מניאני התחילה את הקריירה שלה באמצעשנות ה-30 באיטליה ואת פרסומה הראשון קנתה בסרט "רומא עיר פרזות" ב-1945. כאשר פרצה לתודעה הבין-לאומית הרחבה, בעקבות זכייתה בפרס האוסקר ב-1956, כבר היו בעברה 20 שנות פעילות בקולנוע האיטלקי. נחשבה כאחת מהשחקניות האיטלקיות הבולטות שזכו לפרסום בין-לאומי לאחרמלחמת העולם השנייה. בעוד שכוכבות איטלקיות כמוג'ינה לולובריג'ידה וסופיה לורן נחשבו בראש ובראשונה כסמלי מין, נחשבה מניאני כשחקנית אופי מהמדרגה העליונה.
כינויה של מניאני בפי האיטלקים היה "נאנארלה" והיא הייתה השחקנית האהודה ביותר באיטליה בשנות השיא שלה.[1] בשלבים מאוחרים יותר של הקריירה שלה זכתה מניאני לכינוי "לה לופה" (באיטלקית: הזאבה), כינוי שביטא את המשחק הגועש והיצרי בו התאפיינה.[2]
במקביל להשתתפותה בסרטים בתפקידי משנה, השתתפה מניאני גם כשחקנית בהפקות תיאטרון בהצלחה רבה יותר ונטלה חלק בהצגותאנה כריסטי והיער המאובן. רק ב-1941 עלה שמה לתודעת הציבור באיטליה כשחקנית קולנוע לאחר שהשתתפה בסרטו של הבמאיויטוריו דה סיקה, "Teresa Venerdi".ב-1942 ילדה בן לשחקן מסימו סראטו ופרשה ממשחק לתקופה של כשנה. היא נתקלה בקשיים כשניסתה לשוב למשחק מאחר שבאותה עת הייתה המלחמה באיטליה בכל עוזה. למרות זאת, הצליחה לקבל מספר תפקידי משנה במופע בימתי ובסרטים.
עם יציאת הנאצים מרומא, בשעה שתעשיית הקולנוע האיטלקי הייתה נתונה בקשיים גדולים, החל הבמאירוברטו רוסליני בצילומי הסרטרומא עיר פרזות. הסרט צולם בתנאים קשים ביותר וחמרי הצילום נרכשו בשוק השחור. הסרט עסק במאבקם שלהמעמד הנמוך והכנסייה הקתולית בכיבוש הגרמני ומניאני גילמה את אחד התפקידים הראשיים בסרט, כאישההרה הנורית לבסוף על ידי הגרמנים. הסרט, שיצא למסכים ב-1945, הצליח והתפרסם מאוחר יותר כמחוללו של זרם הנאו-ריאליזם. מניאני, שקודם לתפקידה זה, נודעה יותר כשחקנית קומית, זכתה לתשבחות רבות על תפקיד האופי ששיחקה באופן כן וצנוע.[3]
בעקבות פרסומה ב"רומא עיר פרזות" החלה מניאני לשחק בתפקידים ראשיים ובהמשך 1945 וב-1946 יצאו למסכים שישה סרטים בכיכובה. עם זאת, סרטים אלו התפרסמו רק באיטליה ומניאני נחשפה מחדש לקהל הבין-לאומי רק ב-1947, בסרטו הנאו-ריאליסטי של הבמאילואיג'י זמפה, "אנג'לינה הכבודה" (L'onorevole Angelina). בסרט שיחקה מניאני אם משפחה מרדנית הסוחפת את חברותיה ושכניה להשתלטות על פרויקט מגורים שנבנה לאחר המלחמה ולאחר שהיא נכנסת לפוליטיקה, היא מעדיפה לחזור אל משפחתה ולשכונה. הסרט זכה להצלחה בין-לאומית ומניאני זכתה בפרס לשחקנית הטובה בפסטיבל הסרטים של ונציה.[4]
מניאני המשיכה ושיחקה בתפקידים ראשיים גם בשנים שלאחר מכן. ב-1948 זכה הסרט שבכיכובה, "Sogni per le Strade", להצלחה רבה בעולם ובאותה שנה, השתתפה בסרטו מעורר המחלוקת של רוסליני, על פי תסריט שלז'אן קוקטו ופדריקו פליני, "L'amore". בסרט, שכלל שני סיפורים, היא גילמה בחלק "Il miracolo" (הנס) איכרה תמימה הנאנסת על ידי נווד המתחזה לישו. יחסיה ההדוקים עם רוסליני הגיעו לקיצם בחטף כששמעה על קשריו הרומנטיים עםאינגריד ברגמן. כמענה לסרטם המשותף,סטרומבולי, היא הופיעה ב-1950 בסרט "Vulcano", בתפקיד פרוצה המנסה למנוע מאחותה ללכת בדרכיה.[5]
ב-1951 כיכבה בסרטו שללוקינו ויסקונטי, "בתי היפהפייה" (Bellissima) בתפקיד אם המנסה בכל כוחה להכניס את בתה הצעירה לעולם הקולנוע של אולפניצ'ינצ'יטה,[6] ב-1952 שיתפה פעולה עם בעלה לשעבר, הבמאי גופרדו אלסנדריני, שהיה בעל נטיות שמאלניות מובהקות, בסרט "החולצות האדומות", שעסק במלחמת העצמאות של איטליה ובו גילמה מניאני את דמותה של אניטה, אשתו שלג'וזפה גריבלדי..[7]
ב-1953 שיחקה בסרטו של הצרפתיז'אן רנואר, "Le carrosse d'or" (מרכבת הזהב), בתפקידשחקנית תיאטרון באמריקה המרכזית המתלבטת בין שלושה מחזרים. בעקבות הסרט אמר רנואר שהיא כנראה השחקנית הגדולה ביותר איתה עבד.[8]
לאחר הפסקה בת שלוש שנים, חזרה מניאני לשחק בסרטים. בשנים שלפני כן היא דחתה הצעות מהוליווד להשתתף בסרטים, אך ב-1955 נעתרה וכיכבה בסרט "השושנה המקועקעת", על פי תסריט שלטנסי ויליאמס (שחיבר גם אתהמחזה), שכתב את התפקיד הראשי למחזה כשדמותה של מניאני לנגד עיניו. מניאני סרבה לשחק על במותברודוויי אך נאותה להשתתף בסרט שהופק על ידי חברתסרטי פרמאונט ובוים על ידידניאל מאן. בסרט גילמה מניאני אלמנה ממוצאסיציליאני השוקעת בדיכאון לאחר מות בעלה ומתעוררת לחיים עם התבגרות בתה והגעת גבר חדש לעיירה (ברט לנקסטר).[9] מניאני זכתה על משחקה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר. היא לא נכחה בטקס האוסקר ואת הפרס קיבלה בשמה,מריסה פאוואן, שגילמה בסרט את בתה והייתה מועמדת לפרס על תפקיד שחקנית המשנה. על הופעתה בסרט, כתב מבקר הקולנועזאב רב-נוף:
"בין השחקניות והשחקנים הגדולים שראינו בסרטים שונים, אין אנו זוכרים מישהו, שהגיע לרמת מניאני בסרט זה - דמות מושלמת, הבנה עמוקה, המתגלה לא רק בעצם הגישה והתפיסה הכללית של התפקיד, אלא בשורת פרטים קטנים: כל אבר בגופה משחק בנפרד - אצבעות, ידיים, פה, ריסים, ראש, שערות וכו'. רצונכם לראות מה פירוש שחקנית בחסד עליון - ראו את מאניאני בסרט זה."
לאחר ששיחקה בסרט איטלקי נוסף, חזרה מניאני לארצות הברית ב-1957 ושיחקה מולאנתוני קווין בסרטו של הבמאיג'ורג' קיוקור, "הרוח היא פראית" (Wild Is the Wind). הסרט לא זכה להצלחה גדולה והוא זכור כיום הודות לשיר הנושא שלו שהולחן על ידידימיטרי טיומקין ובוצע בסרט על ידיג'וני מאתיס.[11] ב-1959 וב-1960 שיחקה בשני סרטים איטלקיים. באחד מהם, "גיהנום בכרך" יחד עםג'ולייטה מזינה.[12] מאוחר יותר ב-1960, יצא למסכים סרט הוליוודי נוסף בכיכובה, "המין הנמלט" (The Fugitive Kind), בבימויו שלסידני לומט ובכיכובם של מניאני,מרלון ברנדו,ג'ואן וודוורד ומורין סטייפלטון. מניאני גילמה בסרט דמות של בעלת חנות שהחיים לא האירו לה פנים, הנאבקת, מול נשים אחרות בעיירה, על ליבו של נווד צעיר המזדמן לעיירה ועובד אצלה בחנות. גם סרט זה נעשה על פי מחזה של טנסי ויליאמס, "אורפיאוס בשאול" שגם השתתף בכתיבת התסריט.[13]
ב-1962 שיחקה מניאני בסרטו שלפייר פאולו פאזוליני, "מאמא רומא". היא שיחקה בסרט דמות של אשה שעסקה בעבר בזנות ומנסה להבטיח לבנה בן ה-16 חינוך של המעמד הבינוני. בסרט, שהיה במידה רבה מחווה ל"רומא עיר פרזות" של רוסליני, ניסה פאזוליני לשחזר את איכות ואופי משחקה של מניאני מהעבר, אך נכשל, לטענתו, כיוון שהיא בחרה לשמור על עצמאותה כשחקנית ולא הלכה בעקבות חזונו האמנותי. עם זאת, טען פאזוליני, כי לא היה מחליף אותה ככוכבת הסרט גם לו ניתנה לו הבחירה שנית.
מניאני עייפה מכך שלוהקה בעקביות לתפקידים בעלי אופי דומה. ב-1963 היא אמרה: "נמאס לי לגמרי מהתפקידים הקבועים של אישה קולנית והיסטרית ממעמד הפועלים". ואמנם, החל משנות ה-60 פחתו הסרטים בהם נטלה חלק. לאחר שהשתתפה ב-1963 בקומדיה צרפתית-איטלקית, "הירושה של ג'וזפה" (Le magot de Josefa) מול הקומיקאי הצרפתיבורביל ובתפקיד משנה בסרט איטלקי ב-1965, חזרה מניאני ב-1969 לשחק בדרמה קומית הוליוודית, "הסוד של סנטה ויטוריה". במאי הסרט, שעסק בעיירה איטלקית ערב סיום מלחמת העולם השנייה, היהסטנלי קריימר והכוכבים האחרים היו אנתוני קווין ווירנה ליזי. במהלך הצילומים הפכה סצנת ריב אלימה בין קווין ומניאני לריב אמיתי. מניאני בעטה בחוזקה בקווין וחבטה בו בצווארו. כשזה התלונן ש"זה לא כתוב בתסריט", ענתה לו מניאני כי עליו לזכור שהיא אמורה לנצח במריבה.
ב-1972 השתתפה (ללאמזכה) בסרטה האחרון, סרטו של פליני,רומא, בדמותה היא. לקראת סוף הקריירה שלה צוטטה מניאני כאומרת: "עבר הזמן שבו השליתי את עצמי שעשיית סרטים היא אמנות. סרטים היום נעשים על ידי אינטלקטואלים ... שתמיד מנסים להוכיח שהם מלמדים משהו".
ב-1973 נפטרה מניאני כתוצאה ממחלתסרטן הלבלב. עם רב השתתף בהלווייתה ברומא והיא נקברה באחוזת הקבר של משפחתו של רוברטו רוסליני.
ב-1933 נישאה לבמאי הקולנוע אלסנדריני. ב-1940 הם נפרדו אך הנישואים נותרו בתוקף עד 1950. ב-1942 נולד לה בן, צ'לינו (שכונה על ידי מניאני, לוקה) כתוצאה מרומן עם השחקן מסימו סראטו. לוקה חלה בשיתוק ילדים בילדותו. מניאני הקדישה חלק גדול משנותיה לטיפול בבנה ולקחה אותו לטובות שבמרפאות אירופה במטרה לשפר את מצבו. אולם, גם לאחר כל הניתוחים והטיפולים שעבר, נזקק לוקה לקביים ובהמשך בילה את רוב זמנו עלכסא גלגלים. אחת מהסיבות העיקריות להסכמתה להשתתף בסרטים אמריקאים הייתה השכר הגבוה שהשתכרה בהפקות אלו, דבר שאפשר לה לממן את הטיפולים היקרים. גם בהפקות האיטלקיות היא דרשה סכומים גבוהים על השתתפותה. מאוחר יותר, נישא לוקה לג'יליולה פאנזה (אחותו של הבמאירוברטו פאנזה) ובתם, אוליוויה, היא שחקנית קולנוע.[14]
למניאני הייתה מערכת יחסים ארוכת שנים עם הבמאירוברטו רוסליני. בשלב מסוים היו אלו גם יחסים רומנטיים. שנים מספר לאחר שנטשה אותו בזעם וניתקה איתו את קשריה, בעקבות הרומן שלו עם אינגריד ברגמן, השלימו השניים והיו ידידים.
מניאני התפרסמה במגעה הבלתי אמצעי וחסר גינוני הכוכבות בקרב האנשים הפשוטים, אנשי הרחוב ברומא. התנהגותה הטבעית זיכתה אותה באהדה רבה בקרב הציבור האיטלקי ובמיוחד ברומא עירה. אהדה זו התבטאה גם בצער הרב שירד על רומא עם מותה ובמסע ההלוויה שלה בו נכח עם רב. עם זאת, מגעה עם תעשיית הקולנוע התאפיין בדרישות שונות בבררנות ובקפריזות.
