רובו של ערך זה אינו כוללמקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר אתאמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורתקישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כוללמקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר אתאמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורתקישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ארצות עֲרָב אוהעולם הערבי הן מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה שבהן רוב התושבים הםערבים והשפה הערבית היא שפתן הרשמית. רוב מדינות אלה משתייכות לארגון הבין-לאומי הנקראהליגה הערבית.
על אף הרוב הערבי, במדינות אלה חיים גם תושבים רבים מקבוצות אתניות אחרות, שאינם נחשבים לערבים, בהםברברים,כורדים,סומלים ונובים.
דת הרוב בכל מדינות ערב היא האסלאם (כ-95% מכלל העולם הערבי) וקיים מיעוט, שלנוצרים ומיעוטדרוזי. יש מדינות בהן מיעוטים שאינם ערבים שיכולים להיות מוסלמים או לא מוסלמים (קופטים,ברברים,כורדים).
רוב מדינות ערב קיבלו את עצמאותן במחצית השנייה שלהמאה ה-20, בדרך כלל משלטוןקולוניאלי אירופי. המשטרים שכוננו במדינות אלה ריכוזיים מאוד ומבוססים על קבוצות אליטיסטיות. בחלק מהן הונהגו שושלותמלוכה, ובחלק שלטון נשיאותידיקטטורי. בחלק ממדינות ערב יש חופש פעולה, במידה מסוימת, לאופוזיציה ולעיתונות, למשל:מצרים,קטר,לבנון ותוניסיה. באחרות השלטון מונע פעילות אופוזיציונית ומטיל צנזורה חמורה על העיתונות, למשל:סוריה,ערב הסעודית וסודאן. יתר מדינות ערב נעות בין שני הקטבים האלה. במרביתן לא שורר משטרדמוקרטי מלא במובן המערבי, והניסיונות להנהיג משטר כזה (למשל באלג'יריה בשנות ה-90) לא צלחו. בלבנון, סוריה,עיראק וסודאן שוררים מתחים קשים בין קבוצות שונות באוכלוסייה. בלבנון הונהג הסדר שעל-פיו תפקידי המפתח בשלטון מחולקים בין העמים השונות, כשהחלוקה היא קבועה ומוגדרת היטב. בעיראק מתנהל מאבק כפול – בין הרוב הדובר ערבית למיעוטהכורדי, ובין המיעוטהסוני (שעליו נמנים גם הכורדים) לרובהשיעי.
בשנים 2010–2012 התעוררגל מחאות בעולם הערבי, שכלל כמעט את כל ארצות ערב, בעוצמה משתנה. בחלק מהמדינות הביא גל המחאות למהפכות של ממש ולחילופי שלטון.
בכלל מדינות ערב שלטתדת האסלאם כדת המדינה הרשמית – אם כי, באופן מבלבל אך עובדתי - מרבית המדינות המוסלמיות בעולם אינן-ערביות. מתוך 1.4 מיליארד מוסלמים בעולם, מתגוררים במדינות ערב כ-300 מיליון מוסלמים (ועוד כ-28 מיליון לא מוסלמים) כלומר רק כ-20% מכלל המוסלמים בעולם מתגוררים במדינות ערב, כמעט כולם מהפלג הסוני, אם כי כשני שלישים מהעיראקים וכשליש מהלבנונים הם מהפלג השיעי. בחלק ממדינות ערב יש קהילות לא-מוסלמיות גדולות, למשל במצרים (נוצרים קופטים), בלבנון (נוצרים מרונים,דרוזים) ובסודאן (נוצרים, בני דתות מקומיות). בסוריה יש מיעוט גדול השייך לעם העלווי, עם שהתפצלה מהאסלאם השיעי והפכה לדת עצמאית. שליטי סוריה ממשפחת אסד הם עלווים, אם כי עובדה זו מוצנעת בדרך-כלל (הם שינו את החוק כדי שייחשבו למוסלמים שיעים), כדי שלא לעורר סכסוך בין-דתי. בנוסף, עדהעלייה ההמונית בסוףשנות ה-40 ובתחילתשנות ה-50 של המאה ה-20 היו קהילות יהודיות בארצות ערביות רבות. מאז יש בחלק מהמדינות הערביות קהילות יהודיות קטנות מאוד המונות בודדים עד מאות אנשים. הקהילות הגדולות ביותר הן במרוקו ובתוניסיה.
מדינות ערב מתאפיינות בכך שבכולן השפה הערבית הספרותית (כלומר השפה המשמשת בכתיבה, בנאומים ובתקשורת האלקטרונית) היאשפה רשמית, המדוברת (או לפחות מובנת) על ידי מרבית האוכלוסייה. ההבדלים בין הגרסאות השונות של הערבית הספרותית הם קלים בלבד, ואינם מפריעים לתקשורת הבין-ערבית. הניבים הערביים המשמשים בדיבור היום-יומי, לעומת זאת, שונים מאוד ממדינה ערבית אחת לאחרת. בנוסף ישנם מיעוטים לשוניים גדולים במדינות ערב כגון, הכורדים בעיראק ובסוריה, והבֶּרְבֶּרים במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה. בתוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ולבנון מקובל להשתמש גם בשפה הצרפתית, ובירדן נעשה שימוש נרחב בשפה האנגלית.
הניבים השונים מחולקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל משרק" (המזרח) ו"אל-מע'רב" (המערב). חלוקת הניבים לא חופפת לחלוקה המדינית. הניבים המערביים מדוברים מלוב ומערבה והניבים המזרחיים מדוברים בשאר ארצות ערב.
הניב המצרי מובן ברוב מדינות ערב. הסיבה לכך היא היותה של מצרים יצרנית סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה שיוצאו במשך שנים רבות לכל העולם הערבי.
