כעבור כמה ימים והכריז כי התוצאות זויפו. מדינות האזור איימו להגיב באופן צבאי אם הנשיא לא יעביר את השלטון לבארו עד ה-19 בינואר2017. באותו יום הושבע בארו לנשיאות ועם תום האולטימטום פלש צבא סנגל למדינה וכפה את החלפת השלטון[9]. ג'אמה ירד למחתרת ונמלט מהמדינה[10].
חוקת גמביה הנוכחית נכתבה על ידי ועדה מטעמם של מארגני ההפיכה של 1994 שהשעו את החוקה הקודמת מ-1970. החוקה אושרה במשאל עם באוגוסט1996. על פי החוקה, משטר המדינה הואדמוקרטיה נשיאותית ריכוזית; הרשות המחוקקת מורכבת מבית אחד בן 53 חברים (מהם חמישה המתמנים על ידי הנשיא); הרשות השופטת נפרדת ובלתי תלויה, וניתנת הגנה חוקתית לזכויות האדם.
בסוף חודש מרץ 2006, חודשים אחדים לפני הבחירות לנשיאות, התעוררה מתיחות במדינה, והיו דיווחים על הפיכה צבאית צפויה. ג'אמה קטעביקור ממלכתי במאוריטניה, קצינים נעצרו בחשד למעורבות בתכנון ההפיכה, ומספר קצינים בולטים ובהם הרמטכ"ל נמלטו מן המדינה. בספטמבר2006 נבחר הנשיא ג'אמה לכהונה שלישית, ברוב של 67%, ובנובמבר2011 ניצח שוב בבחירות, ברוב של 72%.
בתקופת נשיאותו אמר ג'אמה כימחוזות הבחירה שבחרו במועמדי האופוזיציה, לא יזכו לקבל פרויקטים ממשלתיים: "אלמד את העם כי באפריקה, פעילות אופוזיציונית אינה משתלמת"[11].מפלגתו, ה-APRC, זכתה ברוב גורף בבחירות לאספה הלאומית (בית הנבחרים) ב-2002 (שהוחרמו על ידי מפלגת האופוזיציה העיקרית), ב-2007 וב-2012[12]. ב-2017, לאחר שמנהיג ה-UDP, המפלגה הדמוקרטית המאוחדת, אדמה בארו, גבר על ג'אמה, חל מהפך גם בבחירות לאספה הלאומית. ה-UDP זכה ב-31 מתוך 53 מושבים, לעומת 5 בלבד ל-ARPC[13].
גמביה ירדה בתקופת שלטונו של ג'אמה למקום ה-130 בעולם ברמתחופש העיתונות, בדוח של ארגון "עיתונאים ללא גבולות" מ-2005, עקב העוינות שמפגין ממשלו של ג'אמה כלפי התקשורת.
גמביה היא אחת המדינות העניות בעולם, אם כי היא חווה צמיחה בקצב של 5%-6% בשנה. התוצר הלאומי לנפש, 2,745דולר לשנה, הוא במקום ה-157 בעולם (2018). אין בגמביה מחצבים, והכלכלה מתבססת עלחקלאות,תיירות ודיג. בנוסף משמשת המדינה תחנת מעבר בסחר בינלאומי, אך היקף הפעילות בתחום זה פחת לאחר שפיחות חד בערך ה-פרנק CFA ב-1994 גרם לכך שסנגל תועדף כארץ מעבר.
הגידול החקלאי החשוב ביותר הוא הבוטנים, התורמים למעלה מחמישה אחוזים מכלל התוצר הלאומי. בנוסף מגדלים בגמביהאורז,תירס,דוחן,כותנה,קסאווה ודקלים, וכןבקר ועזים. החקלאות, שנעשית ברובה בשיטות מסורתיות, מעסיקה כשלושה רבעים מכוח העבודה במדינה.
המגזר התעשייתי אינו מפותח, והוא מבוסס על עיבוד מוצרי חקלאות: מאפיות, עיבוד בוטנים, מבשלות שכר וכדומה.
שטחה של גמביה הוא 11,300 קמ"ר, והיא המדינה היבשתית הקטנה ביותר באפריקה. שטחה בנוי כרצועה ארוכה וצרה בצורת נחש שנהר הגמביה במרכזה – אורכה 480 ק"מ ורוחבה בין 10 ל-50 ק"מ. גמביה היא כמעטמובלעת שלסנגל, אשר גובלת בה מכל עבריה פרט לקטע חוף באורך כ-80 ק"מ באוקיינוס האטלנטי.
פני השטח הם מישור, המנומר פה ושם בגבעות. הגובה המרבי הוא 53 מטר מעלגובה פני הים בלבד.
העיר הגדולה ביותר במדינה היאסרקונדה שאוכלוסייתה מונה כ-348 אלף נפש, על-פי אומדן מ-2007. אחריה בגודל האוכלוסייה נמצאות בריקמה (Brikama) עם כ-84,000 תושבים ובקאו (Bakau) עם כ-48,500. הבירהבנג'ול היא רק הרביעית בגודלה, וגרים בה כ-31,000 איש.
כל ארבע הערים הללו נמצאות במערב המדינה, סמוך לחוף. העיר הגדולה ביותר בפנים הארץ היאפרפני (Farafenni) המונה כ-30,500 תושבים.
אוכלוסיית גמביה מנתה כ-1.7 מיליון נפש ב-2007, על-פי הערכתספר העובדות העולמי. רוב האוכלוסייה חיה באזורים הכפריים, אך הפער בין האוכלוסייה הכפרית והעירונית מצטמצם בעקבות תהליך של הגירת צעירים מהכפר לעיר, וכן של תהליכי עיור באזור הכפרי. האוכלוסייה העירונית מתרכזת באזור המערבי של המדינה הסמוך לחוף, בעיקר בחלק שמדרום לשפך הגמביה.
האוכלוסייה היא כמעט כולה ממוצא אפריקאי, פרט למיעוט זעיר של אירופים ומהגרים מלבנון.
בני גמביה נחלקים למספר רב של קבוצות אתניות, החיות יחד בהרמוניה יחסית תוך שמירה על התרבות והשפה של כל קבוצה. הקבוצה הגדולה ביותר היא המנדינקה (Mandinka) המונה כ-42 אחוז מן האוכלוסייה. אחריה לפי הגודל באות פולה (Fula) המונה כ-18%, וולוף (Wolof) המונה כ-16%,דיאולה – כ-10% וסֵרָהוּלי – כ-9%. עוד כארבעה אחוזים משתייכים לקבוצות נוספות.הדת הרווחת היאאסלאם, שמאמיניה מונים 90% מהאוכלוסייה.נוצרים מכנסיות שונות מהווים 9% ועוד כאחוז מאמינים בדתותאנימיסטיות. במדינה שוררתסובלנות דתית, וחגי שתי הדתות הגדולות מצוינים באופן רשמי.
אנגלית, השפה הרשמית במדינה, מדוברת בקרב רוב התושבים באזור החוף, ובכל כפר נמצא מי שדובר בה. כמדינה הבנויה כפסיפס אתני, שמתבטא גם בריבוי לשוני (הזיהוי האתני מוגדר במידה רבה על ידי השפה), רבים מתושבי גמביה הם רב-לשוניים. שפת המנדינקה המדוברת בפי 454,000 תושבים היא השפה השכיחה ביותר. כ-165,000 דוברים בשפתווּלוּף, בעיקר באזורי החוף ובאזור בנג'ול, והיא משמשת לצורכי מסחר. בתקופת קיומה שלסנגמביה, שימשה וולוף בדיוני הפרלמנט. מספר דוברי פולה (פולאני) מוערך ב-263,000, ועוד קרוב ל-20 שפות משמשות קבוצות קטנות ברחבי המדינה.[1]
הערבית, שחדרה לגמביה עם הגעת האסלאם מצפון-אפריקה, משמשת לצורכי דת וחינוך.
