יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח,סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שישלעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה ישמקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר אתאמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורתקישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה ישמקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר אתאמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורתקישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
המונח "Jazz" מפנה לכאן. לערך העוסק באלבום של להקת קווין, ראוJazz (אלבום).
במאה ה-17 מתיישבים אירופאים בארצות הברית הביאו ושעבדו אנשים מאפריקה. המפגש בין האפריקאים לאירופאים באמריקה יצר שוּק תרבותי, שהתבטא בין השאר במוזיקה.
המוזיקה של האירופאים הייתה בעיקרה בעלת מקצב בן 4 פעימות, בעלתהרמוניה, ובעלתכוונון מושווה. לעומת זאת, המוזיקה של האפריקאים הייתה לרוב בעלת מקצב בן 3 פעימות, ללאאקורדים וללא הרמוניה, ובדרך כלל מבוססת עלסולם פנטטוני. כמו כן היה המבנה מבוסס עלקריאה ותגובה.
האפריקאים הושפעו ממוזיקה אירופית וכליה והחלו ליצור ז'אנר מוזיקלי חדש, מוזיקהאפרו-אמריקאית שכלל את שירי הדת,שירי עבודה,בלוז וגוספל ולבסוף - את הג'אז שנוצר בניו אורלינס בתחילת המאה ה-20.
ההבדל במקצבים בין שתי המסורות יצר מיזוג מקורי של הרגשת הקצב האפריקנית יחד עם המסגרת הקצבית הריבועית האירופאית, והרגשת קצב ייחודית זו, הנקראת בשפה המקצועיתסווינג, היא המלווה את הג'אז.
"The King and Carter Jazzing Orchestra", כפי שצולמו בטקסס בינואר1921
שורשי הג'אז הם הבלוז, הרגטיים, המארש, שירי העבודה של השחורים (work songs),גוספל ומוזיקה אפריקנית. מרכיבים מכל אלה חברו יחדיו ויצרו את סגנון הג'אז הראשון,דיקסילנד ג'אז. תזמורת ה"אוריג'ינל דיקסילנד ג'אז בנד" (ODJB) שחבריה היו כולם נגנים לבנים מניו אורלינס, הייתה הראשונה שהקליטה בניו יורק בשנת 1917 תקליט ג'אז. עם זאת, ידוע כי ג'אז נוגן גם לפני כן במסגרות של תזמורות כלי הנשיפה השכונתיות של ניו אורלינס. בתחילת דרכו הג'אז התפתח לאט, הקלטות רבות לא יצאו לפני שנות ה-20 והג'אז לא היה נפוץ במיוחד.
הסגנון אשר הביא את הג'אז לפופולריות המרבית תחילה בארצות הברית ולאחר מכן בכל העולם היה הסווינג החל משנות ה-30 עד אמצע שנות ה-40. הסווינג, אשר נוגן בדרך כלל על ידי תזמורותביג בנד, היה ג'אז מסחרי שנועד לריקודים, ולכן נגישותו לקהל הייתה גדולה. התורמים החשובים ביותר לסגנון זה מהצד ה"שחור" היו - הפסנתרן ומנהיג הלהקהדיוק אלינגטון, הפסנתרן ומנהיג הלהקהקאונט בייסי, החצוצרן ומנהיג הלהקהלואי ארמסטרונג ומהצד ה"לבן" - מלך הסווינג, נגן הקלרינט היהודיבני גודמן, הטרומבוניסטגלן מילר, החצוצרןהארי ג'יימס והקלרינטן היהודיארטי שו.
באמצעשנות הארבעים של המאה העשרים, עם תוםמלחמת העולם השנייה ובשלהי הפופולריות של מוזיקת הסווינג, יצאו מספר נגנים מהזרם המרכזי והחלו לנגן בדרך שונה לגמרי. נגנים אלו ביקשו להחזיר את הג'אז למקורותיו ה"שחורים", להביאו לכיוון אמנותי, לעשות בו שימוש ככלי התבטאות אישי ולהוציאו מזיהויו כ"מוזיקה לריקודים". הם פיתחו את הג'אז למקומות מורכבים בהרבה, פחות נגישים לקהל הרחב, שיש בהם מרכיב חזק שלאמנות ושל תפיסת נגן הג'אז את עצמו כאמן יוצר. הם פעלו במועדונים קטנים וניגנוג'אמים בשעות הלילה המאוחרות. הרכב הנגנים השתנה - לא עוד ביג בנד, אלא להקה קטנה של ארבעה עד שישה נגנים, שלושה מהםיחידת קצב, והשארכלי נשיפה בדרך כלל.
עוד בסוף שנות ה-30 החל הסקסופוניסטלסטר יאנג לנגן בסגנון זה. המפתח העיקרי והבולט ביותר של סגנון זה, שיקראבי בופ, היהסקסופוניסט האלט,צ'ארלי פארקר, כשלצידו החצוצרןדיזי גילספי. הפסנתרןת'לוניוס מונק נחשב אף הוא לאחד מחלוצי הסגנון - בעיקר מכיוון שניגן עם פארקר וגילספי, על אף שקשה למצוא קשר בין סגנונותיהם. נגנים חשובים אחרים בפיתוח הסגנון היו הפסנתרןבאד פאוול והמתופףקני קלארק.
בפרשנות של אמנים אלו לג'אז הושם דגש חזק על אלתור. חלקים נרחבים מהשיר נוגנו רק כהערה על השיר המקורי ובאופן שונה בכל פעם. מסיבה זו היצירה הג'אזית מאז ועד היום מתאפיינת בחד-פעמיות של האמנים, המקום, הזמן והקהל המאזין.
תרומה חשובה להתפתחות הז'אנר בשנות השישים תרם החצוצרן, מלחין ומנהיג הלהקהמיילס דייוויס אשר התחיל בתור נגן של צ'ארלי פארקר. דייוויס תרם תרומה מכרעת להתפתחותם של סגנונות חדשים בג'אז. בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים הוא יצר את הקול ג'אז. לאחר מכן הוא תרם מאוד לפיתוח ההארד בופ עם החמישייה שלו. בסוף שנות החמישים הוא יצר סגנון בשםג'אז מודאלי. במקביל הוא תרם מאוד לפיתוחהזרם השלישי בעזרתו של המעבדגיל אוונס. בשנות השישים הוא חזר לבופ ולקח אותו לכיווןאוונגארדי יותר. בסוףשנות השישים הוא יצר סגנון חדש המשלברוק בג'אז-פיוז'ן.
בשנות 50 וה-60 נדחק הג'אז החוצה ממועדון הריקודים, עקב כניסת הרוק והפופ, ומצא את מקומו הנוכחי כמוזיקה של מועדונים והופעות חיות. הדבר אפשר לקחת את הג'אז למחוזות רחוקים עוד יותר. נוצרו סגנונות ששוברים כללים מוזיקליים רבים, כפי שהתרחש במוזיקה הקלאסית עוד קודם לכן,ג'אז אוונגארד וג'אז חופשי. החשוב בתורמים לסגנון זה הוא ג'ון קולטריין, שהיה סקסופוניסט של מיילס דייוויס בשנות החמישים. בנוסף אליו מתבלטים הסקסופוניסטאורנט קולמן והפסנתרןססיל טיילור.
בשנות השבעים תפס הפיוז'ן את מרכז הבמה. מפתחיו העיקריים היו נגניו של מיילס דייוויס, מייסד הסגנון בשנות השישים. הפסנתרניםג'ו זאווינול,צ'יק קוריאה והרבי הנקוק, הגיטריסטג'ון מקלפלין, הסקסופוניסטויין שורטר והמתופףטוני ויליאמס. עם זאת היו נגנים שהמשיכו במסורת האקוסטית כמו הפסנתרןקית' ג'ארט (גם הוא ניגן עם דייוויס).
המסורת הייחודית של ג'אז שמקורה באותן שנים של נגינה להשכיר במועדונים אפלים היא אוסף של שירים מוכרים (לנגני הג'אז) הידועים כסטנדרטים ומאפשרים לנגנים שמעולם לא ניגנו יחד קודם לנגן מבלי להתאמן ומבלי לתאם דבר מלבד שם השיר.
במרוצת השנים התפתח הג'אז לכיוונים בלתי צפויים. לקראת סוףשנות השמונים החלה קבוצה בראשות החצוצרןוינטון מרסליס ובוגרים שלמכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון להחזיר את הג'אז לפסיו המסורתיים. מיילס דייוויס כינה את התנועה "ריאקציונרית" ולא הבין מדוע נגנים צעירים מסתכלים אחורה במקום קדימה. מצידם, הם "הצילו את הג'אז" מהתפתחויות מזיקות. תקליטים שהופקו במסגרת גישה זו ובראשם הקלטות הסטנדרטים של שלישיית קית' ג'ארט (עםג'ק דז'ונט וגארי פיקוק) זכו להצלחה מסחרית גדולה והשפיעו על נגנים צעירים רבים בשנות התשעים ואילך להאזין ולנגן ג'אז מסורתי, במקביל להתפתחות הפיוז'ן, הג'אז החופשי והכיוונים האלקטרוניים.
למרות האתגר בהגדרת הג'אז במדויק, רוב המומחים מסכימים כי האלתור הוא מרכיב מהותי בסגנון זה. האלתור היה ונשאר יסוד חיוני במוזיקה האפריקאית והאפרו-אמריקאית, אף שאופני האלתור עברו שינויים והתפתחויות לאורך השנים. מוזיקת הפולק והבלוז הייתה לעיתים קרובות מבוססת על תבנית שלקריאה ותגובה, והאלתור התבטא במילים, במוזיקה, או בשניהם. בדיקסילנד ג'אז,מוזיקאים נהגו לאלתרמלודיה מסוימת כאשר אחרים מנגנים מלודיה אחרת ש"תלך" לצידה. בתקופת הביג בנד והסווינג, ניגנו בדרך כלל מוזיקה מתווים ופרטיטורות מדויקות, אולם במקרים רבים ניתנה הבמה לנגן אחד שיעמוד ויאלתרסולו קצר. לבסוף, מתקופת הבי בופ ואילך, האלתור תופס את מרכז הבמה, כאשר רוב תשומת הלב ממוקדת בסולואים חכמים ומרגשים. בקטעי בי בופ, המלודיה הכתובה (הד) מנוגנת פעם אחת, ולאחריה הסולנים מאלתרים לאורךכורוסים רבים על מהלך האקורדים של ההד, או בג'אז מודאלי על המודוסים המתאימים לו.
כאשר מוזיקאי ג'אז מאלתרים, הם בדרך כלל עושים שימוש במהלךאקורדים - סדרת האקורדים המגדירים את המבנה ההרמוני של הקטע. לדוגמה, הקטע "Now's the time" שלצ'ארלי פארקר הוא קטע בן 12תיבות אשר עושה שימוש במהלך האקורדים הבסיסי של הבלוז,בלוז 12 תיבות. לאחר המלודיה,חטיבת הקצב (Rhythm section) ממשיכה לנגן את אותן 12 התיבות הראשונות (אולם גם הליווי שמנגנת חטיבת הקצב הוא מאולתר, תוך שמירה על עקרונות מסוימים), וכל סולן מאלתר מלודיות אחרות על המבנה ההרמוני. מבנה כזה של קטע נקרא במוזיקהמבנה סטרופי, אולם בג'אז הוא מהווה מבנה סטנדרטי וככזה לא מייחסים לו ייחודיות.
רבים מכנים את הג'אז "המוזיקה הקלאסית של ארצות הברית", אך בהשוואה למוזיקה קלאסית ניתן להבחין בראש וראשונה בחופש שיש לנגן הג'אז להביע את עצמו בתוך ההרכב. הדרך שבה אמור נגן הג'אז להביע את עצמו משתנה עם סגנון הג'אז הספציפי שאותו מנגנים, אולם גם בסגנוןהג'אז החופשי אין הנגן פטור מהקשבה לנגנים שמסביבו והשארת מרחב מספיק להבעה העצמית של שאר הנגנים. הג'אז במובן זה הוא צורת אומנות חברתית ודמוקרטית יותר מהמוזיקה הקלאסית.
קיימת בג'אז גם מסורת של הלחנה, אולם אם בזמן שבמוזיקה הקלאסית של עד המאה ה-20 היה המלחין מניח שלפחות ינסו לעקוב אחרי שפע הוראותיו הפרטניות, עשוי מלחין הג'אז (שבדרך כלל כותב בעיקר לצורך הנחיה של הנגנים העובדים איתו) להסתפק במעבר ההרמוני או במשפט המלודי אשר יהווה מקור לאלתורים מאוחרים בהמשך.
מלבד ההבדלים בתפיסה ובקונספט שבין ג'אז למוזיקה קלאסית, יש גם הבדלים טכניים, אשר מתבטאים מאוחר יותר גם בצבע, בגוון ובאווירה שהמוזיקה יוצרת. הבדלים אלו מתבטאים בקצב, בהרמוניה, במלודיה ובמבנה.
ניו אורלינס (hot) - ידוע גם כדיקסילנד, הג'אז הקלאסי והראשוני שהתפתח בניו אורלינס בתחילת המאה ה-20, ובסוף דרכו - בשיקגו (עד 1927 בערך) ושימשו בו ככלים עיקריים הקלרינט, הקורנט, הטרומבון, הפסנתר והתופים.
סווינג -מוזיקת הריקודים של שנות ה-20 וה-30 שהחלה את דרכה בשנות העשרים המאוחרות בניו יורק עם התפתחות התזמורות הגדולות (ה"ביג בנד") השחורות ולאחר מכן הלבנות, כאשר נגן הקלרינט היהודיבני גודמן ("מלך הסווינג") מסמל אותה יותר מכל נגן ג'אז אחר.
בי בופ - המהפכה שיצרוצ'ארלי פארקר ודיזי גילספי במוזיקת הג'אז באמצע שנות הארבעים. לא עוד מוזיקה לריקודים, אלא מוזיקה הפונה גם לאינטלקט ויש צורך להאזין לה. בבי בופ האלתור תופס את מרכז הבמה והוא מבוסס בעיקר על ההרמוניה ופחות על המלודיה.
קול ג'אז - ז'אנר שהתפתח כמשקל נגד לבי בופ וכוון לג'אז שקט ורגוע יותר. סגנון זה פיתח החצוצרן מיילס דייוויס באלבום הסולו הראשון שלו "the birth of the cool".
הארד בופ - פיתוח של הבי בופ, שבמאפיינים המוזיקליים הטכניים הוא דומה למדי לבי בופ, אך המלודיות והמקצבים שלו מהווים חזרה לשורשיו האפריקניים של הג'אז וכוללים שימוש נרחב בקריאה ותגובה ובאלמנטים מתוך המוזיקה הדתית של השחורים בארצות הברית.ארט בלייקי ושליחי הג'אז מייצגים את אחד הביטויים המובהקים של סגנון זה.
הזרם השלישי - שילוב של ג'אז ומוזיקה קלאסית. נולד כפרי רעיונותיו החדשניים בשנות ה-50 המאוחרות של המוזיקולוגגונתר שולר.
פוסט-בופ - פיתוח מודרני של הבי בופ המשלב אלמנטים מסגנונות ג'אז אחרים שבאו אחריו.
פיוז'ן - ג'אז המשלב אלמנטים ממוזיקת רוק וכלים אלקטרוניים. הופיע לראשונה בעולם הג'אז בתקליטיו של מיילס דייוויס בסוף שנות ה-60.
ג'אז-פאנק - גם הוא משלב אלמנטים מרוק (אופאנק ליתר דיוק), אולם באופן אחר לחלוטין.
ג'אז חופשי - סגנון שבו האלתור נשען על פיתוח מוטיבים מלודיים בלבד (ללא קשר הרמוני או טונאלי) בתהליך אלתורי הבנוי בעיקרו על האזנה של האחד לנגינת השני ותגובה ספונטנית לה.
