מאיר נבחרה לאספה המכוננת, שבהמשך הפכה לכנסת הראשונה, ומונתה לשרת העבודה בממשלת ישראל הראשונה. בתפקידה זה הובילה חקיקהחברתית רחבה. ב-1955 הוצבה כמועמדת מפא"י לראשותעיריית תל אביב, אך לא נבחרה לתפקיד. ב-1956 מונתה לשרת החוץ ובעקבות זאתעברתה כנהוג אז את שם משפחתה ממאירסון למאיר. היא כיהנה כשרת החוץ במשך עשור, בתקופה שבה פרצהמלחמת סיני. היא פרשה מתפקידה ב-1966, אך עד מהרה חזרה לפעילות פוליטית ומונתה למזכירתמפא"י. בתור מזכירת מפא"י פעלה רבות למען איחוד מפלגות הפועלים, מטרה שהוגשמה עד מהרה, ומאיר כיהנה כמזכירתמפלגת העבודה.
עם מותו שללוי אשכול, הוחלט על מינויה ליושבת-ראש מפלגת העבודה (שרצה במשותף עםמפ"ם במסגרתהמערך), ובמרץ 1969 הרכיבה אתממשלת ישראל הארבע עשרה. המערך בהנהגתה זכה ב-56 מושבים בכנסת השביעית, ההישג הגבוה ביותר של רשימה כלשהי בישראל. עם כניסתה לתפקיד הנהיגה את ישראל תוךמלחמת ההתשה. גולדה מאיר וממשלתה דחו את ההצעה המצרית במסגרתיוזמת יארינג בראשית שנות השבעים. עיקר המחלוקת היה דרישת ישראל לשיחות ישירות (יארינג הציע "שיחות קרבה"), ומנגד, דרישתמצרים שישראל תיסוג קודם כל לקווי ארבעה ביוני 1967. יארינג הציע מהלך של פתיחת התעלה, בתואנה של שחרור הספינות הלכודות בה, ומשה דיין אף צידד בהצעה, אך היא נדחתה על ידי חסידי הקו הנוקשה בצמרת המדינית-ביטחונית בישראל – גולדה מאיר, ישראל גלילי וחיים בר-לב. במשך השנים נטען כי אילו התקבלה הצעתו של יארינג, ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים[1].
במהלך כהונתה כראש הממשלה עמדה מאיר במספר משברים: מחאתהפנתרים השחורים, אליה הגיבה בצורה שנחשבה מנותקת בעיניי חלק ניכר מהציבור; גל הטרור; ומלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו 2,656 חללים[2].ועדת אגרנט, שהוקמה בעקבות הכשל המודיעיני שסבב סביב פריצת מלחמת יום כיפור, האשימה במסקנותיה את הדרג המבצעי וזיכתה את הדרג המדיני ואת ראש הממשלה מאיר[3], מה שגרם לתסיסה ציבורית וחוסר אחדות פנים מפלגתית שהביאו להתפטרותה מתפקידה כראש ממשלה[4].
בפוליטיקה הישראלית של תקופתה, בלטה מאיר בהיותהאישה. בין היתר הייתה האשה הראשונה שכיהנה כשרת חוץ בישראל, האישה הראשונה (והיחידה עד כה) שכיהנה בתפקיד כראש ממשלת ישראל, ואחת הנשים הראשונות בעולם שהנהיגומדינה דמוקרטית. כמו כן, היא אחת משתי הנשים היחידות החתומות עלמגילת העצמאות (יחד עםרחל כהן-כגן).
גולדה מאיר, האימפריה הרוסית (אוקראינה של היום), 1905גולדה מאבוביץ' בשנת 1914
גולדה מאיר נולדה ב-3 במאי1898 (ה'תרנ"ח) בשםגולדה מאבוביץ' בקייב (כיוםבירתאוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית), למשפחהיהודית מסורתית ענייה. גולדה נקראה על שם סבתא רבתא שלה, שהייתה האישיות הדומיננטית במשפחת אמה. הוריה היו משה יצחק מאבוביץ',נגר במקצועו, ובלומה מאבוביץ' לבית ניידיץ, אחות מטפלת. השניים נפגשו במסדרטירונים בעת שהתגוררו בפינסק. סבה מצד אמה שירת כ-13 שנה בצבא הרוסי, לאחר שנחטף כשהלך בעיירה בה התגורר וגויס בכפייה לצבא הרוסי במסגרת מדיניות הקנטוניסטים של משטר הצאר[5]. לאחר ששוחרר מהשירות הכפוי, הורשה למשפחת אביה לחיות מחוץ לתחום המושב, והמשפחה עברה לעיר קייב.
מאז לידתה סבלה משפחתה ממחסור במזון, בביגוד ועוד[6][7]. מתוך שמונה ילדים שנולדו למשה ולבלומה, חמישה מהם שנולדו לפני גולדה מתו בטרם הגיעו לגיל שנה, והיא נותרה עם שתי אחיותיה, שיינא וציפורה (קלרה).[8][9] בשלוש שנים שבהן ניסה אביה לפרנס את משפחתו, החליפה המשפחה תשע פעמים דירה.[7]
בהיותה כבת ארבע חוותה את הפוגרום שאירע נגד משפחות יהודיות באזור מגוריה. לימים הסבירה שחווייתיה מהפוגרום, תחושת הפחד ומפח הנפש שליוו אותה, לא הרפו ממנה כל שנות חייה, וגרמו לה לטראומה נפשית.[5]
בשנת1903, לאחר שאביה התקשה למצוא עבודה, הואהיגר בגפו לארצות הברית[10] ושהה שם לבדו במשך שלוש שנים[11]. שאר בני המשפחה עברו לעיר פינסק[12], בה התגוררו במשך כשלוש שנים, בבית סבא וסבתא שלה[13]. בשנתיים בהן המשפחה שהתה בפינסק ללא האב, התמסרה אחותה שיינה, הגדולה ממנה בתשע שנים, לפעילותציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות[14], והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה. עקב המחסור של המשפחה, התחנכה גולדה בבית, מחוץ למסגרת בית ספרית, ואחותה שיינה לימדה אותה קרוא וכתוב ביידיש ולאחר מכןאריתמטיקה.
שנתיים לאחר הגעתו של משה לניו יורק, הוצע לו לעבור למילווקי,ויסקונסין, והוא החל לעבוד בהכנתאדנים מעץ בחברה שעזרה בהנחתמסילות רכבת בעיר, וכן ושינה את שמו למוריס. כמה חודשים אחר כך השיג מספיק כסף כדי לרכוש לשאר בני משפחתו כרטיסי נסיעה למילווקי. על מנת להגיע לספינה שתפליג למילווקי רכשו בלומה ובנותיה דרכונים מזויפים, ואימצו את השמות שניתנו להם בדרכונים. בהגיעם לאנטוורפן, המתינו כמה ימים עד להגעת הספינה לעיר[15]. המשפחה שהתה על האונייה במשך שבועיים שלמים עד הגיעה לעיר[16].
זמן קצר לאחר שהגיעו למילווקי, פתחה בלומה חנותמכולת סמוך לבית, בדומה למכולת שהייתה לאביה בעת שהייתה ילדה. משה סירב לעזור לבלומה בניהול החנות. בלומה נעזרה בגולדה ואילו שיינה סירבה לעבוד בחנות ומצאה עבודה במתפרה[17]. שלושה חודשים לאחר שהגיעו למילווקי, בספטמבר1906, החלה גולדה ללמוד בבית הספר הציבורי שבשכונתה. כ-85% מתלמידי בית ספר זה היו יהודים[18].
הוריה, שנותרו עניים גם לאחר שאִמהּ פתחה את החנות, לא היו בעלי שאיפות גבוהות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לנוכח עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. גם לאחר ששיינה עברה לתמוך ב"פועלי ציון", היחס של בלומה כלפי שיינה לא השתנה[14]. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחיים ולא רצויים", סיפרה לימים.
העיר מילווקי נחשבה לפלורליסטית במיוחד לזמנה, והדבר השפיע על החינוך וראיית העולם של גולדה. בבית הספר היסודי כונתה "גולדי" ובלטה בציונים הגבוהים ביותר בכיתתה[19]. בקיץ1909 הובילה מחאת תלמידים לאחר שידם של כמה מהתלמידים לא הייתה משגת לקנות ספרי לימוד. היא נאמה בהפגנה וקראה לגייס כסף עבור התלמידים. הנאום הוזכר בתקשורת המקומית והעירייה הסכימה לסבסד את הספרים למען ילדים עניים[20]. לשם רכישת ספרים ייסדה יחד עם חברתה, רגינה המבורגר, את "האגודה האמריקנית של האחיות הצעירות". מטרת האגודה הייתה איסוף כסף למען רכישת ספרי לימוד לנערות הזקוקות לכך. אירוע התרמה לאגודה הוכתר בהצלחה ואף הוזכר בעיתונים המקומיים[21]. גולדה התעקשה על לימודים בבית ספר תיכון, והתעמתה על כך עם אמה. אחותה שיינה ובעלה סיפקו לה פתח מילוט. למרות זאת, רשמה גולדה את עצמה, ללא ידיעת הוריה, לבית ספר תיכון ברובע הצפוני של מילווקי, ובספטמבר1912 החלה את לימודיה שם[22].
לאחר שהוריה ניסו לשדך לה את משה גודשטיין, סוכן נדל"ן אמיד שגילו היה כפול מגילה, החליטה גולדה לברוח מהבית. אחותה שיינה הציעה לה לעבור אליה לדנוור, וגולדה הסכימה והחלה לאסוף כסף בחשאי עבור הנסיעה באמצעות שיעורים פרטיים שהעבירה למהגרים שהגיעו למילווקי. בפברואר1913 כתבה פתק להוריה וביקשה מהם סליחה על כך שהיא פוגעת בהם. לאחר מכן יצאה מביתה ועלתה על רכבת לדנוור, שם נפגשה עם שיינה[23]. לאחר כשנה, כשהייתה בת 16, שכרה גולדה דירה משלה בדנוור ועזבה את ביתה של שיינה. מספר חודשים לאחר מכן התחדש הקשר בין גולדה לבין אביה. תחילה שלח לה מכתב ובו בקשה שתחזור, למען אִמהּ. כששמע על מצוקת בתו, חזר וביקש ממנה לחזור למילווקי. לבסוף חזרה גולדה למילווקי בקיץ1915, כשנתיים לאחר עזיבתה[24].
בתקופה בה שהתה אצל אחותה ובעלה, התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתן. שיחותיהם ורעיונותיהםהציוניים ריתקו אותה. בייחוד נמשכה ליצירותיו שלאהרן דוד גורדון, מהוגי הדעות החשובים של הציונות הסוציאליסטית. אחד מהאורחים היהמוריס מאירסון, לימים בעלה, שמשך את ליבה בידיעותיו הרחבות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. מאירסון היגר לאמריקה מפלך ליטא של האימפריה הרוסית.
כשחזרה למילווקי בגיל 17, שבה גולדה הצעירה להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. הוריה היו פעילים בקהילה היהודית במילווקי, והצליחו לקנות לעצמם מעמד בה, ולא התנגדו עוד לרצונה של בתם לרכוש לעצמה השכלה. היא סיימה את לימודיה בתיכון והמשיכה ללימודים בסמינר למורים (היוםהאוניברסיטה של ויסקונסין-מילווקי), שם למדה שני סמסטרים. לאחר מכן לימדה בבתי הספר הציבוריים של מילווקי. בעתמלחמת העולם הראשונה, פתחה, ביחד עם אביה, קרן צדקה למען יהודים באירופה שאיבדו את ביתם. עוד בשנת לימודיה האחרונה, הוגדרה על ידי הצעירים היהודים שחיו אז במילווקי כפעילה ציבורית המזוהה עם התנועה הציונית. בשל שליטתה בשלוש שפות, נשלחה גולדה על ידי פועלי ציון לערים ברחבי ארצות הברית[25].
גולדה המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת מפלגת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה נגדפרעות פטליורה באוקראינה. בהדרגה, בהשפעת בואם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, התגבשה בה נחישותלעלות לארץ ישראל, אך מוריס התנגד לכך. במחאה על סירובו של מוריס לעלות עמה לארץ ישראל, עזבה גולדה את מילווקי בתחילת1917, מאוחר יותר עברה לשיקגו, שם שהתה מספר חודשים[26]. השניים שבו להיות יחדיו כעבור מספר חודשים, לאחר שגולדה הצליחה לשכנע את מוריס לעלות עמה ארצה. מוריס לא היה ציוני אדוק כגולדה, ועיקר עניינו היה ביצירה האמנותית של ההוגים הציוניים. ראייתו הייתה לקויה והוא היה נמוך, והיו אלו האינטלקט, ההומור העצמי, הצניעות והנימוסים שלו שקסמו לגולדה. ב-24 בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי[27], ועל אף שהעדיפהחתונה אזרחית, שכנעו אותה אמה ומוריס לערוך נישואים יהודיים. כדי לחסוך כסף לקראת המסע לארץ ישראל, גולדה החלה לעבוד כספרנית בספרייה מקומית.
כאשר ביקשה להתנדב לגדודים העבריים במטרה לסייע לבריטניה במלחמתם באימפריה העות'מאנית, מפקדם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי סירב לכך בשל היותה אישה[28]. גולדה זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידיהקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של "פועלי ציון" במילווקי בוועידה הארצית של הקונגרס בדצמבר1918, שכונס לקראתועידת השלום בפריז שנערכה בתום המלחמה[29]. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה. היא מלאה תפקיד פעיל בישיבות הקונגרס הנבחר בפילדלפיה, בו הוחלט, בהמשך להצהרת בלפור, שהתנועה הציונית תומכת בהקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל בחסות מנדטורית שלהאימפריה הבריטית.
לאחר שהייתה פעילה ב"פועלי ציון" במשך שנתיים, החליטה גולדה לפרוש מפעילות בה. באותו זמן החלה לשקול ברצינות לעלות לארץ ישראל, המניע לכך היה ככל הנראה תחילתהמנדט הבריטי על ארץ ישראל והכוונה לשנות את השלטון בארץ ישראל מצבאי לאזרחי. סיבה נוספת לכך הייתה ככל הנראה קשורה גם לסיום פעילותה ב"פועלי ציון"[30].
בקיץ1920 החלו גולדה ומוריס את ההכנות לעלייתם לארץ ישראל. הם עזבו את מילווקי ועברו להתגורר בשכירות בשכונתמורנינגסייד הייטס(אנ') שבניו יורק בספטמבר אותה שנה[29], בדירה בה התגוררו יחד עם שני זוגות נוספים, שגם הם התכוונו לעלות לארץ ישראל. בינואר1921 הגיעה גולדה לביתה של שיינה בשיקגו, שם שמעה שיינה לראשונה על החלטתה לעלות לארץ ישראל, והחליטה להצטרף אליה[31][32]
ב-23 במאי 1921[33] הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינת קיטור בשם "פוקהונטס" (Pocahontas)[34][35]. הנסיעה, שהייתה צפויה לארוך שבועיים, ארכה 44 ימים והייתה רצופת אסונות ואירועים חריגים, בהם שביתת מלחים,התאבדותו של רב החובל, והתערערות נפשו של אחיו. הספינה הגיעה לבסוף ליפו, אולם הסבלים הערבים סירבו להוריד את העולים לחוף, והספינה המשיכה לנמלאלכסנדריה שבמצרים. משם הגיעה מאירסון ושאר העולים ב-14 ביולי[36] 1921 ברכבת לתל אביב.
עם הגעתן לארץ ישראל התגוררו שתי המשפחותבדירה שכורה ביפו, וגולדה החלה לשמש כמורה מחליפה בגימנסיה העברית "הרצליה", ולימדה ילדים אשר התקשו באנגלית[37]. לימים, השתמשה בימיה הראשונים בארץ ישראל כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימודעברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעיתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). בספטמבר 1921 הגישו הזוג בקשה להתקבל לקיבוץמרחביה בעמק יזרעאל[38], שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. במרחביה חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ ישראל העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.
מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה בגידול עופות. אולם בעלה התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות ומלכתחילה כלל לא רצה להגיע לקיבוץ[39]. הוא אף סירב להביא ילד לעולם שיגדל בדרך השיתופית שהייתה נהוגה אז בקיבוץ. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, המליץ להם הרופא לעזוב את מרחביה בהקדם. מאוחר יותר, נבחרה גולדה לחברת מזכירותמועצת הפועלות, והחל מ-15 בדצמבר1922 נכחה בדיוני המועצה בתל אביב[40][41].
באביב באותה שנה חלה מוריס. ייתכן שהייתה זומלריה אך מכל מקום פסק הרופא שבדק אותו כי על הזוג לעזוב את הקיבוץ[42].
במרץ 1923, לאחר שהות של כשנה וחצי בקיבוץ, עזב הזוג את הקיבוץ, ובאוקטובר באותה שנה עבר להתגורר בביתה של שיינה בעיר[43]. לאחר מכן עברו לשכונתנחלת אחים בירושלים[44], שם סידר להםדוד רמז עבודה במשרדיסולל בונה. מוריס עבד בהנהלת חשבונות וגולדה עבדה כקופאית במשרה חלקית. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה". היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא הייתה יכולה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
במאי 1923 השתתפה בוועידת הקבוצות שהתקיימה בדגניה א'. בוועידה היא דיברה יידיש, היות שעוד לא שלטה בעברית. בזיכרונותיה כתבה גולדה כי הוועידה רוממה את רוחה[45].
הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני, גולדה עזבה את ירושלים במרץ1925, לאחר חצי שנה בלבד, וחזרה למרחביה יחד עם מוריס ובנם[44]. אולם בסתיו של אותה שנה חזר הזוג לדירתם הקודמת בירושלים. חצי שנה אחר כך, במאי1926, ילדה את בתה, שרה[46]. במחצית השנה הוריה של מאירעלו לארץ ישראל והתיישבו בהרצליה[47].
ב-1927 הציע להדוד רמז, שהתיידד עמה, היה ער למצוקתה, ולימים אף הפך למאהבה, לשמש מזכירתמועצת הפועלות בהסתדרות. גולדה הסכימה, ובישיבת מועצת הפועלות בדצמבר אותה שנה נבחרה לתפקיד, החלה אותו בינואר1928 ועברה לתל אביב[48]. במקביל שימשה כחברת הוועד המפקח הארצי של "קופת חולים" מאז הקמתו בנובמבר 1927 ועד1933, אולם היא כמעט לא השתתפה בישיבותיו[49]. לעומת זאת, בעלה מוריס החל לעבוד כמתורגמן מאנגלית לעברית בהסתדרות[50]. תפקידה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי שלמפא"י, לראשארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת.
ביוני 1928 הציעה עצמה כשליחה לארצות הברית מטעם מועצת הפועלות, למען גיוס כספים לטובת ההסתדרות. שליחים מטעם ההסתדרות יצאו לארצות הברית עוד בשנת 1926, וב-1928 החלה גםרחל ינאית בן-צבי לשמש כשליחה כזאת, במגמה שהתמקדה בעיקר בארגון הנשים האמריקאי[51].
באותה שנה ביקשו ממנה ראשי ההסתדרות לנאום בוועידה העולמית שלויצו בברלין שהתקיימה בקיץ 1928[52]. בין ויצו למועצת הפועלות היה משבר באותה תקופה, המשבר בנוגע לחלוקת הכספים של ויצו.דוד בן-גוריון,דוד רמז וחבריהם חששו שגולדה תסכם לבדה עם ראשי ויצו את הנושאים שהיו אז במחלוקת, מאחר שעמדתם הייתה מנוגדת לשלהם[53]. בשל כך, הוחלט כי היא תצטרף לעדה פישמן בוועידה, אולם פישמן סירבה, וטענה כי לא ניתן לסמוך על גולדה. ראשי ההסתדרות דחו את טענתה, וביולי 1928 הייתה מאירסון לצירה בוועידה מטעם מזכירות מועצת הפועלות. במהלך הוועידה נוצר קשר בין ויצו למועצת הפועלות לאחר מאבק משותף של גולדה ופישמן. בעוד שפישמן נאמה בוועידה, גולדה כלל לא הוזמנה לנאום בה, והיא הגדירה את הוועידה כמתסכלת וכלא יעילה[54].
כאשר פישמן העלתה הצעה שתאשר כי לארגון הנשים האמריקאי יש זיקה פוליטית ל"פועלי ציון", דרשה גולדה מחברי מזכירות מועצת הפועלות לדחות את ההצעה. ההחלטה על הצעת פישמן לא צלחה במזכירות מועצת הפועלות, ובשל כך הועברה לוועד הפועל של ההסתדרות, שם נדחתה ברוב של 5 נגד, 3 בעד, ו-2 נמנעים. פישמן העלתה את הצעתה שוב ב-5 בנובמבר 1928 בישיבת מזכירות הוועד הפועל, ונדחתה בשנית[55].
בשלהי אותה שנה, הוחלט כי גולדה תשהה במשך כחצי שנה לפחות בארצות הברית[56], למען גיוס כספים עבור ארגון הנשים האמריקאי וצירוף חברות חדשות.יוכבד בת-רחל החליפה אותה בתפקידה במועצת הפועלות. היא החלה את שהותה בארצות הברית בנובמבר אותה שנה[57].
לפני שעמדה לחזור לארץ, הוחלט כי היא תשמש כצירה מטעם "פועלי ציון" בקונגרס הציוני העולמי ה-16 שנערך בקיץ1929, אך גולדה כלל לא נאמה בו. בקונגרס לא ייצגה גולדה את אחדות העבודה, אלא את הסניף האמריקאי של "פועלי ציון"[57]. לבסוף, חזרה לארץ בסוף אוגוסט 1929[58].
עוד כשהייתה בארצות הברית, נודע לגולדה שהיא תצטרך לשוב למזכירות מועצת הפועלות. דוד רמז חשב שגולדה היא היחידה שתוכל לבלום את עדה פישמן במועצה. מששמעה על כך פישמן, היא החלה לבקר את שליחותה של גולדה בארצות הברית, ובין היתר האשימה אותה שהיא בוגדת בתפקידה מאחר שהיא מייצגת את מפלגתה, ולא את מועצת הפועלות[59].
בינואר1930 התפטרה מאיר מתפקידה כמזכירת מועצת הפועלות. במרץ אותה שנה החליפה אותה שושנה גולדין. גולדה נשארה במועצת הפועלות כחברת "המזכירות המורחבת", אך כחברה בה בלבד[60]. בסוף מאי אותה שנה יצאה לבריטניה ושהתה שם עד סוף יולי למען איסוף תרומות למפלגתה ולהסתדרות. במקביל, השתתפה כנציגת מפא"י בשלוש ועידות שהתקיימו בבריטניה: ועידתמפלגת הלייבור ונשותיה, וועידת פועלי ציון באנגליה[61][62]. היא חזרה לתל אביב בראשית אוגוסט[63].
בבחירות לאספת הנבחרים השלישית, שובצה גולדה במקום ה-20 ברשימת מפא"י לבחירות. ב-5 בינואר1931 הסתיימה ספירת הקולות, מפא"י זכתה ברוב מוחץ, וגולדה נבחרה לאספת הנבחרים השלישית. בפברואר אותה שנה השתתפה במושבה הראשון של האספה. חודש אחר כך השתתפה בדיוניה של מועצת ההסתדרות, שהתוותה את מדיניות ההסתדרות[64].
באותו הזמן הופעלו עליה לחצים רבים לצאת שוב לשליחות באמריקה. מוריס התנגד לכך, היות שהטיפול בילדיהם הועבר ישירות אליו ואל המטפלת שלהם, תהילה שפירא. מה גם שבאותה העת התגלתה אצל הבת שרה מחלתכליות[65]. בראשית 1931 השתפר מצבה של שרה, וגולדה החליטה שבסתיו תצא לארצות הברית[66]. לאחר שזלמן שזר הצליח לשכנע את חברי המפלגה למנות עורך זמני במקומו לעיתוןדבר ובכך לאפשר לו לשהות בארצות הברית למשך תקופה ארוכה, גולדה אישרה רשמית כי היא מוכנה לצאת שוב לשליחות[67].
ב-30 בספטמבר 1931 יצאה לארצות הברית[67]. שז"ר הגיע לניו יורק חודש אחריה[68]. ביוני1932 הפציר בה מוריס לחזור ארצה עקב מצבה הבריאותי של שרה, וגולדה נענתה[68]. כשחזרה לארץ נדהמה לראות עד כמה הידרדר מצבה של שרה. באישור מוריס, הוסכם כי היא תנותח בניו יורק. למרות אזהרות הרופאים לפיהן שרה עלולה למות, יצאו גולדה וילדיה לניו יורק באוגוסט 1932. שרה נותחה בבית החולים "בית ישראל" במשך שישה שבועות, עד שהחלימה[69].
במהלך שהות זו בארצות הברית ניהלה גולדה את ה"פיוניר וומאן"[70], ובוועידה השנתית של הארגון שנערכה בטורונטו מ-27 עד30 באוקטובר נבחרה למזכירתו[71]. היא עסקה בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ביתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה מונתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים. היא סיימה את שליחותה ביולי1934[70][72].
לאחר ששבה לארץ התגוררה בחדר זמני בתל אביב, וביקשה לעבור לקיבוץ[73]. עד לקבלת ההחלטה בעניין החליטה לעבור לעין חרוד[74]. היא גם נדדה עם ילדיה לביתה שלבבה אידלסון, מזכירת מועצת הפועלות וממקורבותיה של גולדה, אך לבסוף בקשתה סורבה. גולדה שכרה דירה בתל אביב ושלחה את שני ילדיה ללימודים בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון, שבו למדו גםיצחק רבין ושולמית אלוני[75].
לאחר מכן טיפלה במספר נושאים מטעם הוועד הפועל לבקשתדוד רמז. רמז ביקש ממנה לעמוד על זכויותיהם של חברי ההסתדרות במספר מוסדות, כמוהצבא הבריטי, לדאוג לפיתוח יחסי החוץ של הארגון, לטפל באנשים שהגיעו לראות את הארגון מחוץ לארץ ולעסוק בבעיות שהיו קשורות למחפשי עבודה ביישוב[76].
מאיר תמכה בהסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי, אם כי הסתייגה מהם מעט. היא אף הייתה מעורבת בדיונים לאישור ההסכמים. אולם לבסוף תמכה בכך שהוועד הפועל של ההסתדרות יכריע בעניין. בהמשך התנגדה לאישור החלק השני של ההסכם. לבסוף ההסכם נדחה לאחר משאל בין חברי הוועד במרץ1935[77].
באוגוסט אותה שנה יצאה לשווייץ והשתתפה בקונגרס הציוני העולמי ה-19. חודש לפני כן הוצע לה לשמש באופן רשמי כשליחת ההסתדרות בארצות הברית אך היא התעקשה להישאר בארץ ישראל. לבסוף נאלצה להסכים ובשלהי דצמבר יצאה לארצות הברית לפרק זמן של שמונה חודשים כנציגת ההסתדרות, יחד עם זלמן שזר[78][79].
בעת שהותה בארצות הברית פרץהמרד הערבי הגדול. היא שמעה על כך במהלך שהותה שם אך לא ייחסה לו חשיבות רבה. בשלהי יולי1936 חזרה לארץ. היא דחתה את טענות המנהיגים הערביים למרד וטענה כי מספר הערבים בארץ ישראל הוכפל מאז ראשית ההתיישבות העברית. היא התנגדה לדרישת המנהיגים להפסיק אתהעליות גם לאחר אלפי מאורעות הדמים שאירעו באותה השנה. כשנתבקשה להסביר את מניעיהם של המנהיגים הערביים טענה כי רצונם הוא "לגזול מאיתנו את ארצנו". אף על פי כן, היא תמכה במדיניות ההבלגה שלההגנה וטענה כי היא " הדרך היחידה, והדרך המוסרית היחידה". את תמיכתה במדיניות זו הסבירה בכך שעל אנשי היישוב להיות שומרי חוק בעיני הבריטים על מנת שלא יקצצו בעלייה ובהתיישבות[80][81].
ב-17 בדצמבר נבחרה, יחד עםדב הוז, להציג בפני חבריועדת פיל את עמדת ההסתדרות בכל הנוגע לתביעות היישוב. אולם לבסוף קבעה הוועדה כי חששותיהם של הפלסטינים מוצדקים וכי יש לצמצם את העלייה ולחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית. הצעת הוועדה פורסמה ב-7 ביולי1937 וגולדה התנגדה לה רבות[82]. לימים חזרה בה מהתנגדותה לתוכנית אם כי דווקא ההתנגדות הערבית היא שגרמה לאי הוצאתה לפועל[83].
ב-28 בינואר 1937, חודשיים לאחר מותו שלמשה בילינסון, מונתה במקומו ליושבת ראש הוועד המפקח הארצי של "קופת חולים". הגוף פיקח, ניהל וכיוון את הארגון של ההסתדרות שהיה אמון עלביטוחם הרפואי של רבים מאנשי היישוב[84]. באוקטובר אותה שנה ניהלה לראשונה את ישיבתו[85]. במהלך כהונתה בתפקיד גדלו מספר החברים בארגון, מספר המרפאות שלו ומספר המיטות בבתי החולים בכל רחבי ארץ ישראל[86].
באותה שנה הוקמה חברת הדיגנחשון על ידי ההסתדרות, ורמז הציב לה למטרה לגייס כסף על מנת להרחיב את צי הספנות שלה. לשם כך יצאה לארצות הברית מספר פעמים. היא אומנם הצליחה למכור אלפימניות לחברה, אך לא אספה מספיק כסף למען הרחבת הצי[87].
ב-1938 השתתפה כמשקיפה בוועידת אוויאן, מטעםהסוכנות היהודית, יחד עםארתור רופין ונחום גולדמן[88]. הנהלת הסוכנות הייתה ספקנית לגבי תוצאות הוועידה אולם החליטה לשלוח נציגות. החשש שהובע בהנהלה היה כי היא תפגע במאמץ הציוני להפוך את ארץ ישראל ליעד ההגירה העיקרי של יהודי העולם. עד אותה שנה שימשה מאיר כממלאת מקום במרכז מפלגת מפא"י, והחל משנה זו הייתה לחברת קבע בו ולחברת מזכירות המפלגה[89].
חודש לפני התכנסותהקונגרס הציוני העולמי ה-21 התקבלה הצעתה שלה ושל שז"ר ולפיה לא יוכלו יהודים להשתתף בוועידת השולחן העגול אלא אם יתקיים משא ומתן בדבר הקמת מדינה יהודית. היא גם הציעה לדחות את ההחלטות בנושא ההשתתפות ולהעביר את הכדור לידי הסוכנות. הפעם לא התקבלה הצעתה[90].
במאי1939 פורסםהספר הלבן, שנועד להגביל באופן חמור אתעליית היהודים ולהגביל משמעותית רכישת קרקעות בבעלות ערבית, בידייהודים. יממה לאחר פרסומו, ב-18 במאי, הייתה גולדה ממנהיגי המחאה נגדו, יחד עםיוסף שפרינצק,לוי אשכול,זלמן ארן ואנשים נוספים. אולם עד מהרה התברר כי ההפגנות לא היו תכליתיות, והאיום הנאצי היווה סכנה גדולה יותר לעם היהודי מאשר הספר הלבן. ב-1 בספטמבר אותה שנה, בעת שהייתה על האונייה בדרך לארץ מהקונגרס הציוני העולמי ה-21, נתבשרה על פרוץמלחמת העולם השנייה[91].
ב-21 בספטמבר 1939 התפטרה מהוועד הפועל של ההסתדרות, לאחר שפרץ מאבק בינה לבין חברי סיעה ב' שאיימו לשבות ולהחרים את מוסדות הארגון אם יוכרחו להקצות כספים למפדה - הטלת מס על כל פועל למען סיוע למובטלים. חברי מפא"י השתמשו בהתפטרות כדי להשיג הישגים פוליטיים[92].
לאחר מותו של דב הוז בתאונת דרכים בדצמבר1940, עמדה מאיר בראש המחלקה המדינית של ההסתדרות (שנקראה אז המחלקה ליחסים פוליטיים[93]), ובמסגרת תפקיד זה טיפלה בקשריה של הסוכנות היהודית עם השלטון הבריטי[94]. היא שימשה בתפקיד זה במשך שש שנים[95] עד לתום מלחמת העולם השנייה. מלבד זאת, ניסתה מאיר לתווך בין ארגוןההגנה לארגון האצ"ל. היא הזמינה אתדוד רזיאל ואליהו גולומב לביתה, על מנת שתניעם לשתף פעולה במהלך מלחמת העולם השנייה. הניסיון נקטע לאחר שבן-גוריון שמע על כך והורה לסיים זאת[96]. בנוסף, הייתה מאיר אחראית, בין היתר, עלהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. היא טענה כי יש לעזור לצבא הבריטי ולעודד את הגיוס אליו, זאת בעקבות הסכנה שגרמניה הנאצית תפלוש לארץ ישראל. היא גם תמכה בשיתוף פעולה צבאי בין היישוב לבריטניה כנגד גרמניה הנאצית, ובתוכנית א', שהורתה על הקמת הפלמ"ח[97].
מאיר חששה בתחילה מתוכנית בילטמור, עקב העובדה שלא נדרשה בה עצמאות מדינית גמורה. אולם מאחר שנדרשה לתאם את דרכה עם דרכיו של בן-גוריון, הפכה מאיר לתומכת נלהבת של התוכנית, אם כי עדיין התנגדה לחלק מחלקיה. היא אף מתחה ביקורת חריפה על ראשיהקיבוץ המאוחד, שהתנגדו נחרצות לתוכנית[98].
נוסף על כך, ניסתה מאיר, יחד עם שותפיה, לנהל משא ומתן עם הבריטים למען הגדלת מספר הסרטיפיקטים. היא אף נפגשה, יחד עםיצחק בן-צבי, יו"ר "הוועד הלאומי", עםהנציב העליון כדי להגיש לועצומה בנושא בשמם של אנשי היישוב. היא גם ניסתה לעכב גירוש של מעפילים שהיו על האוניות "פאסיפיק" ו"מילוס", אך הניסיון נכשל גם כן[99]. כמו כן, הוצע לה לשמש כשליחה ברחבי העולם על מנת להסב את תשומת ליבו לשואה, אך היא סירבה בתוקף[100].
מאיר הייתה תומכת נלהבת של בן-גוריון, ובעת שהוויכוח בינו לביןחיים ויצמן, ייעצה לו גולדה לשלוח לו מכתב ב-11 ביוני1942, הכולל איום בהתפטרותו של בן-גוריון מהנהלתהסוכנות היהודית או בניתוק הקשר בין השניים. לאחר מכן הסלים המצב עד שב-11 ביולי הודיע בן-גוריון שאם ויצמן לא יגיע לשיחת בירור, יתפטר. ויצמן סירב, וב-26 באוקטובר מימש בן-גוריון את האיום והתפטר מתפקידו. לאחר מכן ניסו חבריו במפא"י לשכנעו לשוב לתפקידו, וברל כצנלסון אף איים בפירוק מפא"י אם בן-גוריון לא יעשה כן. המאבק הצליח, בן-גוריון וויצמן השלימו ביניהם והוא חזר לתפקידו ב-1944[101].
מספטמבר1943 כיהנה כמזכירת מועצת פועלי תל אביב-יפו מטעם הוועד הפועל של ההסתדרות[102].
בשנת 1943 נתנה עדות מרשימה מטעם הסנגוריה במשפט סירקין-רייכלין שבו האשימו הבריטים את חבריההגנה בהברחת נשק.
מאיר התנגדה ל"פורשים" מארגון ההגנה ואף קראה לנקוט צעדים קיצוניים נגדם גם אם הדבר יעלה במלחמת אזרחים[103]. עם זאת, כשנתבקשה מהנציב העליון לפעול להפסקת פעולותיהם, אמרה לו גולדה כי מוסדות היישוב לא יכולים לבלומם בעת שהממשלה "נוקטת פעולות פרובוקטיביות"[104].
לוח זיכרון שהוצב על הבניין בו התגוררה גולדה מאיר ברובע פצ'רסקי, רחוב בסֵינה 5 א'קייב,אוקראינה. על הלוח נכתב באוקראינית: "עד שנת 1903 חיה כאן המדינאית הישראלית הדגולה גולדה מאיר"המשך לוח הזיכרון: "נבנה על ידי העיר קייב ומנהל המדינה ביוזמתה של המועצה היהודית של אוקראינה בתמיכת הסוכנות היהודית, שגרירות מדינת ישראל, העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר, משרד עורכי דין מאניוביץ, 1998
בעת שירותה בארגון "ההגנה", היו למאיר ארבעה שמות קוד, שהידוע בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו: "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו"זהבה".
בן-גוריון וחבריו לוועד הפועל הציוני ביקשה ממנהלהעיד בוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. ואכן, ב-25 במרץ1946, העידה בפני חברי הוועדה[105]. לא ברור עד כמה התרשמו מעדותה אם בכלל, אך כן ברור שהם לא קיבלו את דרישתה העיקרית - הקמת מדינה יהודית[106]. באותה העת נמשכו ההפגנות נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. באפריל הודיעו מנהיגי היישוב עלשביתה כללית ועלשביתת רעב למשך יממה, בעקבות שביתת הרעב של המעפילים שנתפסו בנמללה ספציה על האוניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב". על אף עצות רופאיה, שבתה גולדה רעב למרות שקודם לכן החלימה ממחלה ברגלה השמאלית. עם זאת היא שתתהתה ללאסוכר ועישנה במהלך השביתה ואף הצליחה לנאום בפני האנשים שהזדהו עם השובתים[107].
בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהםמשה שרת, ראשהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד[108] במשך ארבעה חודשים[95]. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי. לאחר השבת השחורה האשימה את ממשלת בריטניה כי מדיניותה נועדה להרוס את היישוב היהודי. הבריטים ניסו להידבר עימה יחד עם אנשים אחרים בסוכנות, אך היא סירבה והודיעה כי היא מתנגדת לכך.
כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי נגדהבריטים, הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. הוא אף איים להתפטר מתפקידו אם לא יפסקו פעולות המרי. חברי "ועדת x", שהייתה אחראית על תיאום פעולות המחתרות השונות, הבטיחו לוויצמן כי "ישתדלו" למלא את דרישתו. לאחרפיצוץ מלון המלך דוד הורה גם בן-גוריון להפסיק את הפעולות, לפחות עד להתכנסותהקונגרס הציוני העולמי ה-22. ויצמן המשיך לעמוד על עמדתו ודרש מגולדה להתערב בעניין. היא הצליחה לשכנע את לוי אשכול שאין טעם בפעולות הללו וכי יש להפסיק באופן זמני את פעילות הוועדה. אשכול לא הסכים לפזר את הוועדה וביקש למנות מחליפים לחברי הוועדה העצורים בלטרון, והיא צייתה לו[109].
בן-גוריון ראה בגולדה כמי שתהיה חברה בהנהלת הסוכנות גם אם ישוחררו עצורי השבת השחורה, כפי שאכן קרה ב-5 בנובמבר[110]. זמן לא רב אחר כך הפכה לנציגת מפא"י בוועד הפועל הציוני ואחר כך גם בהנהלה הציונית[111].
לאחר ששוחרר שרת הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאיר עמדה בראשה בירושלים מינואר1947 ולמעשה ניהלה אותה בפועל. לצורך כך עברה לגור בשכונתרחביה.
באותו החודש נידון למוות לוחם האצ"לדב גרונר, שנתפס במהלך התקפת האצ"ל על המשטרה הבריטית ברמת גן[112]. ב-26 בינואר, יומיים לפני ההוצאה להורג המתוכננת של גרונר, חטפו אנשי האצ"ל קצין מודיעין בריטי בירושלים. למחרת, ב-27 בינואר, חטפו אנשי האצ"ל גם את נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי בתל אביב[113]. 16 שעות לפני המועד המתוכנן של ביצוע גזר הדין הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בארץ על דחייתו ל"זמן בלתי מוגבל", והאצ"ל שחרר את בני הערובה. גולדה הייתה האחראית הישירה לשחרור בני הערובה[114], ומאותו החודש שימשה כאשת קשר עם הבריטים, לבקשת בן-גוריון[115]. בשל קרבתה לממשל המנדט כינוה אנשי "הפורשים" כ"מתווכת בין השלטון המרצח לבין היישוב", ואף השווה אותה למנהיגיגטו וילנה חברי היודנראט[116].
באביב 1947 חלתה, וב-29 ביוני התפטרה מהנהלת הסוכנות. התפטרותה נדחתה, ובמקום זאת היא יצאה לחופשת מחלה[117].
באוקטובר 1947 הקימה את "מרכז ההתגייסות", והעמידה בראשו אתלוי אשכול ובנימין אבניאל, שהפכו באופן לא רשמי לאחראים על הגיוס לארגון ההגנה מטעםהמפקדה הארצית[118]. מאוחר יותר הצטרפה, לבקשת בן-גוריון, ל"ועדה ב'", שהופקדה מטעם הסוכנות להקים "מנגנון ממשלתי מסודר" ומנגנוני עזר שיסייעו לאוכלוסייה[119].
ב-10 בנובמבר טסה לקפריסין כדי לנהל משא ומתן עם מנהיגימחנות המעצר שם, לאחר שהצליחה לשכנע אתהנציב העליוןאלן גורדון קנינגהם ולהגיע עמו להסכם לפיו ישוחררו מאות תינוקות, ילדים והוריהם מהמחנות, למען קידומם לראש רשימת הוותיקים במחנות, שהאנשים שבראשה זכו לשחרור מוקדם. לאחר כמה ימים היא הגיעה עם מנהיגי המחנות להסכמה דומה, וכ-3,800 תינוקות, ילדים והוריהם שוחררו ממחנות המעצר ועלו ארצה. הדבר היווה ניצחון "אנושי ואישי" עבור גולדה[120].
ב-15 בנובמבר נורו יריות לעבר ביתה שברחביה, והיא הגדירה אירוע זה כמכונן בחייה[121].
בטרםקום המדינה נפגשה מאיר פעמיים עםעבדאללה מלךירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה[122].
מייד לאחרכ"ט בנובמבר נתבקשה שוב על ידי בן-גוריון להיות מופקדת מטעם הנהגת היישוב על "הפעילות המדינית והמוניציפלית בירושלים", וכן עמדה בראש "ועדת ירושלים", שהתכנסה בדצמבר אותה שנה, והיא ניהלה את העניינים האזרחיים של ירושלים ותושביה היהודים עד סמוך להכרזת העצמאות[123].
ב-26 בדצמבר תקפו הערביםשיירה של מכוניות בשער הגיא. אחת מהן הייתה המונית שבה נסעה גולדה על מנת לבלות את סוף השבוע בתל אביב. השומרים שהיו בתוכה השיבו ביריות ובכך היא שרדה, אך לאחר מכן נפגעה קל לאחר שניסתה לפתוח את דלת המונית כדי להכניס לתוכה פצוע[124].
בתחילת ינואר1948 הסכימה לצאת במקום בן-גוריון לארצות הברית, לאחר שאליעזר קפלן נכשל בגיוס כספים למען רכישת נשק ובן-גוריון רצה לסייע לו בהשגת המטרה. בן-גוריון הופתע מרצונה של גולדה לסייע לו בכך, שכן היא סירבה קודם לכן לצאת לשליחויות לארצות הברית[125]. ואכן, ב-22 בינואר יצאה גולדה לארצות הברית, ולמחרת נחתה שם[126]. במהלך מסעה ליוו אותה שני אישים יהודיים-אמריקאיים בכירים: הנרי מונטור, המנהל הכללי של המגבית הארץ-ישראלית המאוחדת[127], והנרי מורגנטאו הבן שכיהן כמזכיר האוצר של ארצות הברית בתקופת ממשלו שלפרנקלין רוזוולט[128]. נאומה בכינוס השנתי של מועצת ההסתדרויות וקרנות הסעד היהודית זכה להצלחה מסחררת וראשי הארגון התחייבו להעביר 25 מיליון דולר[129]. במלון פאלם ביץ' נחלה הצלחה גדולה עוד יותר כאשר הצליחהלגייס עוד מיליון וחצי דולר, ובתום המסע ניתנו לה התחייבויות להעביר סכום כולל של 50 מיליון דולר[130]. חלק נרחב מצורכי היישוב והמדינה מומנו בעזרת הכסף שגייסה, וייתכן שבלעדיו לא היה ניתן לרכוש די נשק לבלימת ההתקפה הערבית במלחמה[131].
ב-26 באפריל חזרה לשמש כראש המחלקה המדינית בירושלים, לבקשת בן-גוריון[134], ולצורך כך שבה למשרדה בעיר ושהתה בה מספר ימים[135].
ב-1 במאי הציעה לבן-גוריון שתיפגש שוב עם המלך עבדאללה כדי לברר מה מדינתו תעשה. בן-גוריון לא היה שלם עם הבקשה מאחר שהיה סבור שהמלך ומדינתו עתידים להצטרף למלחמה. לבסוף אישר את בקשתה, וב-12 במאי 1948 נפגשה גולדה בשנית עם עבדאללה. במהלך הפגישה כבר היה ברור שבדעתו לשלוח אתהלגיון הירדני להילחם ביהודי ארץ ישראל. במאמץ אחרון להניא אותו, הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים,עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאיר שהיישוב היהודי בארץ יוכפף לשלטון ממלכת ירדן כמיעוט, יהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, ללא הקמת מדינה עצמאית וללא המשך עליית יהודים לארץ - הצעה שלא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף כצד במלחמה, וגולדה נפרדה מהמלך במילים: "ניפגש לאחר המלחמה"[136].
בבוקר אותו היום התקבלה ההחלטה על הקמתמדינת ישראל בישיבתמועצת העם ברוב דחוק, וגולדה השתתפה בה לבקשת בן-גוריון, על אף שלא הייתה חברה בה[137].
יומיים לאחר מכן, בה' באיירתש"ח,14 במאי 1948, יוםהכרזת העצמאות, נתבקשה על ידי בן-גוריון לבשר לראשי השלטון הבריטי על ההחלטה להקים את מדינת ישראל ולשמש מטעם הממשלה הזמנית כ"אחראית לענייני ירושלים". באותו היום ניסתה לחזור לירושלים הנצורה, ועל כן, לא הייתה אמורה להיות נוכחת בטקס ההכרזה, אך מטוס ה"פרימוס" שלה חזר על עקבותיו בשל מזג אוויר סוער, והיא נכחה בטקס וחתמה עלמגילת העצמאות בבית דיזנגוף[138]. החתימה הייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה. לאחר החתימה יצאו אל ההמונים שהתקהלו מחוץ לבית דיזנגוף שני נואמים: תחילה בן-גוריון שנתן נאום מאופק, ומייד אחריו גולדה שנתנה נאום נלהב ומרגש.
מייד לאחר מכן שוב נשלחה לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי.
מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם בוששה להגיע לשם לאחר שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבותתאונת דרכים[139]. הסובייטים, וגם הציבור בארץ, סברו שמדובר ב"מחלה דיפלומטית". הדבר מובן לאור העובדה שהמינוי נבע מניסיון של משה שרתוק (לימים שרת) להרחיקה מהארץ וממוקדי ההשפעה כי היה מאוים ממנה פוליטית וידע כי היא הראשונה בה יתמוך בן-גוריון שנתן בה אמון מלא (אך לא העריך באותה מידה את שרתוק). גולדה התנגדה למינוי זה גם מכיוון שחשה שאינה בעלת כישורים דיפלומטיים מספיקים[140]. ביוני 1948 הודיע לה שרת באמצעותמברק כי מונתה על ידי הממשלה ל"ציר מוסמך" במוקסבה[141], אך היא המשיכה להיאבק בהחלטה וניסתה לדחות זאת ככל האפשר, אך לשווא[142].
ב-2 בספטמבר1948 הגיעה למוסקבה, שם עמדה גולדה בראשצירות ישראל בברית המועצות, ושהתה שם כחצי שנה[143]. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דוברצרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידתפריז,לו קדר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאיר ולידידה קרובה שלה למשך שנים.
חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש לשלומם באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. הסובייטים האמינו בקיומה שלאנטישמיות בארצות הלאום הקפיטליסטיות, ובשל כך קיבלו את הצורך במדינה יהודית כפתרון זמני. עם זאת, גרסו שבמדינות הקומוניסטיות לא קיימת אנטישמיות כלל, ולכן מגע בין יהודים במדינות אלו לביןישראל הוא פסול מיסודו.
אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה לבבית. עשרות אלפים הרעיפו אהבה רבה על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאוד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה עלשטר של עשרהש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים.
מאיר כשרת העבודה,1949גולדה מאיר עם ילדי קיבוץ שפיים בטקס פתיחת כביש תל אביב - נתניה, יולי 1950מאיר יחד עםפנחס לבון,1959גולדה מאיר עם פעיליםיהודים בניו יורק, 1959שרת החוץ גולדה מאיר
למרות ההחלטה למנותה לשרת העבודה והביטוח העממי, המשיךשרת לנסות להשאירה במוסקבה, אך לשווא. מלבד שרת גם חברי הממשלה הדתיים התנגדו לכך שתמונה לשרה[146]. אולם ב-8 במרץ1949 הושבעה לתפקיד[147] ויומיים אחר כך החלה את כהונתה[148]. ב-7 בינואר1951 שונה שם המשרד ל"משרד העבודה"[149].
אחד מתפקידיהם של גולדה ומשרדה היהקליטת העולים החדשים, אך גם לדאוג להם או למצוא להם תעסוקה[147]. אולם במקביל נתבקשה לצאת בדחיפות לארצות הברית על ידי ראשיהמגבית היהודית המאוחדת והנהלת הסוכנות היהודית. בן-גוריון דחה את הבקשה וטען כי "לא ייתכן הדבר עכשיו"[150].
ב-24 במאי 1949 הציגה תוכנית לפיה יבנו למעלה מ-30 אלף יחידות דיור ברחבי מדינת ישראל, למען חיסול מחנות האוהלים. מכיוון שלממשלה לא היו את התקציבים הדרושים לכך, יצאה לניו יורק בתחילת יוני, בהסכמתו של בן-גוריון. היא לא הצליחה להגיע ליעד והשיגה רק כחמישית ממנו. ב-17 במאי 1951 הגישה תוכנית דומה אך שונה מעט בפני הממשלה. על אף שקצב בניית הדירות היה איטי תחילה הוא גדל אט אט והגיע לשיא בשנים1954–1956[151]. באותו החודש חנכה, יחד עם בן-גוריון, את מפעלהבונדס בארצות הברית, ועד סוף אותה שנה הצליחו פעיליו לגייס כ-140 מיליון דולר[152].
ב-7 בנובמבר 1949 אמרה כי היא שואפת לקיים "חקיקה סוציאלית נרחבת" ש"הצעת חוק לביטוח עממי" במרכזה. חזונה התממש רק כעבור כמה שנים, וב-1953 נתקבל בכנסת "חוק הביטוח הלאומי", ונחשב להצלחה גדולה שנחלה. לטענתיוסי גולדשטיין חיזקו ניסיוניתיה העקשניים לפתור את מצוקת העולים את כוחה הפוליטי, כמו גם החקיקה הנרחבת בנושאים סוציאליים. כמו כן התחזק עם הזמן מעמדה המפלגתי במפא"י[153].
במהלך סיורה בארצות הברית ביוני 1949 ביקשה מאגף השיכון להקים כ-50,000 יחידות דיור זמניות. בראשית1950 הוחלט על הקמת המעברות, שבנייתן החלה עוד בשנה הקודמת. כמרבית המנהיגים באותה התקופה, הייתה מודעת לתנאים הקשים ששררו במעברות, וביקשה לחסלן משום שהן אינן מספקות את צורכי העולים[155]. המעברה הראשונה הוקמה בהרי ירושלים ב-23 במאי 1950, ובשלהי 1951 הן אכלסו כ-256 אלף איש[156]. בנובמבר 1950 מונתה ל"מרכזת הפעולות של משרדי הממשלה במעברות", לאחר שמשרדים נוספים (דוגמתמשרד הביטחון) החלו להתערות בפעילותן[157].
מאיר תמכה בהסכם השילומים, אם כי עשתה זאת בלב כבד. על ההסכם אמרה בין היתר כי "זה חובה המגיע לנו ומצבנו הוא כזה שלא רק שאנו לא צריכים לוותר על זאת [על השילומים] כי אם חטא יהיה לוותר על זאת."[158]
בסתיו 1951 החלה הנהגתסלקציה במחנות העולים ונקבעו סדרי עדיפויות לעלייה. בין היתר נקבע כי העולים יעברו בדיקות רפואיות על ידירופאים ישראלים עוד בארץ מוצאם וכי תוגבל עליית חולים (למעט "עליות הצלה"). הסלקציה הייתה גורם חשוב בהפחתת מספר העולים באופן דרסטי יחסית, ובנוסף סייע גם לקליטת עולים בצורה טובה יותר ולשיפור חיי תושבי המעברות. אולם מנגד היא זכתה ללא מעט ביקורת ונטען כלפי יוזמי הסלקציה (ובהם מאיר) כי פעלו מאינטרסים של אפליה עדתית, שכן בתקופה שבה נקבעה הסלקציה היו אמורים לעלות בעיקריהודים מארצות האסלאם[159].
כאמור הייתה תומכת נלהבת וידידה קרובה של בן-גוריון, אולם לא אחת התגלעו ביניהם מחלוקות וחילוקי דעות, שברובן התיישרה עם מעשיו, אך מדי פעם הצליחה להטות את הכף לטובתה. טרם הקמתממשלת ישראל השנייה רצה לצרף את מפלגת "הציונים הכלליים". מאיר התנגדה בתוקף לרעיון, ולבסוף קמה ממשלה צרה עם המפלגות הדתיות וללא "הציונים הכלליים"[160].
ב-1952 חוסלו רק 16 מעברות. מטרתה הייתה לחסל את כולן עד שלהי1955, אולם היא לא השלימה את משימתה וביום סיום תפקידה התגוררו במעברות כ-55 אלף איש. המעברות חוסלו רק בתחילתשנות השישים. על אף שתמכה בחיסולן מלכתחילה, טענה לימים שהמעברות תרמו רבות לקליטת כ-686 אלף עולים בין1948 לסוף 1951[161].
במקביל היא סבלה מבעיות בריאותיות בתחילת כהונתה כשרה. היא חלתה רבות ונטתה ליפול ובשל כך נזקקה לעבוראשפוזים וניתוחים. היא אף ביקשה להתפטר מתפקידה בשל כך אולם סורבה על ידי בן-גוריון, על אף שידע בעצמו על מצבה. במקביל לכך עברה בתה שרה הפלה, חלתה גם היא ונשקפה סכנה לחייה, מה שגרם לה לחרדה עזה[162]. גם פטירת ידידהדוד רמז,פרודהמוריס ואימה בלומה העיקו עליה מבחינה נפשית[163]. נוספו לכך ענייני ילדיה, מנחם, שהתגרש ושרה שעברהלידה שקטה[164]. היא גם סבלה מתת-לחץ דם ומבצקות בריאות, ובמקביל גםעישנה 60סיגריות ביום ושתתה הרבהקפה טורקי[165].
לאחר שבן-גוריון התפטר מראשות הממשלה וממשרד הביטחון סירבה להיות מועמדת להחליפו, אם כי לא שללה אפשרות זו כלל. גם לוי אשכול סירב לכך, ולבסוף נבחר משה שרת ליורשו. בין השניים שררה מתיחות, בין היתר בגלל ששרת כמעט ולא העריכה כלל. אולם יממה לפני הקמת הממשלה, ב-25 בינואר 1954, בירכה את שרת על מינויו לתפקיד וטענה כי הוא "הגיע למה שמגיע לו"[166].
בתקופה זו הייתה חברה, יחד עם שרת,פנחס לבון, אשכול וזלמן ארן ב"ועדת השרים המיוחדת לענייני ביטחון ומדיניות חוץ" (ועדת החמישה)[167].
שבע שנים הייתה מאירשרת העבודה – חמש שנים בממשלתו של דוד בן-גוריון ועוד שנתיים כאשר היה משה שרת ראש הממשלה. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"רמועצת המנהלים של חברתעמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקודיני העבודה הראשונים:
ב-31 בדצמבר 1954 חנכה מאיר את המרכז הראשון להכשרה מקצועית במדינת ישראל, בבאר שבע, אשר התפתח למכללה הטכנולוגית ללימודי הנדסאים.ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשותעיריית תל אביב-יפו מול מועמדהציונים הכלליים,חיים לבנון. באותה עת לא היו נהוגותבחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאיר נהנתה מתמיכתן של סיעותהשמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. מפא"י אכן ניצחה בבחירות עם 30.6% מהקולות, ומאיר ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה[168][169] וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. את ההתנגדות חיזק רב קהילתצ'רנוביץ בעיר, הרבשמואל מאיר הולנדר, ששלח ללבנוןמכתב בו פירט את הסיבות הדתיות כנגד בחירת אישה לתפקיד. בסיבוב ההצבעה הראשון במועצת העיר קיבלה מאיר 13 קולות, לעומת שמונה ללבנון וחמישה לנציגתנועת החרותמשה איכילוב, אלא שהחוק דרש אז רוב מוחלט, כלומר 16 קולות, שהושג רק בסיבוב ההצבעה הרביעי, בו נבחר לבנון עם 16 קולות הציונים הכללים, חרות והדתיים כנגד 14 קולות מפלגות השמאל. מאיר הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו שלחנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאיןזכות שווה לאישה במדינת ישראל"[170].
כחברתממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון[172]. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאיר להחליף אותו במשרד החוץ. היא נענתה להצעה, במחיר עוינות מצד שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו, על אף שהכחישה זאת[173]. לאחר כניסתה לתפקיד עברה לגור בדירת שרד, מה שהקשה עליה להסתגל למעמדה החדש[174]. כשנכנסה לתפקידהעברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון[175][176]. מזכיר ההסתדרותמרדכי נמיר מונה במקומה לשר העבודה[177]. היא תמכה במדיניותו התוקפנית של בן-גוריון כלפישכנותיה של מדינת ישראל וכן המשיכה לתמוך בביצוע פעולות תגמול רחבות יותר כנגדירדן, בניגוד לקודמה בתפקיד, שרת, שהתנגד לפעולות אלה[178].
לאחר הלאמתתעלת סואץ ב-24 ביולי 1956[179] וסגירתה לאוניות ישראליות, טענה כימצרים ביצעה הפרה של החוק הבין-לאומי ועל כן יש לישראלעילה למלחמה נגדה[180]. בשלהי ספטמבר עמדה בראש משלחת לפריז שנועדה לקדם שיתוף פעולה צבאי ואסטרטגי עם צרפת. לאחר ששבה לארץ טענה כי הסיכויים שצרפת תחבור לישראל במלחמה נגד מצרים הם מופרזים מדי, אולם לבסוף הסכימה צרפת לכך. כעבור זמן קצר הגיעו שמועות לפיהן גם בריטניה תצטרף לכך, וב-16 באוקטובר סוכם הדבר על ידי ראשי שלוש המדינות. היא הייתה חברה בקבינט המלחמתי שהחליט על יציאתו של בן-גוריון לפגישה בפריז, בה סוכמו פרטי המבצע, על גיוס מילואים ועל היציאה למבצע[181].
לאחר סיום המבצע קיבל האו"ם החלטה לפיה חייב צה"ל לסגת מהשטחים. מאיר לא ייחסה לכך חשיבות רבה משום שההחלטה לא כללה הטלת סנקציות על ישראל, שהיו יכולות להיגרם בעקבות קבלת החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון[183]. אף על פי כן היא זכתה לאהדה בקרב הציבור בארצות הברית. ב-5 בדצמבר נאמה בעצרת הכללית של האו"ם וזכתה לסיקור חיובי רב בעיתונים בארצות הברית. אולם בדיעבד הבינה כי הם הצטרפו לדרישה הסובייטית לסגת מהשטחים[184].
לבסוף שוכנעה ההנהגה הישראלית כי יש לסגת מהשטחים בתנאי שהאו"ם ישלוט ברצועת עזה. בן-גוריון ביקש ממנה להודיע על הסכמתה של ישראל בעצרת האו"ם, על אף שלא הייתה שלמה עם כך. ב-1 במרץ מסרה את ההודעה באו"ם וכעבור שבוע הושלמה הנסיגה[185].
ביולי 1957 נסעה לפריז כדי לברר אם יש אפשרות לישראל לרכוש צוללות מגרמניה. על אף שדיווחה לבן-גוריון כי הדבר לא אפשרי כרגע, ניהל שמעון פרס מגעים סודיים עם הגרמנים שהובילו לחתימה על עסקה, ללא ידיעתה. הדבר נחשף רק בסוף השנה, גרם להתפטרותו של בן-גוריון ולהקמת ממשלה חדשה[186].
מאיר התנגדה לזכות השיבה עקב תוקפנות הערבים במלחמת העצמאות. היא הבדילה ביןיהודים-ערבים לפלסטינים וקבעה כי שניהם לא יוחזרו לבתיהם. אולם כאשר הפציר בהראש ממשלת איטליהאמינטורה פאנפאני(אנ') לקלוט פליטים מארצות ערב כדי לקדם את השלום, אמרה כי ישראל מוכנה לסייע בשיקומם בארצות מוצאם אך רק "אם תתקבל עזרה כספית בין-לאומית" או שרק כמה אלפים מהם ייקלטו[187]. היא ראתה בברית המועצות בהנהגתחרושצ'וב כמדינה עוינת הרוצה לסייע למדינות ערב, העוינות גם הן[188], למרות נטייתן לשלום[189]. אולם מאחר רצונה של ישראל להעלות אליה את יהודי ברית המועצות, השתדלה שלא להקצין אתהיחסים הדיפלומטיים איתן[190].
ב-29 באוקטובר 1957, בדיוק שנה לאחר פרוץ מלחמת סיני,הושלך רימון יד בכנסת. מאיר נפצעה יחד עם בן-גוריון ועוד מספר שרים. עובדת היותה פצועה לא הפתיעה רבים, משום שלא הייתה בקו הבריאות[191].
ב-31 בדצמבר 1957 התפטר בן-גוריון על רקע הדלפות מישיבות הממשלה והפרות של המשמעת הקואליציונית[192].הממשלה השמינית, שכוננה שבעה ימים מאוחר יותר, התבססה על הרכב קואליציוני זהה ומאיר המשיכה בכהונתה כשרת החוץ[193], על אף שאיימה לא להצטרף לממשלה על רקע צירופם לממשלה של פרס,אבא אבן ומשה דיין (שהשתייכו לקבוצת "הצעירים" במפא"י), אולם חזרה בה מאוחר יותר לאחר לחצו של בן-גוריון[194]. הוא לא מינה את אבן לשר בלי תיק האחראי על ענייני חוץ כפי שהובטח לו, לבקשת מאיר, ובכך הסכימה להישאר בתפקידה[195]. לאחרהבחירות לכנסת הרביעית שוב איימה להתפטר, לאחר שבן-גוריון לא קיבל את מסקנות "ועדת השבעה" בענייןהעסק הביש. בן-גוריון חש כי היא באמת מתכוונת לכך והציע לה לכהן כיושבת ראש הכנסת, אולם היא חזרה בה[196].
עםלכידת אדולף אייכמן במאי1960 וזעמה שלארגנטינה על ישראל, טענה מאיר שייתכן וישראל אכן עברה על החוק הארגנטינאי, אך הדבר לא משתווה לפשעיו של אייכמן. ב-23 ביוני גינתה מועצת הביטחון את ישראל, אך לא הטילה עליה סנקציות, והסכסוך עם ארגנטינה הסתיים בהתנצלותה של מאיר[197].
מאיר פעלה למען רכישת נשק אמריקאי לאחר שארצות הברית הפסיקה את הסיוע הכלכלי לישראל לאחר מבצע קדש. לאחר בחירתו שלג'ון קנדי לנשיאות ארצות הברית הוא הסכים לספק לישראלטיליMIM-23 הוק, לאחר שמזכיר המדינהכריסטיאן הרטר אמר למאיר כי ניתן יהיה לעשות זאת, אך דבריו מומשו חלקית. היא ועוד מספר בכירים בצה"ל העדיפו נשק אמריקאי על פני צרפתי. לעומת זאת, התנגדו לכך שמעון פרס, שקודם לסגןשר הביטחון, ועוד כמה בכירים אחרים בצה"ל[198].
הקמתהכור בדימונה הייתה סיבה להעמקת תלותה המדינית של ישראל בצרפת, משום שהיא סייעה בהקמתו. שלושה הסכמים הקשורים לתחום הגרעין נחתמו בין ישראל לצרפת באותה התקופה. גם הפעם העדיפה מאיר את האמריקאים ולא את הצרפתים. על אף ששמעון פרס היה גורם מרכזי בעניין, היא הסכימה איתו בסוגיה ספציפית זו, ולכן כשנתבקשה לנסוע לצרפת כדי לחתום על הסכם בספטמבר 1957, שכלל הסכמה על שיתוף פעולה גרעיני בין ישראל לצרפת, עשתה זאת ללא לבטים. שליחותה נכשלה וכעבור שנתיים הודיעה צרפת כי היא חוזרת בה מההסכמות עם ישראל בנושא הגרעין. אולם ב-29 בדצמבר1960 נחתם הסכם לפיו תתמשך ההתפתחות הגרעינית של ישראל. אך למרות הכל עדיין חשבה שהתלות המדינית של ישראל צריכה להיות בידי ארצות הברית. בן-גוריון, פרס והממונה על שירותי הביטחוןאיסר הראל התנגדו לכך בתוקף. לאחר זמן לא רב דרש נשיא ארצות הברית קנדי ששני משקיפים ממדינתו יבחנו את הכור. מאיר הפעילה לחץ על בן-גוריון שיאפשר זאת, על אף התנגדותו הצפויה של פרס, ולבסוף אישר זאת. המשקיפים שביקרו בכור ראו כי אין בו פעילות ועל כן לא ניתן לקבוע שישראל מתכננת לפתח נשק גרעיני. בפגישתו עם בן-גוריון במאי1961 אמר קנדי כי הדבר מרצה אותו[199].
מאיר עשתה מאמץ גדול להבקיע את חומת המצור המדיני באמצעות התחברות למדינותהעולם השלישי, בעיקר על ידי טיפוחיחסי אפריקה–ישראל. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית, ומומחים ישראלים רבים יצאו לסייע בכלכלה במדינות באפריקה. בדיעבד, התבררה ההשקעה הגדולה באפריקה כתמימה, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמןמלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה[200]. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דבריהרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".
ב-1960, בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש, יצא בן-גוריון בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים, שגולדה ויתר השרים הבכירים כלל לא ידעו עליה[202]. קודם לכן טענה שלבון הוא האחראי לפעולה ושעליו להתפטר[203]. אולם כעת, משוועדת שרים זיכתה את לבון, התנגדה להדחתו[204]. בן-גוריון התפטר וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם נגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. בישיבת מזכירות מפא"י אמרה כי "גם האדם הנערך ביותר עלול לשגות" וגרמה לזעזוע רב בקרב חברי המזכירות. ב-1 בפברואר 1961 התכנסו ראשי מפא"י בבית מלון בהרצליה, יממה לאחר שבן-גוריון הגיש מכתב התפטרות. בן-גוריון טען כי מאיר וזלמן ארן "הורסים את מפא"י". בתגובה פרצה מאיר בבכי. הדבר היווה נקודת שפל ביחסים בין השניים[205].
מאיר האשימה את ממשלת גרמניה המערבית באחריות לפעילותהמדענים הגרמנים במצרים[207], וב-20 במרץ1963 נתקבלה בממשלה ובכנסת החלטה שהציעה הדורשת מגרמניה להפסיק את פעילות המדענים. בן-גוריון תקף אותה על כך והדבר יצר משבר שהוביל להתפטרותו של הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל ארבעה ימים לאחר מכן. כעבור כחודש, ב-19 באפריל אושפזה במשך שלושה שבועות. בעיתונות נטען כי הסיבה לכך היא המצב הפוליטי המתוח בארץ, אולם הרופאים קבעו שהסיבה היא אורח חייה הלא מסודר[208].
ב-15 ביוני ביקשה מבן-גוריון לצנזר ידיעה שהגיעה מסוכנות הידיעות הגרמנית, שלא הייתה קשורה למדענים במצרים. בן-גוריון סירב וטען שעיקר הידיעה הוא חיובי. היא פנתה לאשכול ולמנכ"ל משרד ראש הממשלהטדי קולק שיתערבו בעניין ואיימה להתפטר אם דעתו של בן-גוריון לא תשתנה. למחרת הודיע בן-גוריון על התפטרותו מראשות הממשלה וממשרד הביטחון. הוא טען שמאיר רצתה בחיסולו הפוליטי ושפרשת המדענים במצרים היא אחת מהסיבות להתפטרותו, אולם כעבור כשש שנים הסביר למאיר שהסיבה האמיתית הייתה רצונו לפנות לכתיבת ההיסטוריה של מדינת ישראל[209].
ב-10 במרץ1965 נחתםמזכר הבנות בין ישראל לארצות הברית, שבמסגרתו הבטיחה האחרונה את "דאגתה לשמירה על ביטחון ישראל" בעוד ש"ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזורהמזרח התיכון". מאיר ואשכול היו מרוצים ממזכר הבנות זה היות שהוא עיגן רשמית את "האוריינטציה החדשה ביחסי החוץ של ישראל". כלומר, ישראל המשיכה לשמור עלעמימותה הגרעינית וארצות הברית המשיכה לספק לה נשק[210]. במכתב ששלח בן-גוריון למאיר הביע התנגדות למזכר ההבנות שחתם אשכול עם ארצות הברית ושהוא מזיק לביטחון ישראל. ייתכן שבן-גוריון התכוון בדבריו למדיניות העמימות הגרעינית שנקבעה במזכר[211]. לאחר הקמתרפ"י ביולי אותה שנה העריך בן-גוריון שהמזכר יעכב את פיתוח הפצצה, היות שנקבע בו כי לפקחים אמריקאים תינתן כניסה אליו. מאחר שהצנזורה הורתה לא לפרט על פרטי המזכר, הופצו מספר שמועות בנושא שפגעו קשות באשכול ומאיר, אך גם בהנהגת המדינה[212].
קודם לכן, ב-1964 נעתרקנצלר גרמניה המערביתלודוויג ארהארד לספק נשק כבד לישראל, לבקשת ארצות הברית, על אף החשש הכבד שהיה שהדבר ייחשף וארצות ערב יכירו בגרמניה המזרחית. הדבר נתגלה בראשית 1965, ארהארד הפסיק את אספקת הטנקים לישראל אך הסכים לפצותה על כך. מאיר סירבה לכך, בתמיכת אשכול. אולם לאחר ביקורו של מנהיג גרמניה המזרחיתולטר אולבריכט במצרים, הודיע ארהארד על ניתוק היחסים עם מצרים וכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ב-14 במרץ 1965 החליטה ממשלת ישראל על כינון היחסים[213].
בוועידת מפא"י העשירית, שהתנהלה ב-17 בפברואר1965 ובמסגרתה התקבלה ההחלטה על הקמתהמערך, דרשו שוב בן-גוריון וחבריו להקים ועדת חקירה משפטית לעסק הביש. מאיר התנגדה לכך כצפוי ואיימה להתפטר אם הנושא יידון שוב בוועידה. אך לבסוף היא חזרה בה והנושא נידון במהלך הוועידה. באותה הוועידה נשאה נאום ביקורתי חריף נגד בן-גוריון, לאחר שאשכול ומשה שרת מתחו ביקורת גם הם על בן-גוריון בנאומיהם. בנאומה אמרה מאיר לבן-גוריון: "דבריך אינם תואמים את האמת [...] למה לא אמרת לנו [כאשר התפטרת] שאתה עתיד לדרוש חקירת הפרשה? [...] אני חושבת שלו ידעתי מה צפוי לנו, לא היינו הולכים לממשלה אחרי התפטרותך". הוועידה כונתה "ליל הסכינים הארוכות"[214]. לפי יוסי גולדשטיין הפכה מאיר לאחר "ליל הסכינים הארוכות" למתנגדת הפוליטית הגדולה ביותר של בן-גוריון[215]. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, התנהגות שהעליבה אותו קשות. רק בשנותיו האחרונות של בן-גוריון התרחש מעין פיוס בין השניים[216].
ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. קודם לכן נתגלה שחלתה בלימפומה[217], אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים לאחר מכן. את הטיפולים הכימותרפיים קיבלה בחשאי[218]. אבן, שניסה להפגין התנתקות ממאיר, אמר כי הוא ממלא את תפקידו בצורה טובה יותר מקודמתו, והתגאה בכך שפיטר כמה בעלי תפקידים במשרדו שהיו מקורבים אליה. מאיר זעמה על כך אך לא ייחסה לכך חשיבות רבה[219].
בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים נתבקשה לצאת לארצות הברית ולאירופה, על מנת לקבל ערבויות לחידוש חופש השיט בים האדום. בפועל היה זה תפקידו של שר החוץ אבן, אולם אשכול חשש כי שליחותו תתקבל בחוסר אמון בקרב הישראלים, בשל מתינותו המדינית. משגילה על כך איים להתפטר אם מאיר תצא לשליחות זו, ואשכול נאלץ לחזור בו[222].
מאיר התנגדה בתוקף להקמתממשלת אחדות לאומית, אך בה בעת להדחתו של אשכול מתפקיד שר הביטחון, שכן היה ברור שרק מינויו שלמשה דיין מרפ"י לתפקיד ימנע זאת. ב-29 במאי1967 ניהלה משא ומתן עם נציגיגח"ל בראשותמנחם בגין. הם הגיעו להסכמה פרט למינוי דיין, שהיה הכרחי כדי שתצטרף לממשלה. כעבור יממה אושר המינוי בוועידת מפא"י, בניגוד לדעתה שלה ושל אחרים, והוקמה ממשלת אחדות לאומית עם גח"ל ורפ"י[223].
ב-21 בינואר 1968, לאחר הקמת המפלגה המאוחדת, המשיכה בכהונתה כמזכ"לית[224], אך בראשית יולי אותה שנה הודיעה על פרישתה מהתפקיד, וההתפטרות נכנסה לתוקפה ב-1 באוגוסט[225]. אולם מאיר עתידה הייתה לחזור במהרה ובאופן מפתיע למרכז הבימה הפוליטית.
עם מותו שללוי אשכול בפברואר1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שהסיכוי שלו לזכות בתפקיד היה טוב יותר, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שהסקרים שיקפו לה אפס אחוזי פופולריות בקרב הציבור טרם נבחרה, נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים, 45 נמנעים וללא מתנגדים לראשות הממשלה מטעמה[226]. אנשי רפ"י בהובלתפרס היו היחידים במערך שהביעו התנגדות למינויה, אך הם היו מיעוט[227]. מאיר החלה את כהונתה בתפקידראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, והייתה ראש ממשלה במשך חמש שנים.ממשלת ישראל ה-14 שהקימה הייתה בהרכב זהה לממשלת אשכול. מאיר הייתה האישה הראשונה והיחידה בישראל שמילאה תפקיד זה, והשלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה[228]. למרות זאת מעולם לא רחשהאהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.
בתקופתה החלההעלייה מברית המועצות לצבור תאוצה. היא הייתה תומכת נלהבת של העלייה ואמרה למספר עיתונאים שניתן יהיה לקלוט אף מיליוני עולים. היא גם דאגה להפיץ את דברמבצע חתונה ושפיטת מבצעיו לגזר דין מוות (גזר דין שבהמשך הומתק)[231]. הדבר עורר סערה בין-לאומית. הלחץ הבין-לאומי עלהקרמלין הביא להמתקת גזרי הדין[232] ופתח את מסך הברזל לכ-300,000 אזרחי ברית המועצות בשנות ה-70, מתוכם 245,951 יהודים, אשר מביניהםעלו לישראל 163,000 יהודים. זאת לעומת שנות ה-60, שבהן רק כ-3,000 יהודים קיבלו אישורי יציאה.
בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר שימת לב לשכבות המצוקה. בעקבות פגישתה עם אנשי תנועתהפנתרים השחורים מיוחסת לה האמירה: "הם אינם בחורים נחמדים"[233] (13 באפריל1971). מאיר טענה כי דבריה הוצאו מהקשרם, וכי התייחסה להתפרעויות מצד חלק מפעילי התנועה שהשליכובקבוקי תבערה על שוטרים[234]. בפועל, הפגישה הסתיימה בטוב משני הצדדים ואחד ממשתתפיה אף אמר לה: "גברת גולדה היקרה, את אמא של כולנו"[235]. היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושביעיירות הפיתוח ושכונות המצוקה. בעקבות המחאה הקימה ממשלתה של מאיר ב-1970 ועדה לילדים ונוער במצוקה והשתתפה בכל ישיבותיה. אולם לא אחת נטען כי כישלונותיה של מאיר היו בעיקר בתחום הפנים בשל העובדה שהעניקה משקל נגד למדיניות החוץ[236].
בהקשר הפלסטיני זכורות, בין היתר, אמירותיה "כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה עם פלסטיני" ו"לעולם לא אסלח לערבים על שלימדו אותנו להרוג את בניהם"[237].
בשונה מקודמהלוי אשכול, גולדה התנגדה לנסיגה מחבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, ואף תמכה בהתיישבות יהודית בהם כבר ב-1967[227]. בריאיון עיתונאי אמרה כי: "כל השולחן (הכוונה לחברי ממשלתה), כוללמפ"ם, אומר:רמת הגולן זה טאבו. עזה נשארת בידינו לפי רוב מכריע, וגםשארם א-שייח'. ישנם דברים, שבהם לא נחוצה החלטה. ההחלטה היסודית היא, שגבול שנת 1967 אינו קיים עוד. הוא מת[238]". ממשלתה פעלה במתווהתוכנית אלון ומסמך גלילי להתיישבות יהודית בבקעת הירדן, שלתפיסתה, היא והרכסים בעורפה יהיו גבול השלום המזרחי של מדינת ישראל, ברמת הגולן ובפתחת רפיח. בדיוני ממשלתה אודות התיישבות יהודית בחבל עזה הייתה תמימות דעים כי "הפרחת האזור תאפשר לשנות את השיח עם הערבים שיתפקחו מהאשליה שאנו עתידים לצאת משם, וכך יהיו פחות פיגועים"[238]. בתקופתה קמוחבל ימית והעירימית,היאחזות הנח"לכפר דרום בחבל עזה, והתאפשרההתנחלות של יהודים באזורחברון ובקריית ארבע[239].
בראשית כהונתה כראש הממשלה התחבטה בשאלה האם יש להרחיב אתמלחמת ההתשה, שפרצה כמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים, לעומק שטחמצרים. זאת עקב איומה שלברית המועצות, שאם ישראל תפלוש לעבר השני שלתעלת סואץ היא תיתקל ביועצים סובייטים שפעלו עבור צבא מצרים.שגריר ישראל בארצות הבריתיצחק רבין טען כי יש להתייצב נגד האיום. אך למרות זאת היא חששה מהאיום ולא קיבלה את עצותיו של רבין, בתמיכת שר הביטחון דיין[240]. במקביל ניסו דוברי הממשל האמריקאי לשכנע את ישראל לחתום עלהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, מחשש שנמצא נשק גרעיני בידיצה"ל. מאיר סירבה לכך בתוקף[241].
חודשיים לפני כניסתה לתפקידהושבעריצ'רד ניקסון לנשיא ארצות הברית. מאיר חשבה שינקוט קו פרו-ישראלי לעומת קודמו, אולם ניקסון הציעהסכם שלום שמאיר חשבה שיזיק לישראל היות שכלל נסיגה לגבולות הקו הירוק. ב-26 בספטמבר1969 יצאה לארצות הברית ונפגשה עם ניקסון ואנשי ממשל אמריקאים בכירים. במפגש, שהיה אמור להתקיים קודם לכן ונדחה בסמוך ליוםהבחירות לכנסת השישית, הנושאים החשובים לדיון היו הסכמים עם מדינות ערב וכן רשימה של ציוד צבאי שהוגשה לנשיא ונענתה[242]. הביקור נמשך 10 ימים[243].
בתקופת כהונתה כראש הממשלה נעשו ניסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים.מזכיר המדינה של ארצות הבריתויליאם רוג'רס ערך מסעות דילוגים בניסיון לגבשפשרה בקוורטט בינלאומי: אמריקני,בריטי,צרפתי ורוסי. לדעת מאיר, הוא התייחס בתמימות רבה מדי להצהרות הערבים על רצונם בשלום: "כמו ג'נטלמנים רבים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו". למרות המאמצים הדיפלומטיים,יחסי ישראל–מצרים נותרו עוינים, והשתפרו רק לאחרמלחמת יום הכיפורים וסיום כהונתה.
ב-9 בדצמבר 1969 פרסם רוג'רס אתתוכניתו, שהתבססה על הסכמה אליה הגיעו נציגים אמריקנים וסובייטים בשיחות ביניהם. התוכנית, שהתייחסה במיוחד לסכסוך שבין ישראל ומצרים כללה את נסיגתה של ישראל מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, וזאת במסגרת משא ומתן על הסדרי שלום, שיושג בתיווכו של שליח האו"םגונאר יארינג, ועל בסיס האמור בהחלטה 242 של מועצת הביטחון. על פי התוכנית יובטחחופש השיט בתעלת סואץ, על מעמדן שלשארם א שייח ורצועת עזה יקיימו הצדדים משא ומתן, וירושלים תימסר לניהול נציגי שלוש הדתות הגדולות.
מאיר דחתה את התוכנית מכל וכל. בריאיון לעיתוןהניו יורק טיימס קבעה כי "אם נקבל את תוכנית ארצות הברית תהיה זו התאבדות ובגידה בעמנו", והאשימה כי רוג'רס מנסה לשבות את לב הערבים על חשבון התמיכה בישראל. לטענת הגורמים הישראלים, לא ניתן לקבל תוכנית שלא כללה בסופה חתימה על הסכמי שלום פורמליים, וכן פגיעה במעמד ישראל בירושלים. בהמשך קיבלה הכנסת החלטה ברוב סוחף לדחות את כל הצעות השלום שהציעה ארצות הברית[244]. גם מצרים דחתה את התוכנית משום שדרשה נסיגה של ישראל מכלל השטחים שכבשה[245].
ב-7 בינואר1970 החלו "מבצעי פריחה", שבמסגרתם הופצצו מטרות איכות בעומקמצרים. מאיר דחתה כל אפשרות להפסקת אש, ובתגובה להמשך ההפצצות הודיע ניקסון על הקפאת אספקת מטוסים חדשים לישראל ב-2 במרץ. בסופו של דבר הסכימה מצרים להפסקת אש של שלושה חודשים ורבין הציע למאיר שגם ישראל תסכים לכך. אולם גם הפעם סירבה[246].
רק לאחר שניקסון הבטיח לה הבטחות חסרות תקדים על מנת שתסכים להפסקת אש, הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללאהסכם שלום מלא כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה; ב-31 ביולי הודיעה בכנסת על קבלתהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם שהייתה הבסיס להפסקת האש, למעט מספר הסתייגויות. דבר זה הביא לפרישת שריגח"ל מהממשלה, ב-4 באוגוסט 1970, עם קבלת הפסקת האש[247]. עם זאת, היא לא הסכימה להיעזר בתיווכו שלנחום גולדמן, נשיאהקונגרס היהודי העולמי, שחפץ לנסוע למצרים לשם פגישה עםנאצר. סירוב זה הוליד את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא".
לאחר שהמצרים והסובייטים החלו בקידוםטילי קרקע אוויר לאזור תעלת סואץ, בניגוד להסכמה שהושגה על ידי רוג'רס לפיה יוקפא המצב הצבאי באזור התעלה, הקפיאה מדינת ישראל את השתתפותה בשיחות בהוראת מאיר. ניקסון ביקש להיפגש עמה על מנת שתסביר לו את מניעיה, וב-18 בספטמבר הגיעה לביקור בארצות הברית ונועדה עמו. ניקסון אמר לה שינסה לפעול להסגת הטילים[248].
בתחילת 1971, הגיש שליחו של מזכיר האו"םגונאר יארינג הצעה לתוכנית שלום בין ישראל ומצרים. שתי המדינות קיבלו עקרונית את התוכנית, אך עם הסתייגויות שהיו ביניהם הבדלים גדולים. המצרים דרשו מישראל להתחייב לנסיגה מלאה מסיני ומעזה ולהשגת פתרון צודק לפליטים הפלסטיני, ושרק לאחר מכן יפתח משא ומתן לשלום. הסכם שלום יושג רק לאחר התחייבות לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו ב-1967 לקווי יוני 1967[249].הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום. הדרישות המצריות היו אמורות להרע את מצב ישראל אפילו יחסית למצב שהיה לפני יוני 1967, למשל שחיילים סובייטים ישתתפו בכוח האו"ם, ושהאזורים המפורזים יהיו בעומק שווה משני צידי הגבול.
ב-1972 הועבר לה שדר, דרךנשיא רומניהניקולאה צ'אושסקו, לפיואנואר סאדאת יסכים להיפגש עִמה. גולדה הגיבה בחיוב, אולם בהמשך לא נתקבלה תשובה מסאדאת[250]. בעת ביקורה ברומניה, במאי 1972, הגיעה לבוקרשט מבירות קבוצה של פלסטינים מצוידים בדרכונים מצריים, כדי להתנקש בה בעת שהלכה ברגל לבית הכנסת. שירותי הביטחון הרומנים עצרו את המתנקשים לפני שהספיקו לבצע את זממם[251].
מזכיר המדינה של ארצות הבריתהנרי קיסינג'ר הציע למצרים ולישראל תוכנית שלום ב-1973, כחצי שנה לפנימלחמת יום הכיפורים, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, כאשר תהיה נוכחות ביטחונית ישראלית במספר נקודות בסיני. גולדה הסכימה לתוכנית בעוד שסאדאת לא השיב ולאחר מספר חודשים פתח במלחמת יום הכיפורים[252][253].
פרשת שנאו, בה נחטפו בני ערובה בידי מחבלים פלסטינים באוסטריה בסוף ספטמבר 1973, הובילה את הקנצלר האוסטריברונו קרייסקי להיכנע לדרישות הטרוריסטים ולהורות על סגירת מחנה המעבר בשנאו. מאיר הגיעה לפגישה עִמו ולא הצליחה לשנות את דעתו[256]. הוא הצהיר בה: "גולדה ואני שייכים לשני עולמות שונים, והיא שייכת לעולם המלחמה". גולדה מצידה הגיבה לאחר הפגישה במילים "אפילו כוס מים הוא לא הציע לי".
ראש הממשלה גולדה מאיר עם נשיא ארצות הבריתריצ'רד ניקסון ורעייתופט, 1973
באמצע שנת 1973 הייתהדעת הקהל אוהדת מאוד את גולדה מאיר.
בחודשים שלפנימלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. כבר באוקטובר1972 דווח לה מאגף המודיעין שהמועצה העליונה של הכוחות המזוינים של מצרים בראשותסאדאת החליט על יציאה למלחמה. ב-1 בדצמבר אותה שנה נערך דיון ב"מטבח" ובו טענו שר הביטחון דיין, ראש אמ"ןזעירא ואף ראשהמוסדצבי זמיר כי הסיכוי שתפרוץ מלחמה אינו גדול[257]. אולם מאפריל1973 החלו להתקבל ידיעות על ידי המוסד הטוענות כי מצרים וסוריה מתכננות מלחמה נגד ישראל[258].
בעקבות דיון מאוחר יותר ב"מטבח" הוחלט על העלאת רמת הכוננות של צה"ל והעסקת יחידות מילואים באימונים ברמה גדולה מהרגיל. אולם כעבור שבועות אחדים התברר כי זעירא צדק: שום מלחמה לא החלה וכל המגויסים שוחררו[259].
באוגוסט 1973, כ-10 ימים לאחר ישיבת המועצה העליונה של הכוחות המזוינים של מצרים וסוריה, הודיעאשרף מרואן, חתנו של נאצר שעבד כסוכן של המוסד, כי המלחמה עליה הוחלט בישיבה קודמת של המועצה נדחתה לקיץ אך סאדאת מכוון למלחמה[260].
כמה ימים לאחר הפגישה יצאה לשטרסבורג כדי להשתתף בישיבת מועצת המפלגות הסוציאליסטיות, לאחר שהתייעצה על כך עם דיין. בעת ביקורה התקיימה הפגישה עם קרייסקי, אשר כאמור, לא הצליחה לשנות את דעתו. במהלך שהותה בשטרסבורג טלפן אליהישראל גלילי וביקש ממנה, לאחר התייעצות עם דיין, להקדים את שובה לישראל בשל ההסלמה בצפון. ב-2 באוקטובר דיווח לה דיין כי צבאות מצרים וסוריה מתחילים ב"תנועות מדאיגות". אולם זעירא נותר בשלו[262].
מייד לאחר דיון ב"מטבח", שממנו יצאה רגועה לאור דבריו שלאריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר כי מלחמה איננה סבירה, נפגשה עם זמיר, שלא השתתף בדיון, שסבר בפניה כי תפרוץ מלחמה. אולם דיין אמר לה כי הוא מקבל את עמדת אגף המודיעין. ב-4 באוקטובר התבצעה גיחת צילום מעל מצרים וסוריה, שתמכה בעמדת זמיר כי מלחמה בפתח. זעירא המשיך לדבוק בדעתו אך לא הפעיל את ה"אמצעים המיוחדים", שבמקרה חירום נועדו להבין את הנעשה במצרים. דיין והרמטכ"לדוד אלעזר שאלו אותו אם הפעיל את אותם אמצעים, והוא השיב בחיוב[263].
גם בערביום כיפור נמנעה מאיר מגיוסמילואים, בהתבסס על דעתם של משה דיין, הרמטכ"לדוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא והרמטכ"ל לשעבר – השרחיים בר-לב[264], החלטה שהיא הגדירה כטעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה". לפי דעה אחרת, בישיבת ממשלה מצומצמת שהתקיימה ביום שישי, ערב יום כיפור 5 באוקטובר 1973, גולדה החליטה[265] לא לגייס מילואים לפי המלצת שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר שהעריך סבירות לא גבוהה למלחמה, וראש אמ"ן אלי זעירא ששלל אפשרות של מלחמה והרשים את השרים בביטחון שבו דיבר. עם זאת גולדה הוסמכה לגייס מילואים במהלך יום הכיפורים, אם יהיה בכך צורך.
ביום הכיפורים עצמו, בשעה 03:40 לפנות בוקר, דווחה, יחד עם שר הביטחון והרמטכ"ל, כי "הערב יפתחו [המצרים והסורים] באש". מאיר, שהורגעה פעם אחר פעם כי הסבירות שתפרוץ מלחמה נמוכה אך עדיין לא הייתה בטוחה בכך, לא התרשמה מההודעה[266]. שעות לפני פרוץ המלחמה, החליטה מאיר לגייס בין 100–120 אלף חיילי מילואים[267], לבקשתו של הרמטכ"לדוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחיתמכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאיקיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה וקיבל אישור על כך מגולדה[268]. סמוך לשעה שתיים בצהריים, בשעה 13:55, פרצה המלחמה[269].
בעדותה בפניועדת אגרנט, לאחר המלחמה, אמרה מאיר: "אני חושבת שהכותרת של האסון שקרה לנו בערב יום הכיפורים זה טעויות. כל אחד בשטח שלו טעה קצת", אמרה מאיר לוועדה. "אני לא חושבת שיש אדם אחד שיכול לקום ולהגיד אני לא טעיתי. אם הוא טעה מתוך מידע, זאת אומרת העריך את המידע לא נכון, או שטעה מתוך – לא העז, נאמר, מול מומחים להגיד דבר שמומחים לא אמרו", היא אומרת לחברי הוועדה. "אני לוקחת את עצמי לדוגמה, מה היה קורה לי? היו חושבים שהיא טיפשה. אבל מה היה קורה לי לו הייתי אומרת כמו שהרגשתי באותם הימים. זה לא טוב לי, אני לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל". יו"ר הוועדה אגרנט השיב לדבריה של מאיר ואמר: "זו בדיוק הנקודה", אך היא טענה: "אבל זה לא היה לי טוב. על מה אני מייסרת את עצמי, לא שהייתי יותר חכמה או שידעתי יותר טוב, אבל מדוע לא אמרתי רבותיי, אולי בכל זאת גיוס? נניח שלא היו מקבלים את זה. אינני יודעת אם היו מקבלים זאת או לא. יותר קל לי להעמיד את עצמי לדוגמה מאשר להעמיד אנשים אחרים דוגמה, אבל שפה אין איש כמעט שיכול להגיד זאת... לא היה איש שלא אמר דבר שאולי יכול היה להציל, לו דעתו נתקבלת. זאת היא אמת. נדמה לי שזו הערכה אובייקטיבית, שקל לי להגיד את זאת, מפני שאני משייכת את עצמי בתוך החבורה הזאת". אגרנט המשיך ואמר למאיר: "זה מפני שכל אלה אין להם מכשירי הערכה. יש רק אחד שמעריך, זה אמ"ן, שיש לו מכשיר הערכה, שכל הידיעות עומדות לרשותו. והוא צריך לעשות סלקציה של עובדות, לחשוב עליהן ולהעריך אותן"[270].
החלטתה הראשונה של מאיר לאחר פרוץ המלחמה הייתה הקמת קבינט מלחמה מצומצם שהורכב מלבדה ומדיין מישראל גלילי ומיגאל אלון. בשעה 22:00 קיימה ישיבת ממשלה בקריה על מנת שתוכל לקבל דיווח ראשוני על המתרחש בדרום ובצפון[271].
ביומה השני של המלחמה שמעה הממשלה מפי שר הביטחון דיווח קודר על המצב בשתי החזיתות. תחזיותיו זעזעו את חברי הממשלה ואת העומדת בראשה, ובשיחות פרטיות מאיר אף אמרה כי אם התחזיות הללו תתממשנה, לא תראה עוד טעם בחייה[272].
בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר היה נראה שמלאי התחמושת של צה"ל אוזל בקצב מסחרר, הציעה לטוס בעצמה לארצות הברית כדי לשכנע את הנשיאניקסון להקים "רכבת אווירית" לישראל, אולם לבסוףמבצע ניקל גראס יצא לדרך גם ללא נסיעה זאת[273].
בקבינט המצומצם הוחלט, בין היתר, לקבל את עמדת הרמטכ"ל כי יש להמשיך באופן מיידי במתקפה לכיווןדמשק במטרה להביא להתמוטטות הצבא הסורי, ובכך לאלץ את סוריה לבקשהפסקת אש. בבוקר11 באוקטובר חודשה המתקפה בסוריה, על אף התנגדותו של דיין. למרות שהסורים הסכימו להפסקת אש כבר בליל13 באוקטובר, אולם היא לא נכנסה לתוקף אלא רק כעבור 10 ימים. לאחר כישלון המתקפה הוחלט שהסמכות להחליט בענייני המלחמה תופקד בידי הממשלה עצמה ולא בידי הקבינט המצומצם[274]. למחרת, בליל14 באוקטובר, החליטה הממשלה על צליחתתעלת סואץ, כדברי מאיר "במטרה לגרום להריסת עיקר כוחו של הצבא המצרי". יומיים אחר כך, ב-16 באוקטובר, הודיעה במליאת הכנסת כי חציית התעלה הושלמה. על אף שידעה שהודעה כזו עלולה להוות סיכון ביטחוני, החליטה לשלב זאת בנאומה לאחר התייעצות[275].
בפגישה שערך קיסינג'ר עם שר החוץ הסובייטיאנדריי גרומיקו הוחלט על הפסקת אש, וכבר בליל21 באוקטובר נודע על כך לממשל בישראל. למחרת כבר הועברההחלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם, שפסקה על הפסקת אש. הדבר הכעיס את מאיר, במיוחד בשל העובדה שקיסינג'ר כלל לא שיתף אותה בעניין. למרות זאת קיבלה הממשלה החלטה המאשרת את החלטת מועצת הביטחון. אולם גם לאחר כניסתה של הפסקת האש לתוקף המשיכה ישראל בכיתור הארמיות המצריות, מה שהוביל לקביעתהחלטה 339 של מועצת הביטחון של האו"ם, שבעקבותיה נכנסה הפסקת האש לתוקף באופן רשמי בבוקר24 באוקטובר, אך האש הופסקה רשמית יומיים אחר כך, ב-26 באוקטובר[276].
חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו חודשיים לאחר המלחמה, והרכיבה אתהממשלה ה-16 אך הביקורת הציבורית גברה. מאיר התאמצה למנוע הקמתועדת חקירה ממלכתית, או לפחות לדחות את הקמתה, וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמתועדת אגרנט[277]. הוועדה פרסמה דו"ח ביניים ב-1 באפריל1974. הוועדה ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות. יומיים לאחר פרסום הדו"ח התפטר הרמטכ"לדוד אלעזר, תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני. בעקבות זאת גברה הביקורת הציבורית כלפי מאיר. העובדה שאיבדה גם את אמון מפלגתה הייתה כנראה הגורם המידי להגשתהתפטרותה ב-11 באפריל 1974[278], חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השלישית. החשש שלא תוכל להחזיק מעמד, פיזית, הטריד אותה כבר חודשים רבים לפני פרוץ המלחמה. עתה, בגיל 76, הטריד אותה מצב בריאותה שבעתיים. המלחמה והביקורת הנוקבת שהוטחה בה בעקבותיה הייתה עוד סיבה להחלטה. בעקבות ההאשמות החמורות שהוטחו נגדה לאחר המלחמה, מצבה היה קשה מאוד עד כי ביקשהלהתאבד[279].
מאיר עוד הספיקה לחתום על הסכמי הפרדת הכוחותעם מצרים[281] (שלימים הוחלף בהסכם הביניים ולאחר מכן בהסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו). היא גם הספיקה למנות אתמרדכי גור לרמטכ"ל במקומו של אלעזר שפרש ועוד מספר בכירים אחרים בצה"ל ולהנהיג את מדינת ישראל במהלךהפיגועים בקריית שמונה ובמעלות, והמשיכה להתנגד למשא ומתן עם המחבלים[282].
לאחר פרישתה חילקה את זמנה במשך השבוע בין תל אביב, ובסופי שבוע בקיבוץרביבים שבו חייתה בִּתה שרה, ושם גם ניתנה לה דירה[283]. מאיר המשיכה להביע עמדות בענייני השעה וביקרה את הממשלה על הוויתורים המופלגים למצרים במסגרת הסכם השלום עם מצרים[284].
כאשר עברה לתל אביב ב-1928, נאלצה לעיתים קרובות להשאיר את הילדים לטיפולם של אחרים, אורח חיים שגרם לה לסבל רב וכדבריה ל"תחושת אשם נצחית", ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, ובשנת1943 נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו, ונותרו נשואים עד לפטירתו במאי 1951. מאירסון נפטר בגיל 57 בעת שביקר בביתה של מאיר, כאשר לא שהתה בביתה. הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק.
ב-1959 עברה לגור ברחוב הברון הירש 8 בתל אביב, שם התגוררה עד יום מותה[296].
בספטמבר 1972 נטמנה ליד קברו של מוריס, אחותה של מאיר,שיינה קורנגולד (כמו גם ליד קבר בעלה שמאי קורנגולד)[297].
כבר בגיל עשרים ותשע, עם ההכרה שחיי הנישואין שלה אינם צולחים, ניהלה מאיר פרשיות יחסים עם כמה מן האנשים המקורבים אליה בהנהגת המפלגה. בתקופה מסוימת ניהלה חברות רומנטית עםדוד רמז, שהיה נשוי ובמקביל ניהל יחסים עם אישה נוספת. לימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין גולדה מאיר לרמז, אם כי באותה תקופה הם הסתירו את יחסי הקרבה ביניהם בקנאות ואף הגדירו אותם כידידות איתנה בלבד. אישים נוספים שהוזכרו היוזלמן שזר,זלמן ארן ויעקב חזן. פרשיות האהבה עם אישים אלה נשזרו לאורך כמה שנים לסירוגין[298].
אף שהייתה ראש ממשלה מטעם תנועת העבודה, היא אינה זכורה באהדה רבה בחלק מחוגי השמאל, והיא נתפסת בעיניהם כמי שבעקשנותה ובחוסר גמישותה המדינית סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים, וכמי שרקבונו של מנגנוןמפא"י גבר בתקופתה.יוסי שריד נהג לכנותה: "אֵם כל חטאת".
לפי דעה אחרת, המצרים לא רצו בשלום. אלמנת הנשיא סאדאת,ג'יהאן סאדאת, הדגישה ב-1987 כי סאדאת לא ניסה להשיג שלום[299] אמיתי לפני 1973, והוסיפה כי סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. היא אמרה: "בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי, לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך'".
אחרים מוצאים בה חום של "אמא יהודייה" ויכולת עמידה במצבילחץ. בנוסף, היא מפורסמת כאישה היחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל.
לדברי הביוגרף שלה, יוסי גולדשטיין,
"את הסיבה להבדל הדרמטי שבין דימויה הכושל של גולדה בעיני הציבור בשלושים השנים האחרונות, לבין הצלחתה המזהירה לאורך עשרות שנים, צריך לחפש כנראה בפסיכולוגיה של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ואין זה מן העניין כאן. בקביעה המושתתת על חקר ההיסטוריה בלבד נמצא שגולדה מאיר הייתה אחת האישים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל בראשיתה"[300].
אניטה שפירא אומרת שעל אף שגולדה לא הזדהתה כפמיניסטית, היא פעלה רבות למעןזכויות האישה ושילוב נשים במערכת הפוליטית, אם כי לא רבים בעולם ראו בה כפורצת דרך:
"גולדה לא הייתה פמיניסטית, במובן של מאבק אקטיבי למען זכויות הנשים. יתרה מזו, היא גם לא הכירה בצורך במאבק כזה, או לפחות כך טענה. היא השליכה מן הניסיון החיובי שלה להשתלב במערכות הפוליטיות של תנועת העבודה ומדינת ישראל על כלל החברה ועל כלל הנשים: אם אני יכולה – משמע הדרך פתוחה בפני כל אישה. אך לאמיתו של דבר, גולדה לא הייתה דוגמה מייצגת, אלא יוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שהיא שימשה דמות סמל למיליוני נשים בעולם, ששאבו ממנה ומהצלחתה עידוד והשראה לגבי מקומן הן בחברה שלהן, ובדרך זו הקרינה מסר פמיניסטי ממדרגה ראשונה"[301].
מרכז גולדה בתל אביב – מרכז תרבות בתכנונם של האדריכליםיעקב רכטר ורון ארד, שבנייתו הסתיימה בשנת 1994. במתחם בשדרות שאול המלך שוכניםהמשכן לאמנויות הבמה ומבני המשרדים בית שאול ובית יהונתן אך טרם הונח שלט מרכז גולדה. בחניה הנמצאת מתחת למוזיאון תל אביב ומרכז גולדה ניתן למצוא את השם גולדה.
מרכז כרמל – המרכז הבינלאומי להכשרה ע"ש גולדה מאיר בחיפה בו מתקיים אחת לשנתיים כנס בינלאומי לנשים שבסופו מפורסמתהצהרת חיפה.
ארכיון גולדה מאיר ברביבים - הארכיון מציע סיור הכולל ביקור בתצוגה קבועה של פרקים מקורות חייה האישיים והפוליטיים של גולדה, הקשר שלה עם קיבוץ רביבים ופעולתה לישובו של הנגב. בארכיון מצוי אוסף מסודר של מסמכים, חפצים ותמונות אשר עשויים להיות לעזר עבור תלמידים וחוקרים.
"גולדה":סרט עלילתי משנת 2023, בבימויו שלגיא נתיב לפיתסריט מאתניקולאס מרטין.הלן מירן מגלמת את גולדה בעלילת הסרט המתמקדת בהחלטות הדרמטיות והרות הגורל שמאיר התמודדה איתן בעיצומה שלמלחמת יום הכיפורים[302]. הסרט חשף את דמותה ואישיותה הרגישה והאיתנה של גולדה, את האופן בו ניהלה את המלחמה ואת עמידתה האיתנה מול קיסינג'ר להחזרת השבויים ממצרים. כמו כן, דאגה להסתיר את חוסר התפקוד של ראש מערך המודיעין, שר הביטחון ונוספים.
חגי צורף (עורך),גולדה מאיר: הרביעית בראשי הממשלה, מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה (1898–1978),ארכיון המדינה, 2016.(הספר בקטלוג ULI)
ישראל ליאור ואיתן הבר,היום תפרוץ מלחמה: זכרונות של תת-אלוף ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, עידנים, 1987.(הספר בקטלוג ULI)
^בראיון שערך יוסי מלמן מעיתון "הארץ" הכחיש ראש המוסד, צבי זמיר, כי ניתנה הוראה כזו מראש הממשלה וכי לא היה מבצע לחיסול האחראים על טבח מינכן אלא לפגוע בתשתיות של ארגוני הטרור באירופה
.jpg)
.jpg)
_-_Former_U.S._Vice-Pres._Humphrey%2c_former_Conn._Senator_William_Benton_and_P.M._Mrs._Golda_Meir.jpg)
