ערך זה עוסק במצווה היהודית. אם התכוונתם לניתוח להסרת העורלה, ראומילה (ניתוח). | |
| מילת תינוק | |
| מקרא | בראשית,י"ז,ט'–י"ד ויקרא,י"ב,ג' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר אהבה,הלכות מילה,פרק א' |
| שולחן ערוך | יורה דעה,סימנים ר"ס-רס"ו |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות,עשה רט"ו ספר החינוך,מצווה ב' |
ברית מילה (בקיצור:"בְּרִית") היאמצוות עשה יסודית ביהדותלמול אתעורלת כל הזכרים ביום השמיני ללידתם. המצווה היא גם חלק מהותי בתהליך הגיור של זכר, ושל קנייתעבד כנעני. לפי המקרא, מקורה הראשוני בציווי שלאלוהים לאברהם. אדם שלא נימול נקרא במקראערל[1]. דינו של יהודי שלא נימול במזיד – הואכרת[2].
נהוג לערוך את הברית בטקס ציבורי חגיגי, כשהמילה מבוצעת על ידימוהל.
ערך מורחב –ברית המילה (אירוע מקראי)
האזכור העיקרי למצווה זו מופיע בפרשת לך לך בחומש בראשית, כאשר אלוהים כורתברית עםאברהם. לברית זו שני חלקים: חיוב והבטחה. ההבטחה האלוקית לאברהם: ריבוי צאצאים, עמים ומלכים מזרעו, הקמת ברית נצח בין אברהם וזרעו לאלוהים, וירושת כלארץ כנען. ברית זו מחייבת את אברהם וזרעו להימול, כאות לקיום הברית. עניין נוסף שהתורה כללה בברית זו הוא שינוי שמם המקורי שלאברם ושרי לאברהם ושרה.
אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
לאחר הגדרת נוסח הברית, מופיעה המצווה של אלוהים לאברהם לבצע את ברית המילה. בפרשה זו מצורף ציווי לדורות למול כל זכר מזרע אברהם בן שמונה ימים (וכן עבדים), ונקבע עונש חמור של ניתוק מהעם על צאצאי אברהם שלא יִימוֹלו.
זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר:
בהמשך פרשה זו מופיעה הבטחה לאברהם להולדתיצחק בשנה הבאה משרה, והבטחה כי הברית הנכרתת תימשך ביצחק, ולא בישמעאל. המילה נזכרת שוב בפרשת בא שבספר שמות, כתנאי מקדים להשתתפות באכילתקרבן הפסח:”וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ”[3]. מצוות המילה נזכרת גם בפרשת תזריע שבספר ויקרא, בתוך פרשייתטומאת היולדת:”וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ”[4].
בדומה למצוות רבות אחרות, על אף שמצות המילה מוזכרת במקרא במפורש, אין במקרא הסבר מדויק כיצד לבצע את הליך המילה או את הטקס. חלק מהפרטים הם מפורשים בתורה[5] או שנלמדים באמצעות המדות שהתורה נדרשת בהן[6], חלק נמסר כהלכה למשה מסיני[7], חלק חיובמדברי חכמים[8], וחלקומנהג ישראל[9].
על פי ההלכה חובה למול כל יהודי זכר. כל עוד אין סכנה המצדיקה את דחיית הברית, יש למול את התינוק ביום השמיני לחייו, אפילו בשבת וביום הכיפורים.תינוק שנולד נימול מחייב ב"הטפת דם ברית", כלומר דיקור מינימלי של עור הפין על מנת להטיף ממנו טיפת דם כדי להכניסו בברית בין אלוהים לבין בני ישראל. המילה היא גם תנאי לגיור[10].
במשנה מבואר שמצוות המילה היא אחת משתימצוות העשה היחידות (בנוסף לקרבן פסח), שמי שלא מקיימן חייב בעונשכרת[11]. המילה היא מצווה החלה על האב, כפי שמצוין בגמרא (מסכת קידושין כט, א): "האב חייב בבנו: למולו,לפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדואומנות". במידה והאב לא מל את בנו, חובה על בית דין למולו, מי שלא נימול בקטנותו, חייב למול את עצמו[12]. למרות החשיבות המיוחדת שבמצווה מילה ביהדות, ישנם כאלה הפטורים ממצווה זו מחמתאונס, כגון מי שיש סכנה מוחשית במילתו (לדוגמה: מי שמתו אחיו מחמת מילה, בגלל בעיהגנטית המונעתקרישת דם, למשל).
בנוסף ליהודים מצוות המילה חלה גם על בניקטורה,פילגשו של אברהם. לדעתרש"י המצווה הייתה רק בדור הראשון, לאותם שישה בני אברהם[13], ולדעת הרמב"ם, החובה היא גם לדורות הבאים, ובנוסף מכיוון שבני קטורה נתערבו בבניישמעאל, גם בני ישמעאל חייבים במילה[14]. אמנם, חיובם שונה מחיובם של ישראל, שכן לא נצטוו בפריעה[15][16].
חיוב מילה הוא לתינוקות זכרים בלבד, ואין חיוב מילה לנקבות[17], כמו כן, אשה פטורה ממילת בנה[18].
רבים מהראשונים והאחרונים, עסקו בבירורטעמיה של מצוות מילה.
רבי עקיבא דימה את המילה לחיתוךחבל הטבור, וראה את ברית המילה כצעד להשלמתו של האדם, שאלהים זיכה את עם ישראל לעשותו בעצמם[19]. בדומה לכך, כתב רביסעדיה גאון שהעורלה היא סרח עודף בגוף האדם, וכשהוא חותכה נעשה תמים, כלומר דבר שאין בו לא תוספת ולא חיסרון[20].
גםרש"י כתב, בפירושו לציווי אלהים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (ספר בראשית,פרק י"ז,פסוק א'): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני".
אמנם,רבי יהודה הלוי כתב כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאוה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו"[21].
הרמב"ם בספרומורה הנבוכים, בביאורו לטעמי המצוות, מביא שני טעמים עיקריים לחובת זו. הראשון – בדומה לרבי יהודה הלוי - חיזוק היכולת לשליטה אישית על דחפים מיניים:”לדעתי גם אחד הטעמים למילה למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו”[22]. הטעם השני שמביאהרמב"ם הוא הפיכת ברית המילה לסמל מאחד של בני העם היהודי: "שיהיה לאנשי זאת האמונה - ... - אות אחד גשמי שיקבצם".
בהסבר הטעם הראשון מוסיף הרמב"ם:”ההחלשה הגופנית הנגרמת לאיבר זה היא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש”[22].
הרמב"ם דוחה הסברים אחרים כדוגמת:”יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמִּבְּריאה. אבל כל מי שביקש לערער מצא מקום לערער ואמר: "כיצד יהיו הדברים הטבעיים חסרים ויהיו זקוקים להשלמה מבחוץ, מה גם שמתברר שאותה פיסת עור מועילה לאותו איבר?". אין המצוָה הזאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמבּריאה, אלא להשלים חֶסֶר בבריות”[22].
מחברספר החינוך (מצווה ב') מציין שלושה טעמים:
המהר"ל מסביר שכל שנברא בששת ימי בראשית צריך עיבוד, כגון החיטה שצריכה טחינה. ואין זה משום שיש דופי במעשי ידיו של אלהים, אלא שהם ראויים רק מצד הטבע, שמצדו אף האדם, שהוא שכלי, נראה ונחשב כבהמה. לכן, בשביל שיהיו מעשי האדם 'צירוף' מהטבע, נתן לו אלהים את המילה ואת שאר המצוות[23]. והוסיף המהר"ל והסביר שעל ידי הפין נקרא האדם 'איש' ומעלת ה'צורה' שלו יוצאת לפועל. ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד"[24], "הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב"[25]. ולפי זה עורלת הפין מכסה את מעלתו של האיש מלצאת לפועל. ודווקא ישראל נצטוו להסירה, משום שהם ניחנו במעלת ומדריגת הצורה. ציווי זה מתחיל ביום השמיני ללידה, שהוא אחרי שבעה ימים שכנגד הטבע. הראשון שנצטווה במילה היה אברהם, כי בו בחר אלהים לראשונה לכרות עמו ברית להוציאו מן הטבע[26].
הראי"ה קוק העמיק בטעמם של רס"ג והרמב"ם (בהסברו הראשון) וכתב כי הערלה מבטאת את ירידתה של נטיית קיוםהמין האנושי לדורי דורות אלאינדיבידואליזם שפל:”האהבה, עדן החיים, החודרת עד האהבה המינית[27] בפנותה לקראת הויית החיים ושלשלת השלמתם מדור לדור ומתקופה לתקופה, התשוקה האלהית של העלאת נר החיים הולכת היא ומתרכזת בתוך כל האידיאלים הנשאים ממלאי החיים. והם נוטעים - אלה האחרונים[28] - את כל הפרחים היפים נותני הריח הטוב, אשר בכל פרדסי האהבה המינית המעוטרת בחיי תום ואושר, שהנטיה האינדיבידואלית השפלה הכניסה פה את שמריה, באש זרה ושורפת, שהוציאה את חרפת הערלה, בתכונתה הפסיכית והפתולוגית[29]”[30].
לפיכך, פעולת המילה היא לדבריו הכשרה של הבשר והרוח להיות מסוגלים להתרומם משפלות הפרטיות, ולהתעלות בחזרה אל אור אהבת החיים הטהורה:”שאיפת ההשתלמות המעשית והרוחנית, להכשיר את הבשר והרוח אל אור האהבה הממלאה עז ואורה את כל גדות החיים, על ידי ניצוצה הפנימי של תשוקת יצירת החיים והזרחת אורם בתכונתם היותר אידאלית, אוצר אור זה בכל זהרו ואורו, בכל מילואו וטובו, גנוז הוא לעד בחותם אות ברית קודש של מצות מילה”.
אף שברית המילה דוחה שבת. מילה שאינה בזמנה, אינה דוחה שבת. ולכן אם יש ספק האם השבת היא יום השמיני או היום התשיעי, כגון שהתינוק נולד בבין השמשות של כניסת שבת או יום טוב, דוחים את המילה ליום ראשון. ישנם מקרים בהם המילה לא מתקיימת בשבת אף שהשבת היא ביום השמיני ללידה:תינוק שנולד בניתוח קיסרי,אנדרוגינוס, תינוק שיש לו שתי עורלות, ותינוק שנולד נימול. מגבלה נוספת על מילה בשבת היא שאסור לאדם שמעולם לא מל תינוק, למול לראשונה בשבת[31]. בנוסף, אסור לחלק בשבת את מצוות המילה בין שני מוהלים, כך שאחד ימול ואחד יפרע, אלא מוהל אחד צריך לקיים את כל המצווה.
במשנה במסכת שבת מובאת מחלוקת תנאים, האם רק המילה דוחה את השבת או שכל מכשירי מילה דוחים את השבתרבי אליעזר אומר שמותר בשבת לעשות את כל המלאכות הנדרשות לצורך המילה, ואפילו אם היה ניתן לעשותם מערב שבת.רבי עקיבא לעומת זאת סובר שמותר לעשות בשבת רק מלאכות שלא ניתן לעשותן קודם השבת. להלכה נפסק כרבי עקיבא שמכשירי מילה אינם דוחים את השבת, ואם לא הכינו לפני השבת סכין או את שאר צורכי המילה דוחים את המילה ליום חול[32].
ערך מורחב –מילת גויבתלמוד הבבלי הובאהברייתא בה נאמר שאסור למול עובדעבודה זרה לשם רפואה, כחלק מהאיסור הכללי לרפא עובדי עבודה זרה מלבד מקרים שבהם יש חשש שהדבר יגרום לאיבה.הראשונים והאחרונים נחלקו האם מותר למול גוי שמעוניין למול לשם מצווה, ולא לרפואה, אך לא לשםגיור. שאלה נוספת שנידונה בעקיפין בתלמוד ירושלמי היא האם אסור או מותר או מצווה למול בנו של יהודי שנישא לגויה. גם שאלה זו נתונה במחלוקת אחרונים גדולה בעת החדשה בה תופעה זו נעשתה נפוצה[דרוש מקור].
ערך מורחב –מילת מתיםעל פי ההלכה[33] תינוק שנפטר לפני שהספיקו למולו, יש לבצע בו את הברית לפני הקבורה. בברית זו אין פריעה ולא מברכים עליה. מספר נימוקים נאמרו למצווה זה, ויש שכתבו שאין צורך בברית זו[34].
בישראל המדינה מממנת הליכי ברית מילה לגרים. ב-12 בדצמבר2023 קבעבית המשפט העליון, בעקבות עתירה שלהמרכז הרפורמי לדת ומדינה ושלהתנועה המסורתית, כי יש לממן הליכי ברית מילה של גרים רפורמים וקונסרבטיבים בנוסף לגרים מטעם מערך הגיור הממלכתי שקיבל מימון להליכי ברית מילה לגרים גם לפני כן.[35]
ערך מורחב –מילה (ניתוח)הליך המילה ביהדות כולל שני שלבים עיקריים:"מילה" ו"פריעה", ושלב נוסף:"מציצה". הליך המילה על ידי מוהלים הוא מהיר, ויכול להתבצע תוך כ־10 שניות. שלושת השלבים מוזכרים כבר במשנה:”מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנים עליה איספלנית וכמון” (מסכת שבת, פרק י"ט, ב').
פין התינוק מכוסה באופן טבעי בעורלה, שהיא חלקו העליון של העור האלסטי הנמשך משק האשכים ועד לאחר העטרה. בנוסף לעורלה, מפרידה שכבת עור נוספת בין העורלה לעטרה ('עור הפריעה'). אצל לא־נימולים שכבת עור זו נפרדת מהעטרה ומתחברת לעורלה במהלך הינקות, אך אצל יילודים שכבת עור זו דבוקה חלקית לעטרה. על פי רוב, מקדים המוהל לשלושת השלבים לעיל את שלב ההפרדה, בו הוא משחיל "מפריד" מתכתי אל פתח העורלה ובתנועה סיבובית מפריד בין שכבת העור הנוספת לעטרה. פעולת ההפרדה המקדימה היא שלב טכני שנועד להקל את שלב הפריעה, ואינו מצוין במקורות.
לאחר ההפרדה נוהג המוהל לתפוס את העורלה ולמושכה למעלה מעל העטרה. לאחר מכן מוכנס עור העורלה לתוך מגן מתכת בעל רווח צר המאפשר רק לעור העורלה הדק להיכנס, על מנת להבטיח שרק העורלה תיחתך, בעוד הפין והעטרה העבים יותר לא ייפגעו. פעולה זו דורשת דיוק רב שלא למשוך חזק יתר על המידה מה שיכול לגרום לחיתוך כמות גדולה מידי של עור, וכן שלא למשוך חלש יותר מה שיגרום שלא כל עור הערלה ייחתך, ישנם מוהלים המסמנים בטוש או באמצעותציפורן את קו החיתוך הצפוי של העורלה כאשר היא במצב רפוי, על מנת להבטיח כי בעת המשיכה ייתפס כמות עור מדויקת. השימוש במגן המתכת נפוץ ביותר, אך ישנם מוהלים בודדים שאינם משתמשים בה. יש מבין המוהלים התופסים את עור העורלה בתופסן יחד עם עור הפריעה, דבר הגורם לכך שבעת חיתוך העורלה מוסר גם רובו של עור הפריעה. הליך זה אינו מוסכם על הכל, ויש מבין המוהלים הנמנעים ממנו. התוצאה מהימנעות זו היא צורך לחתוך כמות עור רבה יותר בשלב הפריעה (שימוש בתופסן מוביל לחיתוך רוב עור הפריעה במהלך שלב המילה).
שלב המילה, שהוא חיתוך העורלה בסכין מילה, הוא השלב הראשון והמרכזי בברית מילה. העורלה מוגדרת מבחינה הלכתית כחלק העור החיצוני המכסה את העטרה, מקצה האיבר ועד מעט מתחתיה.לצורך החיתוך משתמש המוהל בסכין מילה מיוחדת, כאשר מגן מתכת מונח על העטרה כדי להגן עליה מפני חיתוך בשגגה, והוא גם מסמן את הגבול התחתון של האזור הנחתך.לאחר חיתוך העורלה, נחשפת העטרה, והשלב הבא הוא פריעת שכבת העור הנוספת המכסה אותה.
רופאים המבצעיםמילה רפואית נוהגים להשתמש במגן מתכת בעל אפשרות לסגירה הדוקה ביותר, המשמש לתפיסת העורלה עד להפיכתה לנמק קודם לחיתוכה, בהליך הנמשך כעשר דקות. השימוש במגן המתכת ההדוק נועד לצמצם למינימום את הדימום לאחר החיתוך. ההלכה היהודית שוללת את השימוש בטכניקה זו לשם קיום מצוות ברית מילה, כיוון שהמצווה מתקיימת בכריתת העורלה, ואילו בהליך הרפואי העורלה נכרתת רק לאחר שהפכה לנמק ונעשתה 'בשר מת'[36]. בנוסף, לדעות מסוימות בהלכה הטפת דם הברית היא חלק מהמצווה, בעוד שהתופסנים מונעים כמעט לגמרי את יציאת הדם[36]. באופן דומה נשלל גם הליך המילה באמצעותלייזר, במהלכו לא יורד דם. החריג היחידי הם תינוקות בעלי הפרעותקרישה משמעותיות (כגון חוליהמופיליה), הנימולים באופן המבטיח כי לא יאבדו דם במהלך ברית המילה.
הפריעה היא חשיפת העטרה על ידי הסרת שכבת העור הדק שבין העטרה והעורלה, הדבוקה אל העורלה אצל ילודים ("inner preputial epithelium"). היא מוזכרת במשנה, אך אופן ביצועה לא נזכר במשנה או בתלמוד.
במקרא לא מוזכר במפורש קיומו של שלב הפריעה, אם כי יש שפרשו שהסיבה שיהושע נצטווה למול את בני ישראל "שנית", היא שבהיותם במדבר הם מלו אך לא פרעו. התלמוד הירושלמי לומד את ציווי הפריעה מפרשת המילה שנאמרה לאברהם[37]; אך לפי התלמוד הבבלי הפריעה נוספה לברית המילה רק בעת מתן תורה[38], ועל כן נתקיימה לראשונה בכניסה לארץ בימי יהושע. יש שביארו[39] שאף שהפריעה נאמרה בעל פה כהלכה למשה מסיני כמו כל התורה[40], מכל מקום דרישת חיוב זה מפסוקי התורה שבכתב נעשתה על ידי יהושע[41]; ויש שנקטו שמסיני נצטוה משה שיעשו פריעה רק כשיכנסו לארץ - והביצוע בפועל היה על ידי יהושע[42].
במשנה מבואר[43] שהפריעה היא חלק משמעותי מברית המילה, ומילה ללא פריעה אינה נחשבת למילה הלכתית. התלמוד הירושלמי[37] אף מוסיף שחיובכרת על מי שלא נימול חל גם על מי שמל ולא פרע. יש המפרשים[44] שהכוונה לנימול שנותר ערל, מאחר שטרם נתגלתה עטרתו. אך יש המפרשים[45], שהכוונה בגמרא היא למוהל במקרה שהברית חלה בשבת, כך שנעשהחילול שבת לצורך המילה, בלי לקיים את המצווה. לדבריהם ייתכן שחיתוך העורלה כשלעצמו פוטר את הנימול מחיוב כרת[46].
פרופ'ניסן רובין טוען שהפריעה מקשה על 'משיכת עורלה'[47], ושלשם כך הונהגה, רק בעקבותגזרות אדריאנוס.
הפריעה היא חיתוך והפשלת הקרום שבין העטרה והעורלה, ומבוצעת באופן מסורתי בציפורןאגודלו של המוהל.רש"י כתב בפירושו על התלמוד[48] שהפריעה היא הליך בו "פורעין את העור המכסה ראש הגיד". הרמב"ם, והשולחן ערוך כותבים שמבצעים את הפריעה בעזרת הציפורנים של המוהל: "ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה". לפי מנהג זה, המוהל, שמגדל ציפורן אגודלו במיוחד למטרה זו, מקלף את הקרום הרך שתחת עור העורלה וחושף את העטרה. אולם, לפי מקורות אחרים, כמו תשובות הגאונים לרבהאי גאון, ניתן לבצע את הפריעה גם בעזרת כלי. בכללי המילה לרבייעקב הגוזר נכתב שמנהגשאלוניקי הוא לעשות מילה ופריעה כאחת באיזמל, מחמת אי הנקיות של ציפורן המוהל. כאשר מופרדת שכבת עור זה מהעטרה קודם למילה עצמה (כפי שנעשה על ידי חלק מהמוהלים), מוסרת רוב שכבת עור זה יחד עם העורלה, ועל כן רובו של שלב הפריעה מתבצע יחד עם המילה עצמה, כאשר לאחר מכן מוסרות מעט השאריות שנותרו באמצעות ציפורן, סכין או מספריים.
במילה רפואית מודרנית נהוג להפריד את שכבת עור הפריעה קודם למילה, ועל כן הקרום שתחת העורלה מוסר יחד עמה בעת חיתוך העורלה, בדומה לנהוג אצל חלק מהמוהלים[49]. בעוד במילה יהודית מוסרות שאריות שכבת עור זו, בהליך הרפואי שכבת העור שנותרתנתפרת למקום החיתוך על מנת לכסות את פצע החיתוך.
לאחר המילה והפריעה מגיע שלב המציצה. בשלב זה המוהל מוצץ את הפצע עד שיצא ממנו דם. דין המציצה מוזכר במשנה[50] ובמדרש (כמובא בדברי הרמב"ם) אף מובא שכך נהגומשה רבינו ואהרן הכהן[51]. התלמוד[52] מבאר שהמציצה נחוצה לשם מניעת סכנה רפואית מהנימול, אך אינו מבאר מהי סכנה זו.
עניין המציצה מוסבר בדברי רבי יעקב הגוזר, מוהל בן המאות ה-12 וה- 13: "מציצה כיצד? אחר הפריעה מיד מכניס את האבר לתוך פיו ומוצץ את הדם בכל כוחו משום שהדם נקרש בפי האמה וסכנה הוא אם אינו מוצץ. כדאמרינן בפ' ר"א: אמר רב פפא אומנא דלא מייץ מעבירין ליה משום דדם נקרש בין האמה והוא סכנה"[53]. מקובל בעדות אשכנז ועדות נוספות שלפני המציצה ממלא המוהל את פיו במעטיין, מקור מנהג זה הוא בדברים שעל פי תורת הקבלה[54].
הרב ד"רמרדכי הלפרין מסביר[55] את הצורך במציצה ביתר ביאור; לדבריו עורקי הגב של האיבר מתכווצים בעקבות חיתוך העורלה, והדם שנקרש עלול במקרים נדירים לחסום אותם ולהוביל לנמק. יש שהסבירו את פעולת המציצה כשחרור חסימת כלי הדם שנחתכו ואינם מדממים עקבהתכווצות השריר באזור, אך יחלו לדמם לאחר שהשריר יתרפה. לפי הסבר זה, תכלית המציצה היא זיהוי מוקדם שלשטפי דם בלתי נשלטים, לדוגמה עקבהמופיליה בלתי ידועה[56].
הליך המציצה המסורתי בברית המילה נעשה ישירות בעזרת פיו של המוהל. אולם, בעקבות חשש לסכנות בריאותיות של הידבקות במחלות זיהומיות (לדוגמההרפס ואיידס), הן לתינוק והן למוהל, כתוצאה ממגע ישיר של פי המוהל בפצע הפתוח, יש שמעדיפים מציצה דרך שפופרת סטרילית. סוגיה זאת נדונה בין פוסקי ההלכה במשך יותר מ-150 שנים, החל מאמצע המאה ה-19, על רקע התפתחות מדע הרפואה והמודעות הגוברת לסכנת הזיהומים. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-19 הציעהחת"ם סופר להשתמש בספוג במקום מציצה בפה, והצעתו זכתה לפופולריות בקהילות שונות באימפריה הרוסית. בשנת 1844 קבע הכנס הרפורמי בבראונשוויג כי מעתה ואילך יתבצע טקס ברית המילה ללא מרכיב המציצה כלל, החלטה שעוררה גלי התנגדות חריפים בקרב היהדות המסורתית. עם זאת, ברבע האחרון של המאה נוצרה דעת קהל שהסתייג מביצוע המציצה בפה, ומוהלים בקהילות שונות, כולל במרכז התורני הגדול בווילנה, עברו לשימוש בספוג. עם הזמן התפתחו המצאות חדשות, כגון שימוש בשפופרת זכוכית או מכונות לניקוז הדם, אשר זכו לתמיכה גם מרבנים אורתודוקסים כגון הרש"ר הירש והרבריינס. למרות ההסכמה כי עצם המציצה היא חובה הלכתית, הפוסקים נחלקו בשאלה האם המציצה בפה היא חלק בלתי נפרד מהמצווה[א], היגד רפואי שמקור בתלמוד[ב], או מנהג[ג][57][58].
בשנת 2003 הוועדה הבינמשרדית לפיקוח על המוהלים הפיצה חוזר למוהלים, לפיו על המוהל "ליידע את הורי התינוק הנימול בעת ההזמנה לביצוע הברית על שתי האפשרויות לביצוע חובת המציצה, ולהחליט על כך תוך כדי שיתופם בהחלטה"[59], אולם ניסיונות לשכנוע מורי ההוראה של הציבור החרדי להנהיג לכתחילה מציצה באמצעות שפופרת, או בדיקות הרפס שגרתיות למוהלים, לא צלחו. הרב פרופסוראברהם שטיינברג, חבר הוועדה הציבורית לפיקוח על מוהלים בישראל, טען שמניעים פוליטיים ומגמתיים עומדים מאחורי הניסיונות לאסור את המנהג: "השיקול שמנחה את הרבנים אינו אסתטי, אלא חשש סביר לפיקוח נפש. נכון להיום, אנחנו יודעים שקיימת סכנה לתינוק רק במצבים חריגים. למשל, כשלמוהל יש פצע מדמם בפה. אבל הניסיון המצטבר ממאות שנים של מציצה מראה שסטטיסטית הסכנה קטנה הרבה יותר מאשר חציית כביש, למשל"[60].
בישראל מספר תינוקות בודדים נדבקים מדי שנה בנגיף מהמציצה[61]. סוגיה זו התעוררה ביתר שאת בשנת2005, בעקבות פטירת תינוק מהרפס והדבקת שני תינוקות נוספים על ידי מוהל בניו יורק[60]. לצמצום הסכנה לנימול ולמוהל פרסמה מחלקת הבריאות שלמדינת ניו יורק פרוטוקול למניעת זיהום הרפס בילוד[62]. סוגיה זו נתונה במחלוקת בין המוהלים: בעוד חלקם מוצצים ישירות בפה (לאחר חיטוי מסוים), אחרים מוצצים דרך שפופרת סטרילית.
הרב ד"רמרדכי הלפרין מתאר את בעיית ההרפס כמצב חדש במגזר החרדי בישראל. לדבריו[55], בעבר היו רוב האוכלוסייה נשאים של נגיף ההרפס. ממילא, היו תינוקות יורשים נוגדנים לנגיף מאימותיהם. כיום, בעקבות שיפור בתנאים התברואתיים, ישנו מיעוט משמעותי של נשים צעירות שאינן נושאות את המחלה, ועל כן התינוקות הנולדים להן פגיעים להדבקה בשעת המילה, במקרה של מציצה שנעשית על ידי מוהל החולה בהרפס.
הרב שאול פרבר ממכון עתים, המספק ייעוץ בטקסי מעגל החיים היהודי, מעריך כי רוב טקסי ברית המילה בישראל, נעשים על ידי מוהלים חרדים, בדרך של מציצה בפה[60]. מאידך, הרב הלפרין טוען[55] ש"קרוב ל-90% מהבריתות בישראל מתבצעות כיום על ידי תחליף מציצה – שאיבה באמצעות שפופרת", ומצביע על כך ששבעה מקרי ההדבקות בהרפס שהוצגו בפני הוועדה הבינמשרדית לפיקוח על המוהלים, לאחר שקרו בשלוש השנים שקדמו לדיון, התרחשו במגזר החרדי.
בשנת 2020 הודיעו ברבנות הראשית, כי בעקבותמגפת הקורונה, יש לבצע את הליך המציצה בשפופרת. אך הדגישו כי "הנחיה זו בתוקף רק לתקופת המגפה"[63].
בעדותאשכנז נוהגים לקיים אירוע מיוחד בליל השבת הראשונה לאחר הולדת התינוק, הנקראשלום זכר. באירוע מוזמנים קרובים וידידים לאחלמזל טוב למשפחת התינוק, מוגש כיבוד, ונאמרים דברי תורה. כמו כן, נהוג לקרואקריאת שמע ליד התינוק בלילה לפני הברית, יחד עם ילדים, ולחלק ממתקים לילדים.
אצל הספרדים נהוג לקיים לימוד בלילה שלפני הברית, והוא נקרא "ברית יצחק".
אצל יוצאיבבל (עיראק), נוהגים הנשים והילדים להתאסף בבית היולדת ביום השישי ללידה, להכין סוכריות אגוזים ושאר גרעינים קלויים הנקראים שאשה (שש), ולשיר שירים שונים. בערב הברית מתאספים לטקס שנקראעיקיד אליאס ("ברית אליהו"), מביאים כיסא שלאליהו הנביא, שמים עליו בשמים ואורות, וקוראים מספר הזוהר. מנהג נוסף הוא הזמנת ילדי השכנים של משפחת התינוק לקרואקריאת שמע עם התינוק בלילה שלפני הברית.
בדקות שלפני הכנסת התינוק נוהגים בעיקר בניעדות המזרח לשירפיוטים שונים, כגון "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵינוּ", "אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי", ועוד.
ערך מורחב –קוואטערביהדות אשכנז נהוג שאדם אחר הוא אשר מגיש את התינוק לסנדק לפני הברית, טקס זה מכונה "כפאטיר" או "קוואטער". לעיתים התינוק מועבר בין מספר אנשים שכל אחד זוכה ב"חיבוק".
עם הכנסת התינוק למקום שבו נערך הטקס, נהוג שהקהל מכריז "ברוך הבא בשם ה'".
ערך מורחב –כיסא אליהואת התינוק מניחים על כיסא, אשר נקרא "כיסא של אליהו", שמיועד לכך. טעם המנהג הוא במדרש שמובא בספר הזוהר (פרשת לך לך, דף צג ע"א) שמספר שבעקבות דבריו שלאליהו הנביא על הפסקת ברית המילה (מלכים-א יט, יד), הוטל עליו להיות נוכח, כביכול, בכל מעמד של ברית מילה ולהעיד על כך שישראל מקיימים את המצווה, בניגוד לתלונתו. לכן מתקינים כיסא לכבודו.
_-_First_born_child_in_Eilat.jpg)
ערך מורחב –סנדק (יהדות)אחד מהכיבודים החשובים הוא ה'סנדק', אשר תפקידו הוא שהתינוק מונח על ברכיו במהלך מצוות הברית מילה, ישנם קהילות בעיקר אצל האשכנזים, שנוהגים לכבד גם בעמידה לברכות - 'סנדק מעומד' ותפקידו הוא להחזיק את התינוק בשעת הברכות בסיום המילה.
ערך מורחב –מוהלהמוהל הוא האחראי בפועל על ביצוע המילה, הכוללת את חיתוך העורלה ופריעתה והמציצה. מקובל שהמוהל אף אחראי על מהלך טקס ברית המילה כולו.
האשכנזים נוהגים שהמוהל אומר מספר פסוקים לפני ברית המילה, אחריכסא אליהו[64][65]:
כנגד נוסח זה יצאיהודה אידל שרשבסקי שטען שלא הגיוני להתפלל לאליהו הנביא ולבקש ממנו עזרה, שכן יש להתפלל רק לה'[66]. בעקבות זאת, שיער שלום יצחק רפפורט שהמילים "אליהו מלאך הברית" אינם במקומם והיו צריכים לבוא אחרי המלים "זה הכיסא של אליהו". בהתאם, הבקשה היא לה' ולא לאליהו[67]. הצעה אחרת, שליעקב רייפמן, הייתה שמילה "שלך" אינה אלא "שלח", והבקשה היא לה' שישלח את אליהו לראות שעם ישראל שומרים את המצוות[68]. בספר "קיצור שני לוחות הברית" מופיע נוסח אחר: "אליהו מלאך הברית זהו כיסא שלך, הנה הכיסא לפניך עמוד נא לימיני וסמכני"[69].
לפי מנהג האשכנזים המוהל מברך "על המילה", ואבי הבן מברך ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". לפי מנהג הספרדים, וכן נוהגים רוב האשכנזים בארץ ישראל, אבי הבן מברך גםברכת "שהחיינו", בעוד שלפי מנהג אשכנז המקורי, וכן נהוג ברוב קהילות האשכנזים בחוץ לארץ, לא נוהגים לברך ברכה זו חוץ מבן הבכור שחייב בפדיונו[70].
לפי מנהג הספרדים, יושב הסנדק על כיסא אליהו ומחזיק עליו את התינוק, ומברך מיד לאחר הברכה הראשונה, "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". הקהל עונה לברכה זו "כשם שהכנסתו לברית, כך תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים".
לאחר מכן מברך אחד הנוכחים את ברכת "אשר קידש ידיד מבטן", המברכת על הברית שנכרתה בין ה' לעם ישראל ומקוימת במעשה המילה. הברכה חותמת ב"ברוך אתה ה' כורת הברית"[71]. נוהגים לברך ברכה זו על כוסיין, ולהקדים לה אתברכת בורא פרי הגפן[72]. יש נוהגים להוסיף לכך גםברכת בורא עצי בשמים עלהדס או צמח ריחני אחר[73]. ברכה זו נוהגת רק במילה של ילד יהודי, בברית מילה הנערכת בעתגיור מחליפה אותה ברכה אחרת[74].
אחר הברכות נאמרת תפילה לבריאות הילד ולהצלחתו, ונהוג שאז מוכרזשמו לראשונה. מנהג מתן השם ביום המילה מתועד לראשונה בסוף ימי בית שני[75]. בתוך התפילה מוזכר הפסוק (יחזקאל טז, ו) "ואומר לך בדמיך חיי", וכשקוראים פסוק זה טובל המוהל את אצבעו בכוס היין, ומטפטף לפי התינוק[73] פעמיים[76].
הטקס מסתיים, לעדות הספרדים – בקדיש, ולפי מנהג אשכנז המזרחי – בתפילתעלינו לשבח. אחר כך מתקיימתסעודת מצווה.
על פי רוב, ברית המילה מתבצעת כיום בבתי כנסת או באולמות אירועים. לרוב הטקס פומבי ונערך בנוכחות קרובי משפחת היילוד ומכרים. בקרב חילונים בישראל יש המפרידים בין ברית המילה עצמה, שנערכת בהרכב משפחתי מצומצם ולעיתים בבית החולים, לבין מסיבת הברית, שנערכת מספר שבועות מאוחר יותר.
בקהילות האשכנזים, מקובל שאם חלה ברית המילה ביום שאומרים בוסליחות, מוסיפים פיוטי סליחות העוסקים בברית מילה, ביניהם הפיוטזכור ברית דמילה, או שורה ראשונה של פיוט זה. הפיוטים הספציפיים השתנו ממנהג למנהג. יש נוהגים להוסיף פיוט זה או חלק ממנו גם בברית שחלה בראש השנה (בברכת זכרונות) או בהושענא רבה (בהושענות).
אם ברית המילה חלה בשבת, אומריםיוצרות מיוחדים לברכות קריאת שמע בתפילת שחרית, ביניהן (לפי מנהג אשכנז המזרחי) הגאולהיום ליבשה שלריה"ל[77], ולפי מנהג אשכנז המערבי אומרים גם פיוטאלהיכם. פיוטים אלה נאמרים במקורם רק כשהברית בשבת; ביום חול לא נהוג לומר פיוטים אלה. במרבית הקהילות היום לא נהוגים כיום פיוטים אלה, אך את יום ליבשה מקובל לזמר במהלך הסעודה, אף אם לא אמרוהו בתפילה.
נוסף על כך, נוהגים פיוטים מיוחדים לברכת המזון של סעודת ברית מילה (אפילו כשחל ביום חול): במנהג אשכנז המזרחי אומרים את הפיוט "נודה לשמך" לזימון[78], ופיוט "הרחמן". בקהילות אשכנז המערביות ישנו פיוט אף לברכת המזון עצמה, "אלהים צוית לידידך בחירך", מאת רביאפרים מבונא, ואומרים אף הן נוסח "הרחמן" מיוחד, אבל שונה ממנהג אשכנז המזרחי.
בקהילות הספרדים מקובל לפייט בתחילת הטקס את הפיוטים "לכבוד חמדת לבבי" ו"יהי שלום".
ערך מורחב –ההיסטוריה של המילהמנהג המילה היה קיים משחר ההיסטוריה בקרב עמים שונים באסיה ובאפריקה, כגון המצרים, הקולכים וחלק מהפיניקים. בין החוקרים ישנן דעות שונות לגבי הטעם למנהג המילה בעמים אלה. לאחר המפגש של היהודים עםהתרבות ההלניסטית, שראתה במילה מנהג ברברי ואכזרי, וביתר שאת לאחרביטול המילה בנצרות, הפכה ברית המילה לאחת המצוות המזוהות ביותר עם היהדות.
נוסף על האזכורים לחובת המילה, מוזכרים במקרא מקרים נוספים בהם בוצעה מילה:
הרודוטוס כתב: "הקולכים והמצרים והכושים המה היחידים המלים מימים קדמונים את ערותם. הפיניקים והסורים היושבים בפלשתינה, כפי שהם מודים, למדו מהמצרים"[80].יוסף בן מתתיהו ציטט את דבריו בספרו וטען כי "הסורים היושבים בפלשתינה" שמלים את בשר עורלתם הם היהודים, והרודוטוס ידע זאת והתכוון אליהם, שהרי מכל יושבי פלשתינה רק היהודים עושים זאת[81].
ההיסטוריון היוונידיודורוס סיקולוס כתב כי המצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה", וזו הסיבה לכך שמנהג המילה של בניהם הזכרים משותף לשני העמים, מאחר שהוא הובא עמם בזמנו ממצרים[82].
גם ההיסטוריון היווניסטראבון היה סבור שהיהודים הם ממוצא אתני מצרי וחשב שכמו המצרים הם נוהגים לבצע גםמילת נשים[83].המשורר הרומאיהורטיוס התייחס ליום השבת של "היהודים הנימולים"[84].
הסופר המצרי-יווניאפיון לעג ליהודים על כך שהם מלים את עורלתם. בתגובה לכך טען יוסף בן מתתיהו שכל הכהנים המצרים נימולים ובכך פסל אפיון את היהודים במומי המצרים ובעצם קטרג על המצרים עצמם, שהרי לא רק שהם מחזיקים במנהג הזה, אלא גם לִמְדו אותו עמים אחרים, כפי שסיפר הרודוטוס[85].
ההיסטוריון היווניטימגנס כתב על המלך החשמונאיאריסטובולוס הראשון: "הוא היה איש ישר והביא תועלת רבה ליהודים. שכן הוסיף להם ארץ ורכש חלק מעם היטורים וקשר אותם אליהם בקשר המילה"[86].אריסטובולוס ומדיניותו מוצגים על ידי טימגנס באור חיובי, ללא שום נימה עוינת. נראה כי מבחינתו מילה נחשבת יהודית בעליל והייתה האמצעי המכריע והטבעי לגמרי להטמעת בני עם לא יהודי בתוך העם היהודי[87].
ב"סטיריקון" שלפטרוניוס, מציע אנקולפיוס לחבריו המתכננים להימלט, לצבוע עצמם בדיו כדי להיראות כמו אתיופים; על כך משיב לו גיטון: "יופי...ובנוסף לכך, בבקשה, מול אותנו כדי שניראה כמו יהודים, ונקוב את אוזנינו כחיקוי לערבים"[88].באחד הקטעים שנשתמרו משיריו, פטרוניוס מתייחס למילה כשלב הכרחי בהתייהדותו של הגר: "אלא אם כן גם יחתוך אחורה בסכין ערלתו ואלא אם כן יתיר במלאכת מחשבת את העטרה הכמו־קשורה, מנודה מהעם, הוא יהגר לערים יווניות"[89].
גם המשורר הרומאייובנאליס הבחין בין שתי דרגות של היות אדם יהודי, כאשר בהתייחסו לתופעת הגרים הוא רואה רק באלה ש"בַּמועד גם יסירו את ערלתם" כמי שיהפכו ליהודים מן המניין: הם יחלו "לבוז לחוקיה של רומא" וכיהודים אמיתיים יהפכו למיזנתרופים ויצֻווּ על פי חוקיו של משה ש"לא להראות את הדרך" ו"לא להוליך בלתי נימולים לבאר שבִּקשוּה"[90].
המשורר הרומאימרטיאליס השתמש במילה כדי לאפיין את היהודים והעניק לה גוון מיני ברור כשכתב במכתם על Caelia, שאינה "נרתעת מן החלציים של יהודים נימולים"[91]. במכתם על לייקאניה הוא רמז לכוח הגברא המיוחס ליהודים, כשהציע לה את עבדו ש"(חתיכת) משקל יהודי לו מתחת לעורו החשוף"[92]. התייחסות דומה נמצאת גם במכתם על השחקן-זמר מנופילוס, שהנדן המכסה את הפין שלו "די לו לבדו לכיסוי כל השחקנים הקומיים שלנו כאחד... אך פעם אחת, כאשר השתתף במשחק באמצע מגרש הספורט... החליק הנדן מן המסכן; והנה הוא נימול!"[93] והוא מכניס קונוטציההומוסקסואלית במכתם על משורר-יריב שהפך למאהב-יריב: "אך זאת מייסרני: שלמרות שנולדת בירושלים עצמה, אתה עושהמעשה סדום בנערי, משורר נימול"[94].
הסאטיריקן הרומאיפרסיוס תיאר בנימה בלתי אוהדת את "השבת של הנימולים"[95].ההיסטוריון הרומאיטקיטוס טען שהיהודים נוהגים לבצע את המילה כדי שתהיה להם "סימן להבדילם מאחרים"[96].
ההיסטוריון הרומאיסויטוניוס סיפר על אירוע שהיה נוכח בו כנער צעיר, כאשר לצורך גביית "המס היהודי" (fiscus Iudaicus), "בדקו בפניהמפקח ובית־הדין המלא מפה לפה, זקן בן תשעים שנה, לראות אם הוא נימול"[97].
בהיסטוריה אוגוסטה נטען (לגבימרד בר כוכבא) כי "היהודים התעוררו למלחמה, לפי שנאסר עליהם להשחית באברי מינם"[98].
המשורררוטיליוס נמטיאנוס (תחילתהמאה ה-5 לספירה), פקיד רומאי בכיר וכנראה הכותב הלטיני הלא־נוצרי האחרון שביטא סלידה מן היהדות, כינה את היהודים "העם הגס, המטונף, החותך באופן מחפיר את עטרת איבר המין"[99].
ערך מורחב –שחזור עורלהבתקופה ההלניסטית נפוצה התפישה היוונית המעריצה את הגוף הטבעי, שהמילה נתפשה כפגיעה בשלמותו. לפי המסורת היוונית נערכו משחקי הספורט בעירום, וגם החינוך הספורטיבי בגימנסיון בוצע בעירום, ולכן יכול היה כל אדם להבחין על נקלה בהבדל בין נימולים לערלים. השתתפות בחינוך הספורטיבי בגמנסיון ובאפביון הייתה חלק בלתי נפרד מאזרחות בפוליס ההלניסטית – אזרחות שהעניקה לבעליה יתרונות רבים. משום כך, הפכה המילה חסם בפני יהודים שביקשו להתקבל כאזרחים בפוליס.
יהודים רבים ביקשו, לפיכך, למשוך את עורלתם מטה, כדי לטשטש את המילה ולהקל על התקבלותם בחברה ההלניסטית. בתקופה שקדמה למרד החשמונאים, נהגו המתייוונים ביהודה, בהנהגתיאסון הכהן הגדול, למשוך את עורלתם. בספר מקבים א' (י"א–ט"ו), מסופר כי הצעירים משכו את עורלתם אחרי שנבנה בירושלים גימנסיון בו השתתפו בעירום: "בנו בית מערומים [=גמנסיון] בירושלים כמנהג הגויים, משכו ערלתם, עזבו ברית קודש, התערבו בגויים, ויתמסרו לעשות הרע". ההיסטוריוןצבי גרץ סובר, שגם בימי הקיסרדומיטיאנוס התגברה המשיכה בעורלה כדי להתחמק מתשלוםהמס היהודי שנגבה בתקופתו באכזריות רבה, כאשר לעיתים בדקו האם האדם נימול כדי לגבות ממנו מס[100]. לדעתו, רבים מהם היו אלו שנימולו מחדש בתקופתמרד בר כוכבא[101].
במשיכת העורלה (ביוונית: אֶפּיסְפַּסְמוֹס) נמתח עור הפין האלסטי בהדרגה עד ששב ומכסה את עטרת הפין, והאדם הנימול נראה, לפיכך, כמי שלא נימול. במקרים נדירים אחרים שרידי רקמה הנותרים לאחר המילה מתרחבים באופן ספונטני בתקופה שלאחר הברית. העורלה המשוחזרת אינה אלא הרחבה של רקמת הפין ואינה משיבה את מי שנימול כדין להיחשב כערל. למרות זאת, מדברי חכמים מי שעורלתו נמשכה, מצווה לשוב ולחותכה מפנימראית עין[102].
ערך מורחב –גזרות אנטיוכוסבשנת 167 לפנה"ס,אנטיוכוס הרביעי הטיל שורה של גזרות על הדת היהודית, הידועות גם כגזרות השמד. ביניהן נאסרה המילה. האיסור נאכף באמצעות הוצאתם להורג של המוהלים ושל התינוקות הנימולים[103]. גזרות אלו היו המניע המיידי לפרוץמרד החשמונאים. בשלבו הראשוני הסתכם המרד בפשיטות על מקומות היישוב היהודיים, והללו כללו ביצוע ברית מילה לפעוטות היהודים הערלים שנמצאו[104].
ערכים מורחבים –גזרות אדריאנוס,גזרת המילה במרד בר כוכבאהרומים, שהייתה להם השפעה ניכרת על מהלכיה של הממלכה החשמונאית, לא נקטו כל צעד להגבלת המילה וגם סיפוחה של יהודה לרומא במאה הראשונה לפני הספירה לא הביא להגבלות עליה. הרומים ירשו את הסתייגותם של היוונים מהמילה, אך לא התערבו בנוהג וניתן למצוא שלל עדויות על אירועי מילה מאותה תקופה[105].
בגישתם של הרומים חל שינוי במאה השנייה לספירה. קורנליה דה סיקאריס, אחד מחוקי סולה (lex cornelia de sicariis et veneficis) המכוון לאסור על מעשי התנקשות וכישוף נאכף ביתר קפידה בתקופת הקיסרהדריאנוס, החל משנת 117 לספירה, גם כאיסור על סירוס, שנחשב אחד ממאפייניהם של המתנקשים (sicarii)[106]. השערה רווחת היא כי איסור הסירוס הורחב עד מהרה לכל חיתוך באבר המין, ובכך גם לאיסור המילה[107]. שני המקורות היחידים הנוקבים במפורש בסיבות למרד בר כוכבא הם קסיוס דיו והחיבור "היסטוריה אוגוסטה". לפי "היסטוריה אוגוסטה"[98] האיסור חל גם על ברית המילה והיה הסיבה לפרוץ המרד. מהימנותו של "היסטוריה אוגוסטה" בנושא זה, כבנושאים אחרים, קלושה[108], אך יש המקבלים את גרסת החיבור ביחס לפרוץ המרד[109]. מסורת כעין זו מופיעה בדברירש"י על התלמוד[110]: "בימי בן כוזיבא - שמשכום[111] עובדי כוכבים באונס בכרך ביתר, וגברה יד בן כוזיבא[112] ונלחם בהם ונצחם ומלך על ישראל... וחזרו ומלו בימיו". חוקרים אחרים סבורים כי האיסור על המילה בא כתגובה למרד בר כוכבא[113]. לפי דברי חכמים מאותו הדור, כפי שהובאו בתלמוד, גם הפעם האיסור נאכף באמצעות הטלתעונש מוות, בו הסתכנו רבים[114]. עם עלותו לשלטון שלאנטונינוס פיוס,קיסר רומא משנת 138 לספירה, הותר ליהודים למול את בניהם, אך האיסור נותר בתוקפו ביחס לשאר האוכלוסייה, ובכך מנע אפשרות שלגיור גברים[115].
בדיאלוג עם טריפון היהודי שנכתב קצת לפני שנת 160, נכתב כי היהודים מלים את בניהם.
בנצרות בטלה מצוות ברית המילה כבר בשלבי התעצבותה. בערך בשנת 50 לספירה התכנסה מועצה של מנהיגי הכנסייה המוקדמת בירושלים; היא עוד הייתה קטנה ושאפה למשוך אליה את המתייהדים הרבים, נכרים שהסתופפו סביב הקהילות היהודיות אך לא נימולו ולא שמרו על התורה במלואה. חלק מהמנהיגים דרשו ברית מילה כתנאי להצטרפות. לפי הכתוב במעשי השליחים ט"ו:”וַיֵּרְדוּ אֲנָשִׁים מִיהוּדָה וְהֵם מוֹרִים אֶת־הָאַחִים לֵאמֹר אִם־לֹא תִמּוֹלוּ כְּדָת משֶׁה לֹא תִּוָּשֵׁעוּן׃ וַיְהִי רִיב וּמַחֲלֹקֶת רַבָּה לְפוֹלוֹס וּלְבַר־נַבָּא עִמָּהֶם... וַיָּקוּמוּ אֲנָשִׁים מַאֲמִינִים מִכַּת הַפְּרוּשִׁים וַיֹּאמְרוּ לָמוּל אֹתָם וּלְצַוֹּתָם לִשְׁמֹר אֶת־תּוֹרַת משֶׁה”. לאחר דין ודברים הכריעיעקב הצדיק לפי דבריפטרוס, והורה:”אֲנִי דָן שֶׁלּא לְהַחֲמִיר עַל־הַשָּׁבִים מִן־הַגּוֹיִם לֵאלֹהִים. רַק לִכְתֹּב אֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִרְחֲקוּ מִטֻּמְאוֹת הָאֱלִילִים וּמִן־הַזְּנוּת וּמִבְּשַׂר הַנֶּחֱנָק וּמִן־הַדָּם”. הסרת הדרישה להימול, יחד עם ביטול חוקי הכשרות למצטרפים החדשים, הייתה אבן דרך בפילוג היהודי-נוצרי וסללה את דרכם של נכרים רבים אל הדת החדשה.
באיגרת אל הרומים, שנמעניה היו יהודים ברומא, גורספאולוס (ב' כ"ה-כ"ט) כי "יש ערך למילה, אם אתה מקיים את התורה, אך אם אתה מפר את התורה, מילתך נהיית לערלה. לכן, אם ישמור ערל את משפטי התורה, האם לא תחשב לו ערלתו למילה?... הן לא על פי מראית עין יהודי הוא יהודי, ולא מה שנראה בגוף מהווה מילה. יהודי הוא זה שבפנימיותו הוא יהודי ומילה היא זו שבלב, לפי הרוח ולא לפי אות כתובה". באיגרת הראשונה אל הקורינתים, שמענה היה מתנצרים מבין הגויים מדגיש פאולוס (ז' י"ח) כי כל אדם צריך "לחיות... לפי מצבו כאשר קרא לו האלוהים... אם נקרא האיש [לאלוהים] בעת היותו נימול, אל ימשוך לו ערלה. אם נקרא כשהוא ערל, אל ימול. לא המילה חשובה, אף לא הערלה, אלא שמירת מצוות האלוהים".
גם לאחר שרבים מיהודי אירופה עברו תהליך שלחילון וזניחה של המסורת הדתית, נותר לברית המילה מעמד מרכזי שנשלל ממצוות אחרות שנזנחו. ביידיש עממית רווח המושג "צו יידישען" (להפוך ליהודי) עבור הטקס. היה זה גם כמעט הציווי היחיד שבתי-הדין הרבניים של הקהילות, שכנפיהם קוצצו עם האמנציפציה, יכלו להמשיך ולאכוף; ברוב היבשת היה נהוג שרישום בפנקס העדה של ילד כיהודי מחייב מילה. מקרים ספורים של הורים שסירבו למול אך תבעו לרשום את בניהם עוררו פולמוס בשורה של שערוריות סביב אמצעהמאה ה-19. הגדולה שבהן אירעה בפרנקפורט דמיין ב-1843, כשבנקאי מקומי שהותיר את בנו ערל שכנע את ועד הקהילה להתעלם מהמגבלה. רב העיראברהם שלמה טרייר התקומם וביקש חוות דעת מרבנים רבים באירופה כדי לשכנעם לחזור בהם. השאלה איחדה את הזרמים השונים: הכל הוסיפו לחייב את המילה, אם כי נחלקו בשאלה האם להשתמש ביכולת לא לקבל את הילדים. הרב הרפורמילודוויג פיליפזון תמך בקולניות באי-רישום, בעוד שרש"ר הירש האורתודוקסי שלל כפייה כעקרון.שי"ר מפראג הזהיר גם הוא מנקיטת הצעד, בהביאו דוגמה מעירו בה הוביל להתנצרות המעורבים. גם הרב הרפורמי הרדיקלי ביותר בגרמניה,שמואל הולדהיים, תהה אמנם בלעג מדוע נאחזים דווקא במילה ומתעלמים מחילול השבת ההמוני ועבירות אחרות, אך קבע שחייבים בה.
בתחילת המאה ה-20 עלתה השאלה גם ברוסיה. אספת רבני הארץ שעסקה בנידון שקלה לאמץ את עונש אי-הרישום, אך נמנעה מכך על פי דעתו של ר'חיים מבריסק, שקבע כי הערל אינו במעמד שונה משל עבריינים אחרים שאותם הוסיפו להכליל בקהילה[116].
בברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי נמנעו יהודים רבים מקיום המצווה עקב היחס העוין שהפגינו השלטונות לדתות בכלל וליהדות בפרט.[דרוש מקור: לכך שדווקא בשל רדיפות] עםעליית יהודי ברית המועצות לישראל בעקבות נפילתמסך הברזל, נערכו בריתות רבות למבוגרים שלא נימולו בילדותם, וביקשו לעבור ברית מילה. הבריתות נערכו בבתי חולים ממשלתיים, ועלותן, בסך 410 ש"ח לאדם, מומנה בידי המדינה[117]. עולים אחרים, שעברו 'הטפת דם ברית' ללא הסרת העורלה, נימולו בהתנדבות בידי רופאים מטעם ארגון "ברית יוסף יצחק"[118].
כיום, גם רוב מוחלט שלהיהודים החילונים בישראל מלים את בניהם. בנוסף להיבט הדתי ולהיבט הרפואי, במדינת ישראל יש למילה גם היבט חברתי, המעודד את קיומה במקום שבו הרוב נימולים. בסקר שנערך בשנת 2007 על האוכלוסייה היהודית הבוגרת דוברת העברית, השיבו 97% שימולו את בנם. כשנשאלו מה הסיבה לכך, בחרו 78% מהנשאלים באפשרות לפיה מדובר במסורת בסיסית וחיונית לכל יהודי, 13% נימקו זאת בטעמים בריאותיים, ו-9% נוספים באי רצונם שהבן יתבייש וירגיש חריג, או ב'כך כולם עושים'[119]. לפי סקר משנת 2009[120], 94% מהמשיבים השיבו ש"חשוב" או "חשוב מאוד" לערוך את טקס ברית המילה.
ערך מורחב –מילהלמילה יתרונות רפואיים וחסרונות רפואיים (ראו בהרחבה בערךמילה). בישראל, פחות מאחד מאלף תינוקות מפונים לבית חולים בעקבות ברית המילה[121].
מילת מבוגרים היא ניתוח מסובך יותר ממילת תינוקות, הן בשל חוסר ההתאמה של המכשור הסטנדרטי, והן בשל הצורך בתפירת החתכים בשביל למנוע את פתיחתם בעת 'תפיחת פין לילית' אוזקפה אחרת. לפי חוזרמשרד הבריאות שעובד בתיאום עםהרבנות הראשית באמצעות הוועדה הבין משרדית לפיקוח על מוהלים, מוהלים שאינם רופאים אינם מוסמכים לבצע ברית של מי שעבר את גיל חצי שנה, והממונה על הבריתות ברבנות הראשית מפנה את הנימול לבתי חולים שאושרו מטעם הוועדה, לביצוע הברית על ידי כירורגים שאושרו על ידי הוועדה לאחר שעברו הכשרה הלכתית[122].
ערך מורחב –התנגדות למילהישנם מתנגדים לברית המילה, התופסים אותה כפעולה מיותרת הפוגעת בשלמות היילוד וגורמת לכאב, לעיתים תוך צידוד בנזקים אפשריים מהתהליך. אחרים טוענים כי אין להם בעיה עם ההליך עצמו כל עוד הוא נעשה בבגרות מתוך בחירה מודעת של העובר אותו (למשל מבחינה אסתטית). כמו כן מעצם היותו טקס דתי. בשנת 1998 הוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק עתירה שדרשה להוציא אל מחוץ לחוק את ברית המילה בנימוק של "פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". העתירהנדחתה על הסף[123].
באוקטובר2013 הצהירה האספה הפרלמנטרית שלמועצת אירופה, כי היא מודאגת במיוחד מ"הפרות מסוימות של שלמותם הפיזית של ילדים", שהתומכים בהם מציגים אותם כמועילות לילדים חרף "עדויות ברורות להפך מכך" ומנתה ביניהם "מילת זכרים צעירים מסיבות דתיות". המועצה קראה למדינות החברות "להגדיר בבירור את התנאים הרפואיים, הסניטריים והאחרים אותם יש לוודא עבור מנהגים הרווחים בקהילות דתיות מסוימות, כגון מילתם הבלתי מוצדקת מבחינה רפואית של זכרים צעירים"[124]. בתגובה,משרד החוץ הישראלי הכריז שההחלטה היא "בגדר התקפה בלתי נסבלת הן על המסורת הדתית המכובדת והעתיקה שעומדת בתשתיתה של תרבות אירופה, והן על הרפואה המודרנית וממצאיה" ו-"מביאה לליבוי רוחות השנאה והגזענות באירופה."[125] במכתב לנשיא מדינת ישראל, מזכ"ל המועצה הדגיש "שהמועצה הפרלמנטרית של אירופה היא גוף מייעץ אשר לא מייצג את עמדתה הכללית של מועצת אירופה כולה."[126] בעקבות מאמצי שכנוע מצד ארגונים יהודיים[127], בספטמבר 2015 קיבלה האספה החלטה מתוקנת, שאינה מגדירה את המילה כהפרה של שלמות הילד או כבלתי מוצדקת מבחינה רפואית[128].
מבין מתנגדי ברית המילה, יש העורכים במסגרת מסיבת קבלת הפנים לתינוק או לתינוקת טקס אלטרנטיבי בשםברית שלום, שמטרתו הצעת חלופה סמלית למילת הבשר או הבעת הסתייגות מברית המילה המסורתית.
| מיזמיקרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון:ברית מילה |
 טקסט בוויקיטקסט:קטגוריה:ברית מילה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף:ברית מילה |
מידע על הליך ברית המילה
ברית מילה, באתרהספרייה הווירטואלית של מטח
אבשלום קור,באופן מילולי: אליהו הנכד - כסאו של אליהו,גלי צה"ל, 7 באפריל 2025מאמרים הלכתיים
פולמוס על ברית המילה
שמעון גליק,האמת על ברית המילה, באתרהארץ, 15 בינואר 2014יגאל בן-נון,הגיע הזמן לברית מוסרית במקום מילה, באתרהארץ, 83 באוקטובר 2017פולמוס המציצה
| ברית מילה | ||
|---|---|---|
| תפקידים | קוואטער •חיקה •מוהל •סנדק | |
| שונות | כסא של אליהו •שלום זכר •ברית יצחק | |
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בופסיקה הלכתית.
