מועדון הכדורגל אַרְסֵנָל (באנגלית:Arsenal Football Club, ידוע כ"אַרְסֵנָל") הואמועדון כדורגלאנגלי מקצועני משכונת הולוויי השוכנת ברובע איזלינגטון שבצפון לונדון. המועדון משחק במסגרת הפרמייר ליג, והוא אחד המצליחים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי. לאורך השנים זכה המועדון ב-13 תוארי אליפות ו-14 פעמים בגביע ה-FA. המועדון מחזיק במספר שיא של עונות רצופות בליגה האנגלית הבכירה.
המועדון הוקם ב-1886 על ידי עובדי מפעל הנשק והתחמושתרויאל ארסנל בשכונתווליץ', שברובע המלכותי של גריניץ' בדרום-מזרחלונדון. ב-1893 היה למועדון הדרום-אנגלי הראשון שהצטרף לפוטבול ליג וב-1913 עבר למקומו הנוכחי בצפון העיר. אחת התקופות הטובות ביותר בהיסטוריה של המועדון הייתה בשנות ה-30, שבמהלכן זכה המועדון בחמש אליפויות ושני גביעי FA. המועדון לא זכה להצלחה רבה בשנים שלאחרמלחמת העולם השנייה, אך ב-1971 הפך למועדון השני במאה ה-20 שזוכה בדאבל. בעשרים השנים האחרונות המועדון זכה להצלחות רבות: דאבל גביע ה-FA וגביע הליגה, שני דאבלים של אליפות וגביע, אליפות הפרמייר ליג ללא הפסד, והמועדון הלונדוני הראשון שהעפיל למשחק הגמר שלליגת האלופות.
הצבעים הקבועים של התלבושת הביתית הם אדום ולבן. לאורך השנים המועדון שינה פעמיים את מיקום משחקי הבית שלו: המועדון הוקם בווליץ', ב-1913 עבר לשחק באצטדיון הייבורי שברובע איזלינגטון, ובשנת2006 עבר למיקומו הנוכחי באצטדיון האמירויות שבהולוויי. החל משנת2007 מארחת ארסנל מדי שנה באצטדיון אתגביע האמירויות.
ארסנל הוא אחד ממועדוני הכדורגל האהודים ביותר באנגליה לאוהדיו יש יריבות ספורטיבית ארוכת שנים עם אוהדיהם של מועדונים אחרים. היריבות הידועה ביותר היא עם אוהדיטוטנהאם הוטספר, והמשחק בין שני המועדונים מכונה "הדרבי של צפון לונדון". נכון לשנת2024 ארסנל הוא מועדון הכדורגל העשירי בשוויו בעולם[1], ושוויו הוא כ-2.1 מיליארדלירות שטרלינג (לפי הערכה שלפורבס)[2].
המועדון הוקם ב-1886 על ידי קבוצת פועלי תחמושת משכונתווליץ' שברובע המלכותי של גריניץ' בדרום-מזרחלונדון, ונקראדיאל סקוור. כעבור זמן קצר שונה שמו לרויאל ארסנל, על שם המפעל שבו עבדו מייסדי המועדון. כאשר המועדון הפך למקצועני, ב-1891, הוא שינה את שמו לווליץ' ארסנל, על שם השכונה בלונדון שבה הוקם. המועדון הצטרף לליגת המשנה שלהפוטבול ליג האנגלית ב-1893, וב-1904 העפיל לליגה הראשונה. כתוצאה מבידודו הגאוגרפי של המועדון לא הגיעו למשחקים צופים רבים יחסית למועדונים אחרים, וכתוצאה מכך הוא עמד על סףפשיטת רגל ב-1910. באותה שנה הוא נרכש על ידיהנרי נוריס,פוליטיקאי ואיש עסקים אמיד. נוריס החליט להעביר את המועדון ממאנור גראונד, ולאחר הירידה לליגה השנייה ב-1913 המועדון עבר לשחק באצטדיון ארסנל שבהייבורי. שנה לאחר מכן הוסרה המילה ווליץ' משמו של המועדון. המועדון סיים במקום החמישי ב-1919, אך למרות זאת העפיל לליגה העליונה, על חשבון טוטנהאם הוטספר, בצעד שעורר ויכוחים וטענות על פעילות לא כשרה[3].
ב-1925 התמנההרברט צ'פמן לתפקיד המאמן. צ'פמן הוביל את המועדון לתקופה המוצלחת הראשונה בהיסטוריה שלו. שיטות הטקטיקה והאימון החדשות שלו, ביחד עם הבאתם של שחקנים ידועים כאלכס ג'יימס וקליף באסטין, היו היסודות שעליהם התבססה שליטת המועדון בכדורגל האנגלי בשנות ה-30. תחת הדרכתו של צ'פמן זכה המועדון בשלושת הישגיו המשמעותיים הראשונים –גביע ה-FA בעונת1929/1930, ואליפויות ליגה בעונות 1930/1931 ו-1932/1933. צ'פמן נחשב גם לאחראי לשינוי השם של תחנתהרכבת התחתית "גילספי רואד" ל"ארסנל" ב-1932, התחנה היחידה בלונדון הנקראת על שמו של מועדון כדורגל[4].
צ'פמן מת בפתאומיות מדלקת ריאות ב-1934, ועבודתו המוצלחת נמשכה באמצעותג'ו שו, שחקן עבר של המועדון, וג'ורג' אליסון,עיתונאי ספורט. תחת הדרכתם זכתה הקבוצה בשלוש אליפויות ובשני גביעים נוספים. המועדון החל לאבד מכוחו לקראת סוף העשור, לאחר שמשחקי הכדורגל התחרותיים באנגליה הושעו כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. בהדרכתו שלטום ויטאקר המועדון זכה להצלחה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, שכללה שתי אליפויות (1947/1948 ו-1952/1953) וגביע FA אחד (1949/1950), אך לאחר מכן לא הצליח לזכות בתארים במשך שנים רבות. גםבילי רייט, לשעבר הקפטן שלנבחרת אנגליה, לא הצליח להוביל את המועדון לזכייה בתארים כלשהם כאשר אימן אותו בין1962 ל-1966.
מצבה של הקבוצה החל להשתפר עם מינויו של הפיזיותרפיסטברטי מיי לתפקיד המאמן ב-1966. לאחר שני הפסדים רצופים בגמר גביע הליגה, הצליח המועדון לזכות בגביע ערי הירידים בעונת1969/1970, שהיה תוארו האירופי הראשון. עונה אחת לאחר מכן זכה המועדון בדאבל לראשונה בתולדותיו[5]. אולם, עשר השנים שלאחר הזכייה בדאבל התאפיינו בהחמצות של מספר תארים. המועדון סיים במקום השני בעונת1972/1973, הפסיד בשלושה משחקי גמר של גביע ה-FA, והפסיד בדו-קרב בעיטות עונשין במשחק הגמר שלגביע אירופה למחזיקות גביע בעונת1979/1980. התואר היחיד שבו זכה המועדון בתקופה זו היה גביע ה-FA בעונת1978/1979, לאחר ניצחון בתוצאה 3–2 עלמנצ'סטר יונייטד.
הקפטןפטריק ויירה מניף את הגביע המסמל את הזכייה באליפות עונת 2003/2004
לאחר חזרתו שלשחקן העברג'ורג' גרהאם, הפעם כמאמן, החל המועדון בסדרת הצלחות נוספת. גרהאם הוביל את ארסנל לזכייה במספר אליפויות וגביעים, בדאבל גביע ה-FA וגביע הליגה בעונת1992/1993, ובגביע המחזיקות בעונה שלאחר מכן. המוניטין של גרהאם ניזוק קשות כאשר נחשף כי קיבלשוחד מסוכן שחקנים בתמורה להחתמתם של שחקנים מסוימים, והוא פוטר ב-1995.ברוס ריוק, שהחליף אותו, אימן את המועדון במשך עונה אחת ועזב לאחר מחלוקת עם חבר המנהלים.
הצלחתו של המועדון בשלהישנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 נבעה בעיקר כתוצאה ממינויו שלארסן ונגר לתפקיד המאמן ב-1996. ונגר היה המאמן הראשון בהיסטוריה של המועדון שמוצאו מחוץ לאיים הבריטיים. הוא שינה את הטקטיקה ואת שיטת האימונים של המועדון, והביא עמו מספר שחקנים זרים על מנת לחזק את סגל הקבוצה. ונגר גם דגל בשילוב שחקנים צעירים וכישרוניים שינהיגו את הקבוצה[6]. המועדון זכה בדאבל נוסף בעונת1997/1998, ובדאבל השלישי בתולדותיו בעונת2002/2003. כמו כן, בעונת1999/2000 המועדון הגיע לגמר גביע אופ"א (בו הפסיד בבעיטות עונשין לגלאטסראיי), ופעמיים לגמר גביע ה-FA. בעונת2003/2004 זכה המועדון באליפות הליגה ללא הפסד, ואף קבע שיא לאומי של 49 משחקי ליגה רצופים ללא הפסד.
המועדון סיים במקום הראשון או השני בליגה בשמונה מתוך 11 העונות של ונגר בתפקיד המאמן. ארסנל הוא אחד משבעת המועדונים היחידים (ביחד עם מנצ'סטר יונייטד,בלקברן רוברס,צ'לסי, מנצ'סטר סיטי, לסטר סיטי וליברפול) שזכה באליפות הפרמייר ליג מאז הקמתה ב-1993, אם כי המועדון לא הצליח לשמור על התואר בשנה שלאחר כל זכייה. עד לעונת2005/2006 המועדון לא העפיל מעבר למשחקי רבע הגמר של ליגת האלופות, אך באותה עונה הצליח להעפיל למשחק הגמר שבו הפסיד לברצלונה בתוצאה 1–2. ביולי2006 עבר המועדון לאצטדיון האמירויות, מגרש הבית הנוכחי שלו, לאחר 93 שנים באצטדיון "הייבורי". בשנים2007 ו-2011 העפילה ארסנל לגמרגביע הפוטבול ליג, אך הפסידה פעמיים בתוצאה 2–1, לצ'לסי ולברמינגהאם סיטי, בהתאמה.
ב-2014 זכתה ארסנל בגביע ה-FA לאחר ניצחון 3–2 עלהאל סיטי, כאשר חזרה מפיגור של שני שערים. היה זה גביע ה-FA הראשון בו זכה המועדון מאז2005. בשנה שלאחר מכן זכתה ארסנל פעם נוספת בגביע והפכה לקבוצה המצליחה ביותר במפעל זה עם זכייתה בתואר פעם נוספת, בעונת 2016/2017, ובסה"כ זכייה ב-13 גביעים. על אף זאת, סיימה ארסנל במקום החמישי בליגה באותה עונה, הפעם הראשונה מאז הגעתו שלארסן ונגר ב-1996 בה סיימה הקבוצה מתחת לארבע הראשונות. לאחרעונה לא מוצלחת נוספת, בה סיימה הקבוצה במקום השישי בליגה, עזב ונגר את ארסנל ב-13 במאי2018.
אתעונת 2019/2020 סיימה הקבוצה במקום השמיני בפרמייר ליג, המיקום הנמוך ביותר שלה מאזעונת 1994/1995, אך ניצחה את צ'לסי בתוצאה 1–2 בגמרגביע ה-FA והגדילה את שיא הזכיות שלה במפעל ל-14. לאחר עונה זו שונה תיאור המשרה בה החזיק ארטטה מ"מאמן ראשי" ל"מאמן". ב-18 באפריל2021 הודיעו ראשי ארסנל על הצטרפותה לסופר ליג, אך נסוגו מכך לאור ביקורת נרחבת. אתעונת 2020/2021 סיימה ארסנל פעם נוספת במקום השמיני בליגה וכתוצאה מכך לא השתתפה בעונה שלאחר מכן בשום מפעל אירופי, בפעם הראשונה מזה 26 שנים. בעונה שלאחר מכן,עונת 2021/2022, סיימה הקבוצה במקום החמישי והחמיצה הזדמנות לחזור ולהשתתף בליגת האלופות כשהפסידה מחזור לפני סיום העונה 0–2 לניוקאסל יונייטד ובכך איבדה את המקום הרביעי המוביל לליגת האלופות ליריבתה העירוניתטוטנהאם הוטספר.
בעונת 2022/2023 הובילה ארסנל במרבית העונה את טבלת הליגה, אך איבדה את המקום הראשון במחזורי הסיום למנצ'סטר סיטי, איבדה את האליפות וסיימה במקום השני, וחזרה לליגת האלופות. בקיץ 2023, לקראת עונת 2023/2024, ארסנל ביצעה את הרכש היקר ביותר שלה, והביאה אתדקלן רייס מווסטהאם. את העונה סיימה ארסנל פעם נוספת במקום השני, לאחר מאבק אליפות עם מנצ׳סטר סיטי, שהמשיך עד המחזור האחרון. גם בעונת 2024/2025 סיימה הקבוצה במקום השני בפרמייר ליג. בליגת האלופות הצליחה הקבוצה להגיע עד לשלב חצי הגמר שם הודחה על ידיפריז סן ז'רמן.
הסמל הראשון ששימש את המועדוןגרסה של הסמל ששימש את המועדון בין 1949 ל-2002
הסמל הראשון של רויאל ארסנל, שהוצג ב-1888, כלל שלושהתותחים הנראים במבט מלמעלה ומוצבים במאונך, בדומה לשלט ההרלדי של הרובע המטרופוליטני ווליץ' שאינו קיים עוד. הקסקבל (רכיב בתותח) וראש האריה המגולף מסייעים להבחין בין התותחים לבין ארובות רגילות[8]. הסמל הוחלף לאחר המעבר להייבורי ב-1913. ב-1922 החל המועדון להשתמש לראשונה בסמל שבו תותח יחיד הפונה לצדו השמאלי של המגן, וכינויו של המועדון ("התותחנים") רשום לאורך ציור התותח. סמל זה היה בשימוש רק עד1925, כאשר הוחלט כי קנה התותח יפנה לצדו הימני ויהיה צר יותר. הסמל הוחלף פעם נוספת ב-1949, הפעם לגרסה מודרנית יותר שכללה את התותח בסגנון הישן, שם המועדון באותיות שחורות מעל התותח, הסמל שלרובע איזלינגטון וגלילקלף שעליו היה רשום המוטו הלטיני החדש של המועדון: ויקטוריה קונקורדיה קרסקיט ("ניצחון בא מהרמוניה"). היה זה הסמל הצבעוני הראשון בתולדות המועדון, ולאורך השנים השתנו צבעיו במקצת עד שנתקבעו על אדום, זהב וירוק.
המועדון אינו טוען לזכויות יוצרים על הגרסה הזו של הסמל בשל השינויים הרבים שנעשו בו. אף על פי שהמועדון הצליח לרשום את הסמל כסימן מסחר, וניהל מערכה משפטית מוצלחת נגד סוחר שמכר סחורה "לא רשמית" של המועדון, שאף המועדון לקבל הגנה משפטית רחבה יותר. כתוצאה מכך הציג המועדון ב-2002 סמל חדש שעוצב בקווים יותר פשוטים ומודרניים, שעליו ניתן היה לטעון לזכויות יוצרים. התותח פנה לכיוון מזרח, ושם המועדון נכתב בגופן חדש מעל התותח. הצבע הירוק הוחלף בכחול כהה. הסמל החדש ספג תגובות צוננות מאוהדי המועדון, שטענו כי מעצבי הסמל התעלמו מההיסטוריה והמסורת של המועדון כאשר ביצעו שינוי עיצוב כה רדיקלי, וכי האוהדים לא היו מספיק מעורבים בנושא[9].
המדים של המועדון היו לאורך רוב השנים חולצות בצבע אדום-בהיר עם שרוולים לבנים, ומכנסיים קצרים בצבע לבן. מדים אלה נבחרו בעקבות תרומה שהתקבלה ממועדוןנוטינגהאם פורסט זמן קצר לאחר הקמת ארסנל ב-1886. התרומה התקבלה לאחר שפרד בירדסלי ומוריס בייטס, שניים ממייסדי המועדון, שלחו מכתב עם בקשת עזרה מפורסט. השניים היו כדורגלני עבר בקבוצה שהיגרו לווליץ' מטעמי עבודה. כיוון שמועדונם היה הראשון שהוקם באזור הם התקשו למצוא תלבושת מתאימה. בתגובה למכתב שלחו להם אנשי פורסט סט של מדיהם וכדור משחק. החולצה הייתה בצבעדומדמנית, והשחקנים לבשו אותה עםמכנסיים לבנים קצרים וגרביים כחולים.
הרברט צ'פמן החליט לשנות את התלבושת כיוון שרצה שלארסנל יהיו מדים ייחודיים. הוא הוסיף שרוולים לבנים ושינה את גוון החולצה לאדום יותר בהיר. אין מקור באשר למקורם של השרוולים הלבנים, אך נטענו שתי טענות בנוגע לכך. לפי טענה אחת צ'פמן הבחין באוהד היושב ביציע כאשר הוא לובשסוודר אדום ללא שרוולים על חולצה לבנה. הטענה השנייה היא שהוא קיבל את ההשראה מתלבושת דומה של האנימטור טום ובסטר, שעמו נהג לשחקגולף[10]. אדום ולבן הפכו לצבעים המסמלים את ארסנל מאז תקופת צ'פמן, מלבד שתי עונות. הראשונה הייתה בעונת1966/1967 כאשר צבע החולצה היה אדום בלבד, מהלך שהתברר כלא פופולרי בקרב אוהדי המועדון. הפעם השנייה הייתה בעונת2005/2006, כאשר המועדון שיחק בעונה האחרונה בהייבורי, והחליף את צבע המדים לזכר העונה הראשונה שבה שיחק באצטדיון.
הצבעים של מדי משחקי הבית של ארסנל היו השראה לשלושה מועדונים לפחות.ספרטה פראג אימצה ב-1909 תלבושת אדומה כהה הדומה לזו של ארסנל באותה תקופה[10];היברניאן אימצה ב-1938 את העיצוב של השרוולים של ארסנל, אך בירוק ולבן[11]; המאמן שלספורטינג בראגה חזר ממשחק בהייבורי, והחליט שקבוצתו תלבש מדים המהווים העתק של מדי ארסנל, ובזכות כך קבוצתו זכתה לכינוי Os Arsenalistas[12].
ברוב העונות היו הצבעים של מדי משחקי החוץ צהוב וכחול, אך בין1982 ל-1984 שחקני המועדון לבשו מדים בצבע ירוק עם כחול כהה. החל מראשית שנות ה-90 החליף המועדון את צבעיה ועיצובה שלתלבושת החוץ של השחקנים. צבעי החוץ בתקופה זו היו בדרך כלל שילוב של שני גוני כחול, או שילוב כלשהו של צהוב וכחול. בדרך כלל, תלבושת החוץ בעונה מסוימת הפכה לתלבושת השלישית של המועדון בעונה שלאחריה[13]. התלבושת השלישית הנוכחית של המועדון, נכון לעונת2008/2009, משמשת למשחקים שבהם לא ניתן לעשות שימוש בשתי מערכות המדים הראשונות, והיא מורכבת מחולצות לבנות, מכנסיים בצבע דומדמנית וגרביים עם טבעות בצבע לבן ודומדמנית.
מגרש הבית של המועדון לאורך רוב שנותיו בדרום-מזרח לונדון היהמאנור גראונד, למעט במשך שלוש שנים (1890–1893) שבהן שיחק המועדון באצטדיוןאינוויקטה גראונד. מאנור גראונד היה בעבר רק מגרש, אך המועדון בנה יציעים לישיבה ומקומות עמידה לקראת משחקו הראשון בפוטבול ליג, שנערך בספטמבר 1893. המועדון המשיך לשחק במאנור גראונד במשך עשרים שנים נוספות (מלבד1894/1895), עד המעבר לצפון לונדון ב-1913.
אצטדיון ארסנל, הידוע בכינוי "הייבורי" על שם השכונה שבה שכן, היה מגרש הבית של המועדון בין ספטמבר 1913 למאי2006. האצטדיון המקורי עוצב על ידי האדריכלארצ'יבלד לייטץ', והיה דומה במידה רבה לאצטדיונים אחרים במדינה באותה תקופה. הוא היה מורכב מיציע מקורה אחד ושלושה יציעי עמידה לא מקורים. בשנות ה-30 נערכו באצטדיון עבודותשיפוץ נרחבות ששיאן היה בבניית היציע המערבי והיציע המזרחי בסגנוןאר דקו, שנפתחו ב-1932 ו-1936 בהתאמה. מעל ליציע העמידה הצפוני נבנה גג, אך במהלך מלחמת העולם השנייה הוא הופצץ ושוקם רק ב-1954.
תכולתו המרבית של הייבורי הייתה 60,000 צופים, ועד לתחילת שנות ה-90 היא הייתה כ-57,000 צופים. כתוצאה מדו"ח טיילור, שהוצא בעקבותאסון הילסבורו, שונו תקנות הפרמייר ליג ונאסרו מקומות עמידה באצטדיונים. המועדון נאלץ להסב את הייבורי לאצטדיון המיועד למקומות ישיבה בלבד לקראת עונת1993/1994, ותכולתו פחתה ל-38,419 צופים[14]. כתוצאה מתקנות שלאופ"א הקשורות לפרסומות בזמן משחקים התכולה ירדה עוד יותר במשחקיליגת האלופות, והמועדון נאלץ לעבור לשחק את משחקיו במפעל זה באצטדיון ומבלי, שתכולתו הייתה למעלה מ-70,000 צופים, למשך שתי עונות (1998 – 2000).
הרחבתו של הייבורי הייתה בעייתית כיוון שהיציע המזרחי הוכרז כמבנה הראוי לשימור, ושלושת היציעים האחרים היו קרובים לבתי מגורים[15]. לאחר דיונים רבים הציע המועדון בשנת2000 לבנות אצטדיון של 60,000 מקומות ישיבה באשברטון גרוב, שמאוחר יותר ייקרא "אצטדיון האמירויות", במרחק כחצי קילומטר דרומית-מערבית להייבורי. הפרויקט התעכב כתוצאה מבירוקרטיה ועלויות גבוהות[16], אך לבסוף הושלמה הבנייה ביולי 2006, בדיוק בזמן לתחילת עונת המשחקים2006/2007. האצטדיון נקרא על שם הספונסרית הראשית שלו,חברת התעופהאמירטס, שעמה חתם המועדון על חוזה למתןחסות בסך כולל של כ-100 מיליון לירות שטרלינג, הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי עד אז[17]. חלק מהאוהדים קוראים לו "אשברטון גרוב" או "גרוב", כיוון שלא מקובל עליהם שהאצטדיון ייקרא על שם חברה מסחרית[18].
מתקן האימונים של ארסנל נפתח בשנת2000 בכפר קטן בשם שנלי (Shenley). קודם לכן המועדון התאמן במתקנים של מכללתאוניברסיטת לונדון, כאשר עד ל-1961 התאמנו השחקנים בהייבורי. משחקי הבית של קבוצת אקדמיית ארסנל (קבוצת הנוער) נערכים גם כן בשנלי, ואילו משחקי הבית של קבוצת המילואים של המועדון נערכים באצטדיון אנדרהיל שברובע בארנט.
אוהדי ארסנל חוגגים ביחד עם השחקנים את הזכייה באליפות ב-2004
אוהדי ארסנל מכונים לעיתים קרובות "גאנרס", הנגזר מהכינוי של המועדון ("גאנרס" – תותחנים באנגלית). לארסנל יש בסיס אוהדים רחב, ובדרך כלל המועדון מצליח למכור את רוב או את כל הכרטיסים למשחקי הבית שלו. בעונת 2007/2008 ממוצע הצופים במשחקי הבית של ארסנל היה השני בכמותו במועדונים אנגליים, ועמד על 60,070 צופים (99.5% מהתכולה המרבית)[19], ואם כי חלק מהנתונים המתייחסים לתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה עשויים להיות שנויים במחלוקת. אוהדי המועדון משתייכים למגוון רב של מעמדות חברתיים, בעיקר כתוצאה ממיקומו של המועדון בסמוך לאזורים מבוססים, אזורים מעורבים ואזורימעמד הפועלים.
לארסנל יש מספר מועדוני אוהדים הפועלים בשיתוף פעולה חלקי או מלא עם המועדון. כמו כן, "קרן אוהדי ארסנל" שואפת לקדם את השפעת האוהדים ואת הגברת שליטתם במועדון. אוהדי המועדון מפרסמים מספרפנזינים. בנוסף לשירים ולקריאות הרגילים במגרשי הכדורגל האנגלי, אוהדי ארסנל שרים את "One-Nil to the Arsenal" ("אחד-אפס לטובת ארסנל", לפי הנעימה של "Go West" שלאנשי הכפר) ו-"Boring, Boring Arsenal" ("ארסנל המשעממת, המשעממת"), שיר שבעבר היה בשימוש נפוץ על ידי אוהדי היריבות של ארסנל על מנת להקניט את אוהדי המועדון, וכעת מבוצע על ידי האוהדים בזמן שארסנל משחקת היטב[20].
המועדון זוכה לחשיפה גוברת גם מחוץ לאנגליה, בעיקר כתוצאה מהשיפור הרב באמצעי התקשורת.
היריבות הספורטיבית הוותיקה והחזקה ביותר של ארסנל היא עם מועדוןטוטנהאם הוטספר. המשחקים בין שני המועדונים מכונים "הדרבי של צפון לונדון". יריבים אחרים בתחומי לונדון כוללים את המועדוניםצ'לסי ווסטהאם יונייטד. בנוסף, לארסנל יש יריבות עזה עםמנצ'סטר יונייטד מאזשנות ה-80, שהתעצמה עוד יותר בשנות ה-2000 כיוון ששני המועדונים התחרו ביניהם על האליפות באופן קבוע.
בעל השליטה העיקרי בארסנל הואאיש העסקים האמריקניסטן קרונקי[21]. קרונקי הגיש את הצעתו הראשונה לרכישת המועדון באפריל2007[22] והתחרה על השליטה מול חברת "רד אנד וייט סקיוריטיס" (Red and White Securities), שהייתה בבעלותם שלאלישר אוסמנוב ושותפופרהאד מושירי (אוסמנוב רכש את חלקו של מושירי בחברה ב-2016[23]), אשר רכשו מניותיהם הראשונות בארסנל מדייוויד דין, שכיהן באותה תקופה כסגן יושב הראש של המועדון, באוגוסט אותה שנה[24]. בנובמבר 2009 הגדיל קורנקי אחוז מניותיו ל-29.9%, קרוב מאוד לרף שהבטיח לו שליטה במועדון, 30%[25]. באפריל 2011 הבטיח קורנקי את שליטתו במועדון לאחר שרכש את מניותיהם שלדני פישמן ונינה ברסוול-סמית', מה שהעלה את אחוז מניותיו בארסנל ל-62.89%[26]. באוקטובר 2017 החזיק קורנקי ב-67.05% ממניות הקבוצה, בעוד רד אנד וייט סקיוריטיס החזיקו ב-30.04%[27]. בינואר 2018 הגדיל קורנקי פעם נוספת את אחזקותיו במועדון, ואחוז המניות שרכש עמד על 67.09%[28]. באוגוסט 2018 קנה קורנקי את חלקו של אוסמנוב, ובכך הגיע לאחזקה של יותר מ-90% ממניות המועדון, והיה בעמדה לתבוע שליטה מלאה ולהפוך לבעלים היחיד של ארסנל[29]. במהלך התקופה בה הגדיל קורנקי את אחזקותיו גברה הביקורת על ביצועי הקבוצה, אשר יוחסה למעורבותו הגוברת עם הפיכתו לבעלים[30]. בשנים 2009–2018 שימשאיוון גאזידיס כמנכ"ל המועדון[31].
תוצאותיה הפיננסיות של ארסנל לעונת 2019/2020 הצביעו על הפסד לאחר מיסים של 47.8 מיליוןליש"ט, בין השאר בשלמגפת הקורונה[32].פירמתראיית החשבוןדלויט, המוציאה מדי שנה דו"ח המדרג ומשווה את ביצועיהם הפיננסיים של מועדוני כדורגל מובילים בעולם, העמידה את רווחי המועדון מכדורגל על 392.7 מיליון ליש"ט ב-2019, ודירגה את ארסנל במקום התשיעי מבין מועדוני הכדורגל בעולם[33][34]. דלויט וארסנל פרסמו כי הרווח שהפיק המועדון מהמשחקים שנערכו באצטדיון האמירויות ב-2019 הגיע ל-96.2 מיליון ליש"ט[33].
המשחק של ארסנל נגדשפילד יונייטד, שנערך בהייבורי ב-22 בינואר1927, היה למשחק הכדורגל הראשון ששודר ברדיו[35]. כעשר שנים לאחר מכן, ב-16 בספטמבר1937, נערך משחק בין הקבוצה הראשונה לקבוצת המילואים של המועדון שהיה הראשון ששודר בטלוויזיה[36]. המועדון גם הופיע בפרק הראשון של תוכנית ה-BBC הידועה "Match of the Day", שבמסגרתו שודרו קטעים נבחרים מהמשחק נגדליברפול שנערך באצטדיון אנפילד ב-22 באוגוסט1964.
המועדון שימש רקע לסרט הקולנוע "The Arsenal Stadium Mystery" שהופק ב-1940, שהיה אחד מהסרטים הראשונים הקשורים לכדורגל[37]. עלילת הסרט עוסקת במשחק ידידות בין ארסנל לבין קבוצת חובבים, שאחד משחקניה מורעל במהלך המשחק. שחקנים רבים מהמועדון הופיעו בסרט, אך רק למאמןג'ורג' אליסון היה תפקיד שכלל דיבור.
בשנת1992 יצא ספרו האוטוביוגרפי שלניק הורנבי, "קדחת המגרש", שכלל את תיאור חייו של הורנבי ואת מערכת היחסים שלו עם ארסנל. הספר עובד לשני סרטים: הראשון, שהופק בבריטניה, עסק בזכייה באליפות בעונת 1988/1989; השני, שהופק בארצות הברית, הותאם לקהל האמריקני, ועסק באוהד של הבוסטון רד סוקס מה-MLB.
לארסנל היה מוניטין של משחק הגנתי, בעיקר בשנות ה-70 ושנות ה-80[20][38]; קומדיות רבות כללו בדיחות שעסקו בנושא זה. הסרט "ללכת עד הסוף" משנת1997 כולל סצנה שבה השחקנים הראשיים מסתדרים בשורה ומרימים את ידיהם, מתוך חיקוי מכוון של מלכודת הנבדל שהייתה בשימוש על ידי המועדון.
קבוצת הנוער של המועדון מכונה "אקדמיית מועדון הכדורגל ארסנל". הקבוצה משחקת בפרמייר ליג לאקדמיות. המועדון שולח קבוצות עד גיל 18 ועד גיל 16 לליגה, אך גם נערים בני תשע או יותר מתקבלים לשורות האקדמיה. חלק מהשחקנים המבוגרים בקבוצה משחקים בקבוצת המילואים של ארסנל. המאמן הנוכחי של קבוצת הנוער הואכדורגלן העברסטיב בולד, ואילו המאמנים של הקבוצות הצעירות יותר הם רוי מסיי וסטיב גאטינג. שחקןהנבחרת האירית לשעברליאם בריידי מפקח על התפתחות השחקנים במועדון.
קבוצת הנוער פעלה לראשונה, ככל הנראה, ב-1893/1894 ובין1929 ל-1969 פעלה קבוצה שלישית (אחרי הסגל הבוגר וסגל המילואים) שנקראה "ארסנל A". מבחינה רשמית קבוצת הנוער הוקמה ב-1954. היא השתתפה בליגת המחוזות הדרום-מזרחיים ובטורניר הגביע המקביל בין עונת 1954/1955 לעונת1997/1998 (מלבד עונת1967/1968 ועונת 1968/1969). קבוצת הנוער השתתפה גם בגביע ה-FA לנוער החל מעונת 1954/1955, גביע צ'אלנג הלונדוני לנוער בשנות ה-50 ובשנות ה-60, ובטורניר גביע Floodlit הדרומי לצעירים בין 1955/1956 ל-1971/1972 וכן בין עונת1975/1975 לעונת 1998/1999.
בתקופה שבין 1954 ל-1998 הקבוצה הייתה אחת המצליחות ביותר באנגליה וזכתה בשבע אליפויות בליגה שבה התחרתה, שש פעמים בגביע המחוזות (כולל שלושה דאבלים) וארבע פעמים בגביע ה-FA לנוער.
קבוצת הנוער הייתה אחת מהמייסדות של הפרמייר ליג לצעירים בעונת1997/1998. בעונה הראשונה לקיומה כללה הליגה חטיבה אחת, וארסנל זכתה באליפות הראשונה. בעונה שלאחר מכן שונה שם הליגה והיא פוצלה לשתי חטיבות (עד גיל 19 ועד גיל 17), כאשר קבוצת הנוער של ארסנל השתנתה בהתאם. ארסנל זכתה באליפות של הליגה עד גיל 17 בעונת1999/2000, ובאליפות של הליגה עד גיל 19 בעונת2001/2002, בנוסף לשני גביעי FA לנוער נוספים. החל מעונת2004/2005 הליגה התאחדה לחטיבה אחת הכוללת שחקנים עד גיל 18, אם כי מתקיימים משחקים מאורגנים ללא טבלה רשמית לנערים עד גיל 16.
קבוצתכדורגל הנשים של המועדון היאארסנל נשים (לשעבר ארסנל ליידיס), שהוקמה ב-1987, והפכה למקצוענית למחצה בשנת 2002. מאמן הקבוצה הנוכחי הואג'ונס אידוול[39]. ארסנל נשים היא הקבוצה המצליחה ביותר בכדורגל הנשים האנגלי; היא האלופה ומחזיקת הגביע הנוכחית; כמו כן, זכתה הקבוצה בגביע אופ"א לנשים בעונת 2006/2007. על אף שהלכה למעשה מועדון הגברים וקבוצת הנשים מתנהלים בנפרד, יש ביניהם קשר; ארסנל נשים זכאית לשחק פעם אחת בעונה באצטדיון האמירויות, ואת שאר משחקי הבית שלה היא עורכת בבורהאמווד שבמחוזהרטפורדשייר.
המועדון הקים בשנת1985 תוכנית לאחריות חברתית בשם "ארסנל בקהילה" (Arsenal in the Community), הכוללת פרויקטים במגוון תחומים מלבדספורט. המועדון מעניק מימון למספר מטרות צדקה, ובשנת 1992 הקים את "קרן הצדקה של ארסנל" המגייסת כספים לאותן מטרות. כמו כן, המועדון הקים קבוצת חובבים וידוענים המסייעת גם כן בגיוס כספים.
דייוויד אולירי הופיע במדי המועדון ב-722 משחקים בין1975 ל-1993, והוא מחזיק בשיא ההופעות לשחקן.טוני אדמס, הקפטן לשעבר, נמצא במקום השני עם 669 הופעות.דייוויד סימן מחזיק בשיא ההופעות לשוער עם 563 משחקים[40].
תיירי הנרי הואמלך השערים של המועדון עם 229 שערים, מתוכם כבש 226 בין 1999 ל-2007. בינואר 2012 חזר למועדון לכ-3 חודשים ובתקופה הזאת הבקיע שלושה שערים שהעלו את שיאו ל-229. באוקטובר 2005 שבר הנרי את שיאו שלאיאן רייט, שעמד על 185 שערים. רייט עצמו שבר את שיאו מ-1939 שלקליף באסטין, שעמד על 178 שערים[41]. הנרי הוא גם מלך שערי הליגה של המועדון עם 174 שערים, לאחר ששבר את שיאו של באסטין בפברואר 2006.
המועדון גם מחזיק בשיא העונות הרצופות בליגה העליונה (100, נכון לעונת 2025/26) וכן ברצף משחקי הליגה הארוך ביותר ללא הפסד (49 בין מאי 2003 לאוקטובר 2004). רצף זה כלל גם את כל 38 המשחקים של עונת האליפות ב-2003/2004. המועדון היחיד שעשה זאת מלבד ארסנל היהפרסטון נורת' אנד, שבעונת1888/1889 לא הפסיד בכל 22 המשחקים שנערכו[43].
המועדון קבע שיא בליגת האלופות במהלך עונת 2005/2006 כאשר לא ספג שער במשך עשרה משחקים רצופים, ובכך שבר את השיא שלמילאן שעמד על שבעה משחקים. רצף אי-הספיגה נמשך עד למשחק הגמר נגדברצלונה, שבו ספג השוערמנואל אלמוניה שער מרגליו שלסמואל אטו. המשחק הסתיים בתוצאה 2 – 1 לטובת ברצלונה.
ההעברה היקרה ביותר בתולדות המועדון היא רכישתו שלדקלן רייס תמורת כ־105 מיליון יורו ב-15 ביולי 2023.
לארסנל יש היסטוריה ארוכה של מיקומים בחלק העליון של טבלת הליגה, ולאורך השנים המועדון סיים מתחת למקום ה-14 רק שבע פעמים. כמו כן, ארסנל הוא אחד מחמשת המועדונים שהצליח לזכות פעמיים ברציפות בגביע ה-FA.
בטבלה שלהלן מפורטים שמותיהם של חלק מהכדורגלנים הידועים ביותר בתולדות ארסנל. לרובם יש למעלה מ-225 הופעות או למעלה מ-100 שערים במדי המועדון. המיון הראשוני הוא לפי מספר הופעות.
המאמן המקצועי הקבוע הראשון המועדון היהתומאס מיצ'ל, שהתמנה לתפקיד ב-1897, ולאחריו כיהנו 17 מאמנים קבועים נוספים ו-5 ממלאי מקום. באתר האינטרנט הרשמי של ארסנל מוזכר דווקאסם הוליס כמאמן הראשון של הקבוצה, אך לפי מקורות היסטוריים אחרים הוליס היה מאמן הכושר של ארסנל ומיצ'ל אכן היה המאמן הראשון. תקופת הכהונה הארוכה ביותר מבחינת זמן היא שלג'ורג' אליסון (1934–1947), והמאמן שאימן את המועדון במספר המשחקים הרב ביותר הואארסן ונגר (משנת 1996 עד 2018). ונגר הוא המאמן הראשון של המועדון מחוץ לאיים הבריטיים.לזלי נייטון הוא המאמן הפחות מוצלח של המועדון, עם 34.46% הצלחה בלבד. שני מאמנים של המועדון הלכו לעולמם תוך כדי ביצוע תפקידם –הרברט צ'פמן וטום ויטאקר.
להלן רשימת המאמנים של ארסנל:
פסל בדמות ראשו של הרברט צ'פמןארסן ונגר, מאמן המועדון מאז 1996 ועד 2018
א. על אף שמבחינה רשמית מק'יואן נשא בתואר מאמן משנה, הוא היה אחראי על קבוצת הבוגרים של המועדון, והמאמןדה פקטו לאחר עזיבתו של מורל; לאורך רוב תקופתו בתפקיד הוא אימן במשחקים שנערכו בזמן המלחמה, שאינם נכללים בתיעוד הרשמי[44].ב. ויטאקר היה חולה במהלך קיץ 1956, אף על פי שמבחינה רשמית היה אחראי גם בתחילת עונת 1956/1957, ג'ק קרייסטון היה המאמן מאותה תקופה ועד למותו של ויטאקר באוקטובר.
^Soar & Tyler (2005).The Official Illustrated History of Arsenal. p. 40. Spurling, Jon (2004).Rebels for the Cause: The Alternative History of Arsenal Football Club. Mainstream. pp. 38–41. ISBN 0-575-40015-3.
^Andy Kelly, [Arsenal underground station renamed earlier than believed],The Arsenal History.com. 31 October 2015
.png)
