בול אוסטרלי לציון מסע משלחת שקלטון לקוטב הדרומי המגנטימסעו של שקלטון בסירה מאי הפיל לאיי ג'ורג'יה הדרומיתקבר ארנסט שקלטון בגריטוויקן שבאיי ג'ורג'יה הדרומית
סֵרארנסט הנרי שקלטון (באנגלית:Ernest Henry Shackleton; 15 בפברואר1874 –5 בינואר1922) היהמגלה ארצותבריטי שהשתתף במספר משלחות חשובות לחקר היבשותאירופה ואוסטרליה. התפרסם במיוחד בעקבות עמידתו בראש משלחת חקר שיצאה למשימה לחציית אנטארקטיקה בשנת1914 והצלחתו להשיב את כל צוות המשלחת בשלום, לאחר שספינתם, ה"אנדיורנס", נכלאה בקרח והתרסקה.[1]
שקלטון נולד ב-15 בפברואר 1874 בקילקי שבמחוז קילדייר באירלנד, למשפחה ממוצא אנגלי, במקור מיורקשייר.[2] אביו, הנרי שקלטון, ניסה להתגייס לצבא הבריטי, אך בריאותו הלקויה מנעה ממנו לעשות זאת. הוא הפך לחקלאי במקום, והתיישב בקילקי. אביו היה צאצא של אברהם שקלטון,קווייקר אנגלי שעבר לאירלנד בשנת 1726.[2] אמו של שקלטון, הנרייטה לטיטיה סופיה גאבן, הייתה צאצא של משפחת פיצמוריס האירית. הזוג נישא בשנת 1872. ארנסט היה השני מבין עשרת ילדיהם, והראשון מבין שני בנים.[3] הבן השני, פרנק, נחשד בגניבתתכשיטי הכתר האיריים(אנ') ב-1907, אך זוכה מאוחר יותר.[4]
בשנת 1880, כאשר היה ארנסט היה בן שש, מכר אביו את קרקעות המשפחה כדי ללמוד רפואה בטריניטי קולג' שבדבלין, והעתיק את משפחתו לעיר.[2] ארבע שנים לאחר מכן, עברה המשפחה שוב, לסידנהם(אנ') שבפרברי לונדון, בחיפוש אחר הזדמנות תעסוקתית לאביו שהוסמך כרופא. ייתכן שגורם נוסף למעבר היה אי נוחות לגבי מוצאם האנגלו-אירי(אנ'), בעקבות ההתנקשות בלורד פרדריק קוונדיש, המזכיר הראשי של אירלנד, ב-1882, על ידי לאומנים איריים.[5] עם זאת, שקלטון התגאה במשך כל חייו בשורשיו האיריים, והכריז תכופות, "אני אירי".[6]
מילדותו המוקדמת אהב שקלטון מאוד לקרוא ספרים – עיסוק שעורר בו תשוקה להרפתקה. בילדותו למד בחינוך ביתי עםאומנת, וכשהגיע לגיל אחת עשרה התחיל ללמוד בבית הספר פיר לודג' בווסט היל, דולוויץ', בדרום מזרח לונדון.[2] בגיל שלוש עשרה, החל ללמוד בקולג' דולוויץ'(אנ'). שקלטון הצעיר לא מאוד אהב את הלימודים, ונאמר עליו שהוא "משועמם" מלימודיו.[7]
שקלטון אמר על הלימודים: "מעולם לא למדתי הרבה גאוגרפיה בבית הספר... גם לימודי הספרות כללו רק ניתוח של קטעים מסוימים מכתבי המשוררים וסופרי הפרוזה הגדולים... מורים צריכים להיזהר מאוד בשביל לא לקלקל את אהבת השירה [של תלמידיהם] לנצח, על ידי הפיכתה למשימה ולמטלה."[8] בשנה האחרונה שלו בבית הספר, הצליח שקלטון להגיע למקום החמישי בכיתה שמנתה שלושים ואחד תלמידים.
בשנים1901–1903 היה שקלטון אחד המשתתפים במשלחתסקוט לכיבושהקוטב הדרומי. אולם בשלב מסוים הורה סקוט על השבתו לבריטניה, באמתלה של דאגה לבריאותו. הסיבה האמיתית להדחתו מהמשלחת הייתה כנראה הפופולריות הרבה לה זכה בקרב חבריה, שסקוט ראה בה איום על מנהיגותו. יש הטוענים שהיריבות בין השניים נבעה גם מהעובדה ששקלטון השתייך לצי הסוחר, וסקוט לצי המלכותי.
בשנים1907–1909 ניסה שקלטון לארגן משלחת משלו לקוטב הדרומי, בספינה "נמרוד". אף שהמשלחת זכתה למספר הישגים נאים, כגון ההעפלה הראשונה לראשהר ארבוס,הר הגעש הפעיל באי רוס, לא עלה בידה להגיע לקוטב הדרומי לאחר ששקלטון החליט שלא לסכן את חיי אנשיו, עקב בעיות אספקה. מאוחר יותר העיר שקלטון בעניין זה כי "עדיף להיות חמור חי מאשר אריה מת".
המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית, שבראשה עמד שקלטון, יצאה מלונדון ב-1 באוגוסט1914 בספינה "אנדיורנס", ומטרתה הייתה לחצות את יבשת אנטארקטיקה, ממפרץ ואסל, דרך הקוטב הדרומי אל האי רוס הנמצא בצדה השני. "אנדיורנס" יצאה לדרכה מספר ימים לפני פרוץמלחמת העולם הראשונה. כאשר נודע לשקלטון על פרוץ המלחמה, הוא שיגר מברק לשר הימייה הבריטי,וינסטון צ'רצ'יל, והציע לו להעמיד את "אנדיורנס" וצוותה לרשות הצי הבריטי, אולם צ'רצ'יל ענה לו במלה אחת "המשיכו!".
זמן קצר לקראת הגעתה לאנטארקטיקה, נאלצה המשלחת לנטוש את תוכניתה המקורית כאשר "אנדיורנס" כותרה בים קרח ונתקעה בים ודל. הצוות והמשלחת בראשות שקלטון שמרו על מורל גבוה וחיי שגרה בתנאים הקשים במשך כשנה. בחורף1915 גבר לחץ הקרחונים על הספינה, שקלטון ואנשיו הוציאו ממנה אספקה חיונית ונטשו אותה בשלושסירות הצלה. לאחר מכן התרסקה הספינה וטבעה.
צוות הספינה וחברי המשלחת ערכו מסע משולב לאי הפיל – תחילה במזחלות על הקרח בים ודל, ולאחר מכן בשלוש סירות ההצלה. כאשר הגיעו לאי הפיל, הם שיפצו את אחת הסירות ושקלטון וחמישה אנשים נוספים הפליגו בה לאיי ג'ורג'יה הדרומית כדי להשיג עזרה. הנווטפרנק וורסלי ניווט את הסירה בת שמונת המטרים "ג'יימס קיירד" במסע של כ-1,300 קילומטר בים הסוער שלמעבר דרייק בסוף הסתיו האנטארקטי (אפריל ומאי), דבר שנחשב להישג יוצא דופן. טעותניווט של 0.2 מעלות הייתה עלולה לגרום להם להחטיא את האי, ולהיסחף הרחק לאוקיינוס האטלנטי ללא אפשרות הצלה. לאחר שסופה הכתה בהם ליד חופי ג'ורג'יה הדרומית, הם נאלצו לנטוש את סירתם השבורה על חופו הדרומי של האי, ולא יכלו להקיף בה את האי כדי להגיע לתחנת ציד הלווייתנים שנמצאה בצידו הצפוני. שלושה מצוות הספינה, שקלטון, וורסלי וטום קרין חצו את רכס הרי האי במסע מפרך לא פחות, שארך 36 שעות, מסע ששנים אחר כך חזרו עליומטפסים מקצוענים כמוריינהולד מסנר, ונתקלו בקשיים חרף היותם ערוכים עם ציוד מלא ומשוכלל.
כל שאר אנשי הצוות, 22 איש תחת פיקודו שלפרנק ויילד, חיכו במשך למעלה מארבעה חודשים באי הפיל. לאחר שלושה ניסיונות נפל, הם חולצו על ידי הספינה הצ'יליאנית "ילקו", בפיקוד לואיס פדרו, ב-30 באוגוסט1916, 22 חודשים לאחר היציאה הראשונית מג'ורג'יה הדרומית, וכל צוותה של "אנדיורנס" שב בשלום לבריטניה.
ספינתו של צוות אחר, בפיקודו של קפטןאניאס מקינטוש, שיצאה לצדה השני של אנטארקטיקה כדי להכין נקודות אספקה עבור משלחתו של שקלטון, טבעה אף היא, ולמרות זאת הצליח צוות זה למלא את משימתו ולהשאיר אספקה עבור המשלחת שמעולם לא הגיעה. בדצמבר1916 ארגן שקלטון משלחת הצלה אשר חילצה את מרבית אנשיו של מקינטוש מאנטארקטיקה. לא כולם שרדו.
ב-9 במרץ2022, לאחר יותר ממאה שנים, פרסמה משלחת מחקר חדשה[9] שהספינה "אנדיורנס" נמצאה מתחת לשכבת הקרח, במצב שימור טוב.[10]
דאגתו של שקלטון לשלום אנשיו, כפי שהתבטאה כבר בזמן משלחת ה"נמרוד", היא שאפשרה להם לעמוד במשימת ההיחלצות בשלום מאנטארקטיקה, כאשר לרשותם עומדות שלוש סירות הצלה זעירות ומעט אספקה שהצליחו לחלץ מספינתם הטובעת. כאשר נשאל אחד מחברי הצוות כיצד הצליחו לבצע את הלא-ייאמן, הוא ענה "במלה אחת: שקלטון!". שקלטון השכיל לשמור על מורל גבוה בקרב אנשיו ולהימנע מסכסוכים וממתיחויות ביניהם. הוא דאג כי יימצאו בידיהםמצלמות וכלי נגינה, וערך מסיבות וערבי מוזיקה ושירה. הוא עודד את חברי הצוות לתעד את המסע ביומניהם והבטיח להם שוב ושוב כי הם יחיו לספר לאחרים את אשר אירע. אך הדבר החשוב מכול היה יכולתו להפוך את המסע מכישלון להצלחה. כאשר עמדו חברי הצוות והביטו בספינתם השוקעת אל מתחת לקרח, עמד שקלטון בנקודה מעט מרוחקת מהם, ואז אסף אותם אליו ואמר להם, "עכשיו אנו הולכים הביתה". כך הטיל עליהם משימה חדשה ומאתגרת לא פחות ממשימתם המקורית – משימה בה עמדו בהצלחה גדולה. בכך שימש שקלטון השראה למנהיגים אחרים אשר מצאו את עצמם במצב דומה, למשל לאסטרונאוט האמריקאיג'יימס לװל, מפקד טיסתאפולו 13.