 | |
| הגשר להולכי הרגל מעל רחוב זגיירסקה שהצטרף לשני חלקי הגטו. הרחוב עצמו לא היה חלק מהגטו. 1940 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | גטו |
| מדינה | ורתגאו |
| מחוז | לודז' |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 10 בדצמבר 1939 |
| תאריך שחרור | 19 בינואר 1945 |
| אוכלוסייה | |
| צבא משחרר | הצבא האדום |
| מספר אסירים בשיא | 205,000 |
| השתייכות האסירים | יהודים מפולין, אוסטריה וגרמניה, צוענים |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 51°48′05″N19°26′29″E / 51.801389°N 19.441389°E /51.801389; 19.441389 |
(למפת פולין מוגדלת) (למפת פולין רגילה) (למפת פרובינציית לודז' רגילה) (למפת פרובינציית לודז' מוגדלת) | |
 | |
  | |
גטו לודז' (בפולנית:Getto Łódzkie) היה אחד הגטאות הגדולים בפולין הכבושה. הוא נכלל בשטח שסופח לגרמניה והיה קרוב למחנה ההשמדה חלמנו. זה היה הגטו השני שהוקם, לאחר גטופיוטרקוב, והאחרון שחוסל ב-1944. הגרמנים קראו לו בשםגטו ליצמנשטט (Litzmannstadt) לאחר ששינו את שם העיר לודז' וקראו לה ע"ש גנרל גרמני ממלחמת העולם הראשונה.
שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים. בשטח זה נדחסו למעלה מ-165,000 תושביה היהודים שללודז' וסביבתה. אליהם צורפו עוד כ-40,000 יהודים שגורשו מגרמניה,אוסטריה ואזורים אחרים וכן כ-7,000צוענים.
בסך הכל עברו בגטו כ-205,000 איש. 877 נותרו בגטו כשהרוסים שחררו את האזור, וכ-10,000 שרדו את המלחמה במקומות אחרים.
בשנת2004 הוקם בעירפארק הניצולים.
כשהכוחות הגרמניים כבשו אתלודז' בספטמבר1939, הייתה בעיר אוכלוסייה של 672,000 בני אדם, יותר משליש מהם (כ-233,000) היו יהודים.הרייך סיפח את לודז' ישירות לורתגאו (חלק משטחי פולין שסופח בשנת 1939) ושינה את שם העיר לליצמנשטט. מטרתם הייתה לגרש את האוכלוסייה היהודית לשטחי הגנרלגוברנמן שלא סופחו לרייך ולהקטין את האוכלוסייה הפולנית באופן משמעותי ולהופכה לכוח עבודה זול לגרמנים. צו מיום 10 בדצמבר 1939, פקד על הקמת נקודת איסוף זמנית ליהודים מקומיים על מנת להקל את תהליך הגירוש. עד1 באוקטובר1940 הגירוש כבר הושלם, והעיר הייתה אמורה להיות "נקייה מיהודים" (Judenrein).
הקמתו של הגטו נקשרה לסדרה של צעדים נגד היהודים,[1] שבמסגרתם הם נושלו מעסקיהם ורכושם ונדרשו ללבושטלאי צהוב. מאז פלישתה של גרמניה לפולין, יהודים רבים, בעיקר המנהיגות האינטלקטואלית והפוליטית, נמלטה לאזור הממשלתי או מזרחה לפולין הכבושה באזור הסובייטי. ב-10 בדצמבר 1939 פרסם ראש מחוז קאליש (Regierungprasident) אובלהור (Ubelhor) מזכר סודי המורה על הקמה של גטו בעיר לודז'.ב-24 בינואר 1940, טרם ההודעה הרשמית על הקמת הגטו, השלטונות החלו להעביר מספר מצומצם של יהודים לשטח הגטו שעתיד לקום. באותו היום, הגיע טלגרם למשרדי הקהילה היהודית מתחנת משטרה מספר 5 שהייתה ממקומת בצפון העיר בשכונת באוטי, ובה נכתב כי רומקובסקי מזומן לשיחה דחופה. כיוון שהיה באותו הזמן בשיחה עם ראש העיר, שלח את שני מקורביו, הנריק נפתלין, תובע צעיר, ודורה פוקס, מזכירתו שדברה גרמנית. בתחנת המשטרה, הקצין האחראי, וורנקה (Warnke) הודיע להם שבתגובה להתחשבות בבריאות הציבור, ראש המשטרה הוציא פקודה להתחיל להעביר יהודים לעבר שכונת באוטי, אותה כינו הגרמנים באותה עת Seuchengebiet, אואזור הסגר, היא שכונת באוטי, שבה התגוררו יהודים רבים. לשניים נאמר כי ההעברה תעשה באמצעות כוחות משטרה לתחנות משטרה מספר 5 ו-6 ומשם יבוצע יישוב של היהודים באזור ההסגר, קרי שכונת באוטי. במהלך השיחה הופיע רומקובסקי. לאחר שעודכן בחדשות הודיע לגרמנים כי צוותו יסייע בכל הנדרש בתהליך ההעברה והורה לנפתלין להישאר במקום על מנת לסכם את הפרטים של תהליך ההעברה. השעה הייתה 15:00 בצהריים והקצין הגרמני ורנקה הודיע כי אוטוטו יחלו להגיע יהודים ראשונים לנקודות המדוברות. נפתלין קיבל מהקצין סקירה של השטח המדובר ומספר אישורי כניסה עבור נציגים מהקהילה היהודית שהיו אמורים לסייע בתהליך ההעברה. באותו זמן רומקובסקי קיבל אישור לתאם את העברת משרדי הקהילה מרחוב פומורסקה 18.[2]
בלילה שבין ה-1 ל-2 במרץ התבצעה אקציה במסגרתה 500 משפחות פולניות ויהודיות פונו, ולפני עלות השחר, משפחות פולניות שחיו בדירות שגבלו עם הגטו נאסרו כאשר חלק יושבו מחדש בחלקים אחרים של העיר בעוד שאחרים נשלחו לגירוש ב-4 במרץ.
ב-8 בפברואר 1940 הוכרז הגטו באופן רשמי והוחל בגירוש יהודים לתוכו, אם כי עדיין היהגיטו פתוח. הגטו נחתם וננעל באופן מוחלט ב-1 במאי 1940.[3]
כמעט 25% מהיהודים ברחו מהעיר, ובזמן בו הוקם הגטו האוכלוסייה היהודית מנתה 164,000 איש. במהלך השנים הבאות, יהודים ממרכז אירופה וקבוצות מרומניה גורשו לגטו.
כדי להבטיח את הנתק בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית של העיר, הנאצים הפעילו יחידות משטרה שיועדו לסיורים היקפיים. כמו כן הוקמהמשטרה יהודית בתוך הגטו כדי להבטיח שאף יהודי לא ימלט. בכל יהודי שנתפס מחוץ לגטו מותר היה, על פי חוק, לירות מטווח קצר. ב-10 במאי נכנסו לתוקף צווים האוסרים על כל קשר מסחרי בין יהודים ושאינם יהודים בלודז', שגררו גם עונשים חמורים. הקשר עם האוכלוסייה הפולנית שהתנגדה לכיבוש הנאצי שחיתה מחוץ לגטו נחלש מאוד. בלודז' היה גם מיעוט אתני גרמני של כ-70,000 בני אדם, שרבים מהם היו נאמנים לנאצים.
הגטו הוקם בחלק הצפוני של מרכז העיר, בשכונת באוטי (Bałuty). מדרום לגטו שכן רחוב פולנוצנה (Połnocna). גם מפעל הטקסטיל שלישראל פוזננסקי, המנופקטורה לא נכללה בשטח הגטו.
בכיכר השוק באוטי שכן המטה של הנהלת הגטו הגרמני, Gettoverwaltung, בראשותהנס ביבוב. הוא היה תחת סמכותו של המנהל היהודי עםחיים רומקובסקי, ראש היודנראט. רומקובסקי מונה לתפקיד זה על ידי הגרמנים באוקטובר 1939, עוד לפני הקמת הגטו, והוא מילא את התפקיד עד אוגוסט 1944, אז נשלח לאושוויץ. הוא היה מתווך בין השלטונות הגרמניים לבין היהודים. במתחם שוק באוטי היו משרדיו ממוקמים בצריפי עץ. המזכירות המרכזית שהיה הגוף המרכזי דרכו ניהל את הגטו ואשר פעל במאי 1940 ועד לחיסולו של הגטו שכנה גם היא במקום זה. שוק באוטי הופרד משאר הגטו, אפשר היה להיכנס אליו לאחר הצגת אישור כניסה. סביב כיכר השוק נוצרו מוסדות ומשרדים חשובים כמו גם מפעלים ומשרדי ממשלה, למשל. למשל בבניין מספר 5 היה מפעל של מעילי גומי. ברחוב דוורסקה (פולנית: Dworska) היו משרדים חשובים של הנהלת הגטו: מחלקת המטבח, מחלקת התובלה, מטה החלב ומחלקת הרכש. ליד, נאספו דלקים, פחם ועץ. הבניין מול הכניסה לגטו ברחוב לאגייוניצ'קה 25 (פולנית: Łagiewnickiej) היה מקום מושבם של מספר גופים חשובים כגון משרד הביקורת העליון וועדת הסחר המרכזית.[4]
משטרת ההגנה (גרמנית: Schutzpolizei), שהייתה יחידה במשטרת הסדר, והגסטפו שכנו ברחוב לימנובסקייגו (Limanowskiego) בבניין הפינתי שהוחרם לטובתם באפריל 1940. כך בוצע פיקוח פוליטי ומשטרתי על הגטו. Schupo שמר על הסדר הציבורי ושאיש לא יברח מהגטו או ייכנס לשטח באופן בלתי חוקי. מפקדת הרובע השישי של שופו הייתה כפופה למשמר הגטו. למפקדת השופו בגטו היה צוות מתוגבר ונקודות שמירה שמוקמו סביב הפרימטר של הגטו במרווחים של 100 מטר בקרוב. נקודות השמירה הוקמו בין היתר באזור הרחובות הבאים: דרוונובסקה (Drewnowska), זכודניה (Zachodnia), קילינסקייגו (Kilińskiego), סמוגובה (Smugowa), ספורנה (Sporna), אינפלצקה (Inflacka), זגייניקובה (Zagajnikowa), אוקופובה (Okopowa) ופרנצ'יסקנסה (Franciszkańska) בשנת 1942 מספר זה ירד למרווחים של 400 מטרים. מסביב לגטו היו גדרות תיל.[5]
גשרים של הגטו Zgierska - Masarska - Podrzeczna. מלכתחילה הוצאו מתחום הגטו רחובות זגיירסקה ולימנובסקיגו. אלה היו עורקי תקשורת חשובים שהובילו לחלק הגרמני של העיר חשמליות ומכוניות רבות עברו שם. הגטו - שנקטע ברחובות אלה - נחלק למעשה לשלושה חלקים. בזמנים מסוימים נפתחו שערים מיוחדים, אשר התושבים יכלו לעבור מחלק אחד למשנהו. בקיץ 1940 נבנו שלושה גשרים מעץ שאפשרו לאנשים לעבור ברחובות כל הזמן. אחד היה ממוקם מעל רחוב Zgierska ליד Lutomierska, ליד כנסיית ההתעלות של הבתולה מריה הקדושה, השני ב-Podrzecznea, השלישי ברחוב לימנובסקייגו (Limanowskiego) ליד מסרסקה (Masarska), (במקום שבו נמצא רחוב זכודניה (Zachodnia) של היום). סיפרצבי גיל על הגשר מעל רחוב זגיירסקה:
"גשר להולכי רגל [היה] מתוח מעל לרחוב זגיירסקה שבה עברו חשמליות. הרחוב משני צדיו היה חלק מהגטו ואילו הכביש שבו עברו החשמליות היה מחוץ לגטו. כך יכולנו לראות בלב הגטו נתיב שבו עוברים אנשים חופשיים.... מכאן המון גדול משרך צעדיו אל הגשר ומטפס עליו בלאות כדי לעשות את הדרך מעבדות לעבדות, ומכאן, למטה, חולפים הטראמים מחיי חופש אל חיי החופש. כה קרוב וכה רחוק."[6]
כנסיית ההתעלות מריה הקדושה בלודז', ששכנה בכיכר הנושאת את שמה, נסגרה בשנה הראשונה לקיומו של הגטו, עת החליטו הגרמנים לעשות מחסן של דברים שנגנבו מהיהודים שנכנסו לגטו. מאביב לסתיו 1942 אוחסנו ומויינו בכנסייה בגדים מאנשים שנרצחו במחנה ההשמדה. במסגרת הטרנספורטים שנשלחו למחנה השמדה חלמנו מחלקת מיון עבור נוצות הוקמה בכנסייה.
כיכר הכנסייה (פולנית: Plac Kościelny) הייתה למרכז אדמיניסטרטיבי חשוב, בנוסף לכיכר השוק באוטי. בכיכר, בבניין 2/4 שוכנו המטה של מחלקות אוכלוסין, כולל משרד הרישום האזרחי והמחלקה הסטטיסטית. כאן נוצר "כרוניקה של גטו לודז'", אחד המסמכים החשובים ביותר על השואה. העובדים שמרו מסמכי הארכיון בדבר הפעלת בגטו, הן הכרזות, פוסטרים וחוזרים, כמו נאומים של רומקובסקי, מסמכים של המגורשים - דרכוניהם, או רשימה פרטית. חלק גדול ממסמכים אלה שרדו עד היום.
בראש היודנראט של הגטו עמדחיים מרדכי רומקובסקי (1877-1944) שנחשב לאחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה שלהשואה. הוא קיבל סמכויות חסרות תקדים על ידי השלטון הנאצי, שהסמיך אותו "לנקוט בכל האמצעים הדרושים" כדי לשמור על סדר בגטו. חבר נוסף היהברוך פרשקר.
רומוקובסקי היה משוכנע שיצרנות יהודית תבטיח את הישרדותו של הגטו ("עבודה למען ההצלה"), כל עוד פירות העבודה בגטו יביאו תועלת לגרמניה, הוא האמין שהנאצים יעדיפו לשמור על חיי תושביו. רומקובסקי אימץ סגנון מנהיגותאוטוקרטית כדי להפוך את הגטו לקומפלקס תעשייתי עצום של ייצור מוצרים למען גרמניה.[7] הוא אילץ את האוכלוסייה לעבוד 12 שעות ביום למרות התנאים הקשים מנשוא, כדי לייצר בגדים, מוצרי עץ ומתכת וציוד חשמלי עבור הצבא הגרמני. ב-1943, כ-95 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת הועסקה ברסורטים (כינוי לבתי המלאכה בגטו), אותם כינה רומקובסקי "מכרה זהב". אולי בגלל התפוקה הגדולה, גטו לודז' הצליח לשרוד זמן רב לאחר שחוסלו כל הגטאות האחרים בפולין הכבושה. ביודנראט של גטו לודז' עבדו צלמים שבין היתר תיעדו את העבודה במפעלים, כדי שאלבומי תצלומים ובהם תיעוד זה ישכנעו את הגרמנים להמשיך לקיים את הגטו. בין צלמים אלה היומנדל גרוסמן,אריה בן-מנחם והנריק רוס. ככל שעבר הזמן, יציאה לעבודה, שהייתה מפרכת ונשאה בחובה שכר זעום (70 פפנינג של הגטו) או מעט מצרכים בסיסיים, נהפכה חובה לכל טווח גילאי 10 עד 65. ב-1940, כמעט 7,000 עבדו ב-18 בתי מלאכה. ב-1943 מספר זה קפץ ל-70,000, מספר שהיה שווה ערך לכ-85% מסך תושבי הגטו. יום העבודה שארך באופן רשמי 10 שעות הוארך פעמים רבות ל-12 ואף 14 שעות. כמות האוכל שהיה ניתן לרכוש בעבור המשכורת בגטו לא הספיקה אפילו לרכישת כמות המזון שיאפשר להתחזק על מנת להמשיך לשרוד ולאגור כוח על מנת לעבוד.[8]
היודנראט נחשב למאורגן יחסית ואף סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים, כמו שירותימזון,[9]בריאות,חינוך,דואר,תרבות ודיור. עם זאת, רומקובסקי גירש באופן שיטתי פעילים פוליטיים פוטנציאליים או כל מי שהייתה לו את היכולת להוביל את ההתנגדות לנאצים, ואילו המקורבים לו נהנו מתנאים טובים יותר מיתר האסירים.
התנאים היו קשים והאוכלוסייה הייתה תלויה לחלוטין בשלטונות הגרמנים. בגטאות אחרים ברחבי פולין, שגשגה "תעשייה" נסתרת שהתבססה עלהברחות של מזון ומוצרים בין הגטאות והעולם שבחוץ. בלודז' לעומת זאת, זה היה כמעט בלתי אפשרי עקב ההקפדה החמורה והמיעוט הגרמני שישב בעיר. היהודים היו תלויים לחלוטין בשלטונות הגרמניים וביודנראט בכל הנוגע למזון, תרופות וציוד חיוני אחר. כדי להחמיר את המצב עוד יותר, המטבע החוקי היחיד היה מטבע שנוצר במיוחד בגטו. כדי להתמודד עם הרעב, היהודים סחרו ברכושם ובכסף שנותר להם על מנת לקנות שטר זה, ובכך נושלו מרכושם הפרטי. צריכת קלוריות טיפוסית ממוצעת נעה בין 700 ל-900 קלוריות ביום. הרעב השתולל ונפוצו מחלות כמושחפת. דבר זה גרם לאי שביעות רצון מרומקובסקי והוביל לשורה שלשביתות במפעלים. ברוב המקרים, רומקובסקי הסתמך על המשטרה היהודית כדי לדכא את העובדים הממורמרים, ושוטרים יהודים אף הוצבו ברסורטים כדי להשגיח על העבודה. במקרה אחד של שביתה אף עורבה המשטרה הגרמנית. עם הזמן, תפסה העבודה חלק יותר ויותר מרכזי בחיי היהודים. הרסורטים תפסו את מקומם של בתי התרבות, בתי הספר ובתי החולים. הזקנים והילדים שנשארו בגטו נאלצו בסוף לעבוד גם הם. לעיתים נערכו הוצאות להורג בכיכר פיאסטובסקי על מנת להרתיע כאלה שחשבו למרוד.
.jpg)
היודנראט נאלץ להתמודד רבות עם המגפות והמחלות שפשטו בגטו. ציוד רפואי היו מוגבל והצפיפות הייתה איומה. כ-164,000 אנשים נאלצו להצטופף באזור של 4 קילומטרים רבועים, מתוכם רק 2.4 קילומטרים היו ראויים למגורים. אספקת הדלק הייתה נמוכה מאוד ואנשים שרפו כל מה שיכלו כדי לשרוד את החורף הפולני הקשה. כ-18,000 איש מתו מרעב בשנת1942, ובסך הכל, כ־43,500 אנשים מתו בגטו מרעב ומחלות.
בגטו לודז' הוקמהמערכת חינוך מהמאורגנות בתולדות הגטאות. לפי הפקודה הגרמנית עברו לתוך הגטו כל בתי הספר העבריים בלודז', שבהם למדו 90% מהתלמידים היהודיים. בשנת הלימודים הראשונה למדו בבתי הספר בגטו כ-11,000 תלמידים, אך עם הזמן חלה ירידה משמעותית, ועד מאי1940 למדו רק כ-7,300 תלמידים. מערכת החינוך כללהבית יתומים, בית ספר מקצועי, שני בתי ספר תיכוניים, בית ספר דתי, מחנות יום ובתי ספר יסודיים. תחילה היה ניסיון לקיים את מערכת החינוך כפי שהייתה לפני המלחמה, אך מהר מאוד הפכה הזנת הילדים אחד מיעדיה העיקריים. כבר בתחילת1941 נסגרו חלק מבתי הספר בגלל המחסור במבנים בגטו, ואחרי חופשת הקיץ נסגרו כל בתי הספר. תוכניות חינוך נוספות קוימו בגטו, ביניהן תוכניות שניסו לשלב עבודה עם שיעורים.
צעירי הגטו הקימו מספר מסגרות חינוכיות ותרבותיות, בהן "חזית דור בני מדבר",[10] שעסקה בחינוך צעירים ואף חגגה חגים בגטו.[11]
על מנת ליצור פחד וחרדה בקרב היהודים אסירי הגטו, ביצעו הנאצים הוצאות להורג פומביות, ותלו אנשים בגין עבירות שונות. במהלך קיומו של הגטו, ההוצאות להורג התרחשו בכיכר השוק (בפולנית: Plac Bazarowy). ב-21 בפברואר 1942 נתלה תושב קלן לשעבר בגין ניסיון בריחה. באותו מקום נתלו ב-17 בספטמבר 1942 17 יהודים שגורשו מפביאניצה, לאחר שהואשמו בהתנגדות לשלטונות הגרמניים. מלבד הזוועות הללו, נרצחו חולי הנפש מבית החולים ברחוב ווסולה 17 במהלך אקציית T4 במרץ 1940 וביולי 1941.[12]
הצפיפות בגטו הוחרפה כש-40,000 אנשים מהסביבה, כמו גם מגרמניה,לוקסמבורג, ומצ'כיה הכבושה (בעיקר מטרזיינשטט), יושבו מחדש בגטו לודז'. ב-20 בדצמבר1941 הודיע רומקובסקי כי 20,000 יהודים יגורשו מהגטו, והם ייבחרו על ידי היודנראט מבין הפושעים, האנשים שסירבו לעבוד ועוד. ועדת פינוי הוקמה כדי לסייע בבחירת הקבוצה הראשונה של המגורשים. בחודשים הראשונים של 1942 נשלחו המגורשים אל מותם במחנה ההשמדהחלמנו.[13] ב-15 במאי1942 עוד כ-55,000 אנשים גורשו מלודז'.
עד ספטמבר 1942, רומקובסקי ויהודי לודז' למדו שגירוש פירושו מוות, בעיקר כשראו שמטענם של המגורשים הוחזר לגטו לעיבוד מחדש. הם היו עדים לפשיטה הגרמנית על בית החולים לילדים, שבה כל החולים נלכדו, הוכנסו למשאיות ולא נראו שוב. אנשים החלו לחשוד בגורלם של חבריהם שגורשו. בספטמבר, פקודה גרמנית חדשה דרשה כי 20,000 ילדים יהודים יימסרו לגירוש.[14] גירוש זה כונהה"שפרה". התעוררה מהומה בגטו על מי צריך לוותר. לאחר ששקל את האפשרויות, רומקובסקי היה משוכנע יותר מתמיד, כי הסיכוי להישרדות יהודית תהיה רק בעבודה פרודוקטיבית לרייך. הוא פנה להורי הילדים בגטו בזו הלשון:
מכה חמורה פגעה בגטו. הם מבקשים מאתנו לוותר על הטובים ביותר שיש לנו - הילדים והקשישים. הייתי ראוי שיהיה לי ילד משלי, אז נתתי את השנים הכי טובות בחיים שלי לילדים. אני כבר חייתי ונשמתי עם ילדים, אך אף פעם לא תיארתי לעצמי שאאלץ לספק את הקורבן הזה למזבח בידיים שלי. בגילי המבוגר, אני חייב להושיט את ידי ולהתחנן: אחים ואחיות! מסרו לי אותם! אבות ואמהות: תנו לי את ילדיכם!
בגטו הייתה התנגדות עצומה למסירת הילדים. כוחות משטרה יהודית נכנסו לבתים אבל לא הצליחו לקחת את הילדים נוכח התנגדות ההורים. הורים החביאו ילדים, שפכו שמן רותח על הבאים ונלחמו בכל דרך. רומקובסקי קרא לכוחות הגרמנים להיכנס. הגסטפו שהעריך את הגירוש ביומיים נאבק כמעט 10 ימים ועבר מבית לבית בניסיון להוציא את הילדים. חלק מהמשפחות התאבדו כדי למנוע את הבלתי נמנע. בתום אותם ימים נוראיים בגטו נלקחו רוב הילדים עד גיל 10 להשמדה. המשבר בגטו היה אדיר. הגירושים הואטו במשך זמן מה לאחר ספטמבר 1942.
גורלו הסופי של גטו לודז' נדון בין בכירי הנאצים כבר בשנת 1943.היינריך הימלר קרא לחיסולו הסופי של הגטו, עם קומץ של עובדים שיועבר למחנה ריכוז מחוץ ללובלין, ואילו שר החימושאלברט שפר דגל בהמשך קיום הגטו כמקור של כוח עבודה זול, דבר הכרחי במיוחד כשהמלחמה פנתה עורף נגד גרמניה.
בשנת1944 היווה גטו לודז', עם כ-70,000 תושביו, הריכוז הגדול ביותר של יהודים במזרח אירופה. הגטו הפך למחנה עבודה אחד גדול, שבו הישרדות תלויה אך ורק ביכולת לעבוד. בתי הספר ובתי החולים נסגרו, ומפעלים חדשים, כולל מפעלי חימוש, הוקמו. כוחות סובייטיים היו במרחק של 60 קילומטרים משם והתקדמו במהירות, והניצולים חיו על שמועות עקשניות של ישועה. ואז, לפתע, הסובייטים הפסיקו את התקדמותם.
.jpg)
בקיץ של שנת 1944, הגרמנים החליטו להתחיל בחיסול הדרגתי של האוכלוסייה שנותרה. מ-23 ביוני ועד15 ביולי, כ-7,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדהחלמנו, שם נרצחו. ב-15 ביולי 1944 נעצרו המשלוחים לשבועיים כשמחנה חלמנו פורק בשל הקרבה של הכוחות הסובייטיים. כשהחזית התקרבה, פקידים גרמנים החליטו להעביר את היהודים שנותרו, כולל רומקובסקי, לאושוויץ, וחיסולו של הגטו החל במהירות. ב-2 באוגוסט 1944 יצאה הרכבת הראשונה לאושוויץ מתחנת הרכבת רדגסט ועליה גםרחל ביהם, חברת מחתרת שהתנדבה לצאת במשלוח על מנת להודיע לאן נוסעות הרכבות. ב-28 באוגוסט 1944, נרצחו באושוויץ אלפים מתושבי המחנה, כולל רומקובסקי ומשפחתו.[15][16] כ-800 אנשים אשר כונו קבוצת ניקיון (בגרמנית: Aufräumungskommando) נותרו בגטו לנקות ולאסוף את הציוד הנותר כמו גם השמדת ראיות. למשך זמן מה הוחזקו כ-600 מתוכם בשתי נקודות ריכוז ברחוב ווגייבניצקה (Łagiewnicka) 36 ו-63. האנשים הללו, שכללו רופאים, מהנדסים, אמנים וכאלה שהועסקו בניהול הגטו נבחרו על ידי הנס בייבוב בעצמו על מנת להישלח למחנה העבודה קניגס ווסטרהאוזן (בגרמנית: KZ-Außenlager Königs Wusterhausen) ולמפעלים בדרזדן. הם שרדו וזכו לראות את השחרור.[12] עם התקרבות הכוחות הסובייטיים ללודז', הורו הגרמנים ליהודים הנותרים לחפור שמונה בורות בקצה בית הקברות היהודי על מנת לרוצחם, אך הגרמנים חזרו בהם מהחלטתם להוציא להורג את היהודים וכלאו אותם במרתפי המשטרה. רק 877 יהודים שרדו ביום בו לודז' שוחררה בידיהצבא הסובייטי ב-19 בינואר 1945, כולל 12 ילדים. בסך הכל, רק כ-10,000 מתוך כ-204,000 היהודים שעברו בגטו לודז' שרדו את המלחמה.
מצבו המיוחד של גטו לודז' מנעהתנגדות ומרד חמוש בנאצים, כמו שנודעו בגטאותורשה,וילנה וביאליסטוק. שלטונו החזק של רומקובסקי שמנע בכוח כל סוג של התנגדות, הניסיונות הכושלים להבריח מזון ואנשים לגטו בסביבה עוינת ובעיקר האמונה כי הפרודוקטיביות תבטיח הצלה (גם אם חלקית) הוציאו מכלל אפשרות מרד מזוין. אף על פי שצורה כלשהי של התנגדות חמושה נדונה בימים האחרונים של הגטו, היא לא יצאה אל הפועל מסיבות אלה.
ההתנגדות בגטו באה לידי ביטוי בחיים התרבותיים והדתיים העשירים ששמרו היהודים בגטו לאורך כל השנים הראשונות. למשל בתי הספר ומעונות היום שהמשיכו לפעול למרות התנאים הקשים. כאשר מבני בתי הספר הוסבו למגורים לאסירים נוספים שהגיעו הוקמו חלופות, במיוחד לילדים צעירים שאמהותיהם נאלצו לעבוד. לאחר שבתי הספר נסגרו בשנת 1941 כי נבנו בהם עוד רסורטים, רבים המשיכו לשמור על מעונות יום בלתי חוקיים לילדים שאמהותיהם עבדו. ארגונים פוליטיים המשיכו לפעול בגטו, ואף קיימו שביתות כשמנות המזון קוצצו. באחד המקרים, השביתה הייתה כל כך אלימה עד שהמשטרה הגרמנית נקראה כדי לדכא אותה. בנוסף היו שביתות נגד רומקבסקי שהובילו הצעירים שהתנגדו לכך שרומקובסקי מסייע לוורמאכט. נתלו כרזות שקראו לצאת נגדו, לא לשתף פעולה. חלק מהעובדים אימצו את הסיסמה "לעבוד לאט", לעכב את עבודתם בשביל הוורמאכט. המאבק היה קשה וכל אימת שנתגלו פעילים הם שולחו החוצה מהגטו במשלוחים שהובילו למוות. למרות זאת המאבק נמשך. בנוסף היו מעשי חבלה רבים ברסורטים. עובדים חיבלו בתוצרת שיצרו כדי לפגוע בצבא הגרמני שקיבל את עיקר הציוד. כל חבלה כזו הייתה כרוכה בסיכון חיים ובעונשים כבדים לאותו אדם ולמשפחתו.במקביל, שמרו האסירים על חיי תרבות עשירים שכללו הצגות, קונצרטים ועוד, בין היתר על ידי פעילות תנועות הנוער ברובעמרישין בגטו. על מנת לתעד את חיי היום יום בגטו לדורות הבאים ארגן היודנראטארכיון בו צילמו באופן בלתי חוקי תמונות של מעשי הזוועה היומיומיים. אחד מהצלמים,הנריק רוס, הצליח לקבור את התשלילים ולמצוא אותם אחרי השחרור.[17] בזכות הארכיון, המציאות של הגטו נרשמה ונשמרה. אנשי הארכיון החלו גם ביצירת אנציקלופדיה של הגטו ולקסיקון של הסלנג המקומי לתיאור חיי היומיום. האוכלוסייה היהודית שמרה בחשאי גם על כמהמכשירי רדיו בלתי חוקיים, כדי שיוכלו להתעדכן בנעשה בעולם שבחוץ.
התנגדות הגנתית בגטו כללה מניעת המשלוחים הסופיים ועזרה לאחרים להינצל. כ-800 יהודים הצליחו לשרוד את חיסולו הסופי של הגטו עד שהסובייטים שחררו את העיר. עוד לפני הגירוש הסופי, חבריתנועות הנוער חילקו מנות אוכל עם חברים שסירבו להתייצב לגירוש ואפשרו להם לשרוד, לאחר שהם כבר לא היו רשומים לעבודה ולא היו זכאים להקצבת מזון.
היה מקרה בודד כאשר בונקר עם יהודים שהסתתרו התגלה, אחד האנשים תקף אתהנס ביבוב, הממונה הישיר של רומקובסקי בממשל הנאצי.
ד"ר אדוארד רייכר, 'לאורו הבוהק של היום',מטר-הוצאה לאור, 2022.[18]
| מיזמיקרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף:גטו לודז' |
פינוי בגטו לודז', 1941 - 1942, באתרבית התפוצות
גליה יהב,מנדל גרוסמן, האיש שצילם את כל מה ששלטונות גטו לודז' רצו להסתיר, באתרהארץ, 16 באפריל 2015
גיטו ליצמנשטט (לודז', פולין), דף שער בספרייה הלאומית
