העיר בנויה על שני עברינהר החידקל ומספרגשרים מחברים בין שני חלקיה. מקור שמה של העיר הוא בשפה איראנית קדומה, ופירושו "דבר הניתן על ידי האל" או "דבר הנברא על ידי האל" ("בגא" אל + "דתא"/"דאד" נתון). בגדה המערבית של נהר החידקל הוקמה עיר עתיקה בצורת עיגול שנקראה גם בשםקריית השלום וכיום ניתן לזהותה בשכונת "א-סלאם" (השלום). בצדו המזרחי של נהר החידקל נמצאת עיר עתיקה נוספת שהוקמה על ידי המוסלמים כובשיבבל העתיקה.
האקלים של האזור נוח וממוזג (מדרום לבגדאד יורדים רק כ-30 יוםגשם)
במקום עברה דרך ראשית, וזו הייתה נקודת מפגש לשיירות סוחרים.
כמו כן, בשל נגישותה הגבוהה, היה ניתן להזרים אליה כוחות צבא במהירות בעתות חירום.
תנאים אלו הבטיחו אספקה סדירה שלסחורות ומים לצבאות ולתושבי העיר.
תהליך בנייתה נמשך כ-4 שנים (עד766 לספירת הנוצרים). על פי העדויות ההיסטוריות, השתתפו בבנייתה כ-100 אלף בעלי מלאכה מרחבי הח'ליפות. לאחר כמה עשרות שנים הפכה לאחת הערים המפוארות והמפורסמות ביותר בעולם הערבי.
עוד בימי שלטונו של הח'ליפההארון אל-רשיד החלה תקופת הזוהר של בגדאד, ובימיו של הח'ליפהאל-מאמון (יורש כיסאו של הארון אל-רשיד) נודעה בגדאד בכלארצות ערב כעיר המפוארת ביותר במבניה, כמרכז מסחרי עשיר, וכמקום מגורים לגדולי החכמים והמלומדים הערביים. בגדאד התפתחה במהירות ומספר תושביה הגיע ל-2 מיליון.[2]
במרכזה של בגדאד (שם שנגזר מפרסית; בערבית נקראה העיר "מדינת א-סלאם" או "דאר א-סלאם" (עיר השלום או בית השלום) ניצבההעיר העגולה ("אל מַדַוַרה") שבמרכזה ארמון הח'ליף והמסגד הגדול. לידם נמצאוקסרקטיני המשמר ולשכת האוצר. את המבנים הללו הקיפה חומה עגולה ולצידה נבנו בתי מידות של המקורבים לחצר. את העיר חילקו ארבעה רחובות בתבנית צלב, שחיברו בין ארבעה שערים גדולים, שנקבעו בחומה היקפית כפולה. בצפון-מערב שערדמשק, בצפון-מזרח שערח'וראסאן, בדרום-מערב שערבצרה ובדרום-מזרח שערכופה. הרובע כולו עמד בצילו שלמבצר מגן. סביב העיר העגולה התפתחו שכונות, רבעי מגורים ומסחר ותעלות מים רבות שנועדו להגן על העיר מפני התקפות.
תוך זמן קצר של התפתחות מואצת התפתחה העיר גם לגדתו המזרחית של הנהר, עליו נמתחו שלושה גשרים. בגדה המזרחית הוקם רובע פאר שנקרא "דאר אלח'ליפה", בו נבנו ארמונות מפוארים ששימשו את משפחת הברמכים ומקורביהם. בדרום מערב העיר נמצא רובע המסחר והתעשייה הזעירה אלכרח' ("הכרך") ובו חיו יהודים רבים שעברו אליו מאזור שפך תעלת עיסא לחידקל, שנקרא "מחלת אלעתיקה".[3]
בגדאד הייתה מרכז של חיי תרבות והשכלה פורחים. הח'ליפים עודדו את תרגומם של טקסטים פילוסופיים ומדעיים יווניים לערבית, והמלומדים הערבים למדו ופיתחו אותם.
ראשיתה של הפילוסופיה האסלאמית בתנועת התרגומים שיזמה השושלת העבאסית. בגדאד, בירתה של השושלת, שימשה מקום מפלט נוח למלומדים פגאנים ומינים נוצריים שנמלטו מן המערב. באמצעות תרגומים מן היוונית לסורית ולערבית השתמרו כתביהם של גדולי ההוגים הפגאניים של העת העתיקה בנושאים מגוונים:אתיקה, כתבים פוליטיים, מחקרים מתחום פילוסופיית הטבע,מתמטיקה,אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בשילובן של חכמת הודיות ופרסיות פותחו מדעים אלה ושוכללו בארצות שתחת שלטון האסלאם.
תחום נוסף שהתפתח בבגדאד היה התאולוגיה. התחוללו בה מחלוקות קשות בין זרמים בשאלת רצונו החופשי של האדם מול כוחו היודע כל של האל. זרם המועתזילה סבר שלאדם חופש בחירה וכי האל אינו יודע מראש במה יבחר, ואילו זרם הקדריה אימץ את הגישה שגורלו של האדם נגזר מראש, וכי אין לו חופש בחירה.
באמצעהמאה ה-11 הגיעה הדומיננטיות הערבית לקיצה הפתאומי עם הגעתם של הסלג'וקים הטורקים למזרח התיכון, לאחר שהיגרו דרומה ממולדתם שבמרכז אסיה. הסלג'וקים כבשו אתפרס,עיראק (בגדאד נכבשה ב-1055),סוריה,ארץ ישראל והחג'אז, ואף הביסו את הביזנטים בקרב מנזיקרת וכבשו אתאנטוליה. הסלג'וקים שלטו באזור במאתיים השנים הבאות, אף שעד מהרה התפרקה האימפריה הסלג'וקית לכדי מספר סולטאנויות קטן יותר.
בעולם היהודי של המאותה-12 וה-13 התנהל ויכוח חריף בין הנוטים אחרי הרציונליזם בהשפעתחכמי יוון וערב (כגון הרמב"ם) לבין שוחרי המיסטיקה והקבלה, שהתנגדו בחריפות להסתמכות בלעדית על ההגיון.
באותה תקופה גם נערכו הוויכוחים המפורסמים בבגדאד בין כל חכמי האמונות השונות, וכן גם הוויכוחים הגדולים שהתקיימו כחלק מהפולמוס היהודי-נוצרי.
בשל הריבוי הטבעי ובשל ההגירה המואצת מהכפר אל העיר, חוותה בגדאדעיור מואץ במחצית השנייה של המאה ה-20. ב-1947 התגוררו בעיר 352 אלף תושבים. ב-1965 עלה מספר התושבים לכ-1.5 מיליון תושבים וב-1977 כמעט והוכפלה האוכלוסייה - 2.9 מיליון נפש. לפי אומדן רשמי מתאריך1 ביולי2018 מנתה אוכלוסיית העיר 6.71 מיליון נפש.
בשל מגבלות המקום בשטחה המוניציפלי של העיר, עיקר הגידול באוכלוסייה הוא בפרוורים, הכוללים (נכון ל-2010) כ-6.4 מיליון נפש. וכך, אוכלוסיית המטרופולין של בגדאד רבתי כוללת 11.8 מיליון נפש.
רובה הגדול של האוכלוסייה הוא ערבי; חלקה סונית וחלקה שיעית. כמו כן קיים מיעוט כורדי ומיעוטים קטנים יותר: טורקמנים, אשורים וסודאנים.
במאה ה-12 ישבו בבגדאד כ-40,000יהודים.[דרוש מקור][מפני ש...] אחרי חורבנה של בגדאד בשנת1258 בידי המונגולים הייתה בה רק קהילה יהודית קטנה אשר הלכה וגדלה לאורך השנים. למרות התוקפנות כלפיהם הצליחו היהודים להשתלב בקהילה הערבית בבגדאד וחלקם הגיעו לעושר רב.
הקהילה היהודית בבגדאד בפרט ובעיראק בכלל, הייתה ממרכזי התורה החשובים ביותר של יהדות המזרח והעדה הספרדית, והיא הוציאה מתוכה גדולי תורה וגדולי פוסקים. בדורות האחרונים ניתן לציין את הרבעובדיה יוסף, הרביצחק נסים, הרבמרדכי אליהו, (האחרון נולד בירושלים אך מוצא משפחתו מבגדאד). לפניהם היו מגדולי הדור וגדולי הפוסקים, הרביוסף חיים מבגדאד (מחבר הבן איש חי, "שו"ת תורה לשמה", "רב פעלים" ועוד) והרביעקב חיים סופר מבגדאד (מחבר "כף החיים על חלקיםאו"ח ויו"ד של השו"ע). כמו כן, מי שכונה זקן המקובלים היה הרביצחק כדורי.
בחג השבועותתש"א (1941) התחוללפוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד", על רקע דיכוימרד רשיד עאלי אל-כילאני. במהלך הפוגרום נטבחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ־50,000 בני אדם.[4] לצד גילויי השנאה והאלימות, היו מקרים של הצלת יהודים בידי שכניהם ומכריהם המוסלמים. הפּרעות והחוק שהגביל את זכויות היהודים בעיראק, שנחקק ב-1945, שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לישראל במבצע עזרא ונחמיה, במסגרתו נאלצו יותר מ-80,000 יהודים לעזוב את בגדאד ואת עיראק ורובםעלו לישראל. גם לאחר מכן נרדפו היהודים על ידי השלטונות ולאחר שכמה עשרות הוצאו להורג באירועיהתליות בבגדאד ובאירועים נוספים, עלו כמעט כל הנותרים לישראל.
נקרא במקור רחוב ע'אזי (شارع غازي), על שםראזי, מלך עיראק. מהווה דרך עירונית ראשית באורך 2.5 קילומטר ממזרח לחידקל ובמקביל אליו, במרחק קילומטר אחד ממנו. ביןגשר א-סינק (جسر السنك) הקרוי גם גשר א-רשיד (جسر الرشيد) לגשרגשר באב אל-מועט'ם (جسر باب المعظم).
תחילה התגוררו מרבית היהודים בתוך העיר הישנה, משום שהייתה מוקפת חומה. מחוץ לחומה היה אזור הפקר ללא שלטון מרכזי, אלא שלטון הנתון בלעדית לחסדיהם של פורעים. השינוי התרחש עםהכיבוש הבריטי של עיראק. הבריטים הצליחו לאכוף שלטון וסדר מעבר לחומה. רק אז החלו היהודים לצאת מעבר לחומה, לקנות אדמות ובוסתנים ולבנות בתים. יהודים רבים בנו שכונות מפוארות ומרווחות גרו בבתים פרטיים מקופים גינות נוי, אך היו גם יהודים שנשארו לחיות בשכונות עוני.[10]
בעבר נקראה בוסתאן אל-חַ'ס (בוסתן החסה). בשכונה זו היה ריכוז גדול של יהודים, בני המעמד הבינוני-גבוה. בתקופת היהודים השטחים מסביב כמעט לא היו בנויים[11], השכונה נמצאת בצידה המזרחי של בגדאד, במערב תוחמים את השכונהגשר הרפובליקה (جسر الجمهورية), שכונתבאב א-שרקי,כיכר תחריר וכיכר אל-תייראן, במזרח שכונת קראדה,כיכר פירדוס וכיכר אל-אנדלוס, והיא ממוקמת בין רחוב א-סעדון ורחוב א-נידאל.
בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20, לאחר הגירת רוב היהודים מעיראק, השכונה התרוקנה כמעט מיהודים, ועברו להתגורר בה נוצרים ומוסלמים. בתחילת שנות השמונים החלו לאכלס את השכונה מהגרים ממצרים וסודאן, ולאחר המלחמה בסוריה ב-2011 התגוררו בבתי המלון ובדירות הזולות משפחות סוריות רבות.[13]
כיום השכונה מוזנחת והיא מוקד לסחר בסמים, זנות ולפשע באופן כללי.[14][15] בשכונה מתגוררים תערובת של עניים, קבצנים,עיראקים חסרי בית ופליטיםסודאנים. האדריכלית הבריטית הנודעת,זַהַא חדיד, נולדה בשכונה.
בשנת 2009 דיווח יומון עיראקי על זכייתה של יהודייה בת למהגרים עיראקים, בתביעה להשבת בית בשכונה שהיה שייך למשפחתה.[16]
אבו סֵיפֵ֫ין (ابو سيفين) – שכונת פרברים יהודית ענייה בצידה המזרחי של בגדאד, ליד כיכר האריות (ساحة السباع – סאחת א-סבאע).[11]
