 | |
| א-טור | |
| מדינה | מצרים מצרים |
|---|---|
| מחוז | דרום סיני |
| שטח | 60קמ"ר |
| גובה | 4 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 40,532[1] (1 ביולי2023) |
| ‑צפיפות | 675.4 נפש לקמ"ר (1 ביולי2023) |
| קואורדינטות | 28°14′30″N33°37′20″E / 28.24167°N 33.62222°E /28.24167; 33.62222 |
| אזור זמן | UTC +2 |
 | |
אַ-טּוּר (בערבית:الطور) היא עיירה בדרום-מערבסיני, הנמצאת לחופו שלמפרץ סואץ, ובירתמחוזדרום סיני. שמה נגזר מהשפה הערבית, ופירושו "ההר", על שם הר הסמוך לעיר. על פי אומדן רשמי מתאריך1 ביולי2023, התגוררו בעיר 40,532 בני אדם.
כבר בתקופת הפיניקים נעשה שימוש בנמל שבא-טור לצורכי מסחר. בתקופת הנצרות הקדומה שימש המקום נמל ותחנת מעבר לצלייניםנוצרים שהיו בדרכם למנזריואדי פיראן ולמנזר סנטה קתרינה. באותה עת נקרא המקום "רהאיתו", והיה בו ריכוז של נוצרים מצרים שנמלטו ממצרים בעקבות רדיפות הרומאים. ידוע אף על מנזר שהיה במקום ועל כך ששלושה מבין 12 תלמידיו הראשונים שלאותימיוס, מייסד הנזירות בארץ ישראל, היו מ"רהאיתו".
במאה ה-6 לספירה זיהו הנזירים הנוצרים את א-טור כאילם המקראית, ועד ימיו שליוסטיניאנוס הראשון נחשבג'בל סרבל כהר סיני. זאת, מאחר שהנזיר קוסמס, שביקר במקום בראשית המאה ה-6, טען כי המרחק מאילם, דרךרפידים, אשר זוהתה על ידיהם בנווה פיראן, כ-72 קילומטר מא-טור ובסמוך לג'בל סרבל, ועד הר סיני הוא מהלך של יומיים. לכן, ג'בל סרבל התאים לדידם לתיאור המקראי, בעוד שג'בל מוסא המרוחק כ-130 קילומטר מא-טור נחשב מרוחק מדי. רק בימי יוסטיניאנוס החלו לזהות הנוצרים את הר סיני עם ג'בל מוסא או עםג'בל קתרינה.
המקום הפך לבעל חשיבות גדולה יותר בזמןימי הביניים כשהפך לתחנת מעבר לעולי רגלמוסלמים שעלו למכה.
ב-1915, היה במקום מוצב של הצבא הבריטי ובו משמר קטן. על רקע מתיחות בין כוח עות'מאני באזור ובין המשמר הבריטי, שינעו הבריטים בפברואר 1915 כוח שלחיל המשלוח המצרי דרך הים, תקפו את הכוח הטורקי, הסבו לו אבדות של 60 חיילים שנהרגו ו-108 שבויים.[2]במפקד שנערך בסיני ב-1937 נמנו במקום 740 תושבים, ובמחצבת א-טור נמנו 290 תושבים[3].
בסוףשנות הארבעים הכפר הוסב למחנה עצורים שאליו הוגלו חלקי אוכלוסייה שאיימו על המשטר בזמנו במצרים, כגוןהאחים המוסלמים,קומוניסטים, וב-1948 נשלח קומץ של פעיליםציונים לאותו הכפר. התנאים הפיזיים היו קשים ביותר והניתוק מהעולם היה מוחלט. לא היו גדרות ולא היה לאן לברוח. מדי שבועיים קיבלו האסירים היהודים משלוח של חבילות מהקהילה היהודית בקהיר שהכילו מזון וציוד לרחצה והיגיינה. שמות האסירים הפעילים היהודים היו (9)[דרוש מקור]: יצחק אגיון, רפאל ארדיטי, יוסף בוסו, משה חביב, אדוארד כהן,יוסי לוי, מרסל סימון,שמעון ענתבי, שמואל שפיטלניק ואדי שמע.
בגלל התנאים הקשים הכריזו כל האסירים עלשביתת רעב שיצרה לחץ על המצרים לשפר קמעה את התנאים ששררו במחנה זה. האסירים הציונים התארגנו בפעילות של חוגים, ספורט ודיונים שלחלק מהם צירפו את האסירים הקומוניסטים, יהודים וערבים. לא היה מגע עם אסירים מתנועת האחים המוסלמים שהיו עוינים ביותר כלפי היהודים. אחרוני האסירים הציונים הוחזרו למחנה האקסטפ בחודש יוני1949[4].
ב-2 בנובמבר1956, במסגרתמבצע קדש, הוצנח כוח שלחטיבת הצנחנים, בפיקודו שלמוטה גור, בסמוך לא-טור, במטרה להשתלט על שדה התעופה שנמצא שם ולפתוח משם בתנועה לדרום מזרח לכיווןשארם א-שייח'[5]. במקום הוקם ממשל צבאי, וזה פעל עד פינוי המקום ומסירתו לכוח החירום של האומות המאוחדות ב־8 בינואר 1957.[6]
במלחמת ששת הימים השתלט כוח צנחנים מוסק על העיירה, שמנתה באותה עת כ-2,000 תושבים[7], והחל לנוע צפונה לכיווןאבו רודס, שם חבר עם כוח צנחנים שהונחת בראס סודר ונע דרומה. בשנות השלטון הישראלי במערב סיני (1967–1980) הייתה העיר נטושה[8].
לאחרמלחמת יום הכיפורים הוקם במקום בסיס שלחיל הים הישראלי שכונה "דולפין" (על שםאח"י דולפין (צ-79)). הבסיס כלל תחנתמכ"ם ובסיס של ספינות "דבור". הבסיס פונה ב-1979 לקראתהנסיגה ממערב סיני לקו אל עריש-ראס מוחמד.[7]
בתחילת המאה ה-21 החלה העיר להתפתח הודות לפיתוח התיירות בחופי מפרץ סואץ. המקום נחשב כמועדף לספורטגלישת הרוח בגלל הרוחות הערות המנשבות בו[10].שוניות האלמוגים שהיו קיימות לאורך חוף מפרץ סואץ נהרסו, עוד בתקופת השלטון המצרי לפני מלחמת ששת הימים, עקב זיהום המים כתוצאה מהפעילות הנרחבת של הפקת נפט בחלק הצפוני יותר של המפרץ[11].
בא-טור קיימת כבר מאות שניםקרנטינה (מחנה בידוד), המיועדת למניעת הפצת מחלות, על ידי עולי הרגל החוזרים ממכה. אחד מזני מחלת הכולרה נושא את השם "אל טור", כיוון שזוהה לראשונה ב-1905 בקרנטינה שבא-טור.
