 | |
| צילום משנות ה-1970 | |
| לידה | 6 במאי1943 מינכן,הרייך הגרמני  |
|---|---|
| התאבד | 18 באוקטובר1977 (בגיל 34) Stammheim Prison,באדן-וירטמברג,גרמניה המערבית |
| מקום קבורה | Dornhaldenfriedhof |
| שם לידה | Berndt Andreas Baader |
| מדינה | גרמניה |
  | |
בֶּרְנְד אנדרֶיאַס באדר (בגרמנית:Bernd Andreas Baader;6 במאי1943,מינכן –18 באוקטובר1977, כלא שטאמהיים,שטוטגרט) היהטרוריסטגרמני, מנהיג של הדור הראשון של פעילי ארגון הטרור השמאלי הקיצוניסיעת הצבא האדום "RAF", שנודע גם כ"כנופיית באדר-מיינהוף". באדר השתתף ב-2 באפריל1968 בהצתתן של כמה חנויות גדולות בעירפרנקפורט אם מיין. הוא שוחרר מן המעצר בברלין על ידיאולריקה מיינהוף ואחרים ב-14 במאי1970, תאריך שהפך ליום הולדתו של הארגון. במהלך שנת1972 הוא היה מעורב בחמישה פיגועים עםחומר נפץ שבו נהרגו אנשים רבים וכן במספר שודים של בנקים. באדר נעצר באותה שנה, ואחר כך, יחד עם חברתו ושותפתו להקמת הארגון,גודרון אנסלין, ועם יאן-קארל ראספה נידון בשנת1977 למאסר עולם. שלושתם מצאו את מותם בתאם בכלא שטאמהיים בשטוטגרט ב-18 באוקטובר1977 אחרי שירו בעצמם בעזרת נשק שהוברח לכלא ("ליל המוות בשטאמהיים"). המומחים ברפואה משפטית הסיקו כי זו הייתההתאבדות משותפת. הועלתה גם ההשערה כי נרצחו. התאבדותם של מנהיגי RAF בכלא ורציחתו באותו יום של הנס מרטין שלייר, יושב ראש איגוד התעשיינים בגרמניה, שהיהבן ערובה בידי הארגון, היוו נקודת שיא של מה שנקרא "הסתיו הגרמני", אחד המשברים הקשים ביותר בתולדותגרמניה המערבית.
אנדריאס באדר נולד בשנת 1943, בעיצומה שלמלחמת העולם השנייה כבנם היחיד של ההיסטוריון והארכיבר ד"ר ברנדט פיליפ באדר (1913–1945) ושל אנהליזה-הרמינה באדר, בת לבית קרכר, שכונתה "נינה". האב ששירת בצבא הגרמני נפל בשבי הסובייטי בשנת1945 וככל הנראה מת בעת הובלת שבויים גרמנים בשטח ברית המועצות אחרי המלחמה. בשש השנים הראשונות גידלה את אנדריאס סבתו מצד האם, בזאלפלד בחבלתורינגיה. החל משנת1949 התגורר עם אמו, דודתו וסבתו במינכן. האם עבדה כ"אשת חורבות" – Trümmerfrau(אנ') בפינוי ההריסות ועבודות בנייה בעת שיקום הערים המופגזות ומאוחר יותר עבדה כמזכירה בבית הדין לרווחה במינכן.[1] לאורך תקופה ארוכה מנעוריו ועד גיל בוגר שמר באדר קשר אמון עם דודו מצד אמו, הרקדן והשחקן מיכאל קרכר.
למרות היותו נחשב מחונן, לא הצליח באדר בלימודים וסולק מבתי ספר שונים בגלל הפרעות בהתנהגות. בשנת1956 התקבל לגימניסה ע"ש מקסימיליאן במינכן, אך לא עמד בדרישות הלימודים ונאלץ לעזוב באותה שנה. אחר כך רשמה אותו אמו בבית ספר פרטי אולם גם שם הישגיו היו נמוכים וסיים עשר שנות לימוד בלבד עם תעודת Mittlere Reife[2] אחרי נשירתו מהלימודים צייר זמן מה וייצר כדי קרמיקה וחי חייעבריין קטן. אחרי שסירב להשיג רישיון נהיגה, נהנה להתגרות בחוקים ולנהוג בלעדיו. ביצע עבירות תנועה רבות, גנבות רכב, זיופי מסמכים, וכו'. התאווה במכוניות מרוץ ובנסיעות במהירות מופרזת[3] לבסוף היה לאחד החברים המועטים של "סיעת הצבא האדום" שלא למד באוניברסיטה. ביוני 1962 השתתף באדר במהומות הנוער ברובעשוואבינג במינכן שפרצו כתגובה למחאות הדיירים נגד רעשם של מוזיקאים צעירים בשעות מאוחרות. למשך 4 ימים התעמתו אז אלפי בני נוער עם המשטרה. באותם ימים נטתה גם אמו של באדר להזדהות עם כעס בנה על הברוטליות של המשטרה.
בגיל 20 עבר באדר ממינכן לברלין המערבית, בה אמור היה להתחנך בתחום האמנויות. אימץ לעצמו תדמית דו-מינית וביקר, בין היתר, במועדונים שלהומוסקסואלים, שבהם נהג לגנוב ממבקרים שקיימו יחסים בשירותים. ניהל יחסים גם עם נשים אך לרוב נהג בהן בגסות רוח. התפרנס מעבודות מזדמנות רבות ומגוונות, כולל כדוגמן בחצי עירום למגזינים גיי, (בשנת 1965 עבור צלם ה"כוכבים" הרברט טוביאס), כפועל בניין ועשה ניסיונות כושלים כעיתונאי בעיתונות הצהובה.[4] התחיל להביע עניין בספרות ובסוגיות פילוסופיות. חברתו לחיים באותה תקופה, הציירת הנשואה אלינור (אלו) מיכל (1939–2007) תיארה אותו כגבר אלים ופרובוקטור. הם התגוררו בחווילה בברלין וחיו בחיים במשולש, יחד עם בעלה, הצייר מנפרד הנקל (1936–1988) ואף הולידו בשנת 1966 ילדה, אותה גידל מנפרד הנקל. גם בבית זה התנהגותו של באדר הייתה לעיתים קרובות אלימה ופרובוקטיבית.[5] בשנת 1967 החל להיות פעיל בחוגי הסטודנטים המקרובים לשמאל הקיצוני ובאופוזיציה החוץ-פרלמנטרית. באוגוסט 1967 נראה בתצלום רוקד במסיבה בקורפירסטנדאם עם דורותאה רידר, מייסדת ה"קומונה I" ועם חבר באותה קומונה, הסופר והשחקן ריינר לנגהנס. בחוגי הסטודנטים היה באדר אאוטסיידר, נהג באותם הימים להתלבש בבגדים אלגנטיים וגידל שיער קצר בניגוד לאופנה השלטת באותם החוגים ולא השתתף בפולמוסים האינטלקטואליים.באותה תקופה התחיל מערכת יחסים עם גודרון אנסלין, צורכת סמים –אסיד,ספידים ואחרים – פעילהמרקסיסיטית רדיקלית, מבוגרת ממנו בשלוש שנים, שהשפיעה על השקפת עולמו.[6]
אחרי שבמאי1967 323 בני אדם קיפחו את חייהם בדליקה שפרצה בחנות הכלבו Á l'Innovation בבריסל חגגה הקומונה 1 בברלין בכמה מהפליירים שלה והעלתה את האסון על נס כאירוע "אנטיאימפריאליסטי". (תחת הכותרת "בריסל תהיה האנוי" שאלו:"מתי יישרפו חנויות הכלבו בברלין?")[7] החלטתם של באדר ואנסלין לצאת לפעולה נומקה ככל הנראה גם בצורך התחרות עם אנשי קומונה I.
ב-2 באפריל1968 יחד עם אנסלין, עם תורוואלד פרול ועם הורסט זהנליין, הצית באדר כמה חנויות כלבו בפרנקפורט אם מיין, ביניהן החנויות שניידר וקאופהוף. העילה לכך הייתה מחאה נגד "אדישות הציבור כלפירצח העם בווייטנאם". הצתות אלה גרמו לנזקים כספיים בשווי 675,000 מרק, אך לא גרמו לנפגעים בנפש. במשפט שהתקיים ב-31 באוקטובר1968 נידונו באדר ואנסלין לשלוש שנות מאסר. בעקבות הגשת ערעור, שוחרר באדר לחופשי והשתתף בפרנקפורט, יחד עם גודרון אנסלין, בפעילות החוץ-פרלמנטרית שנקראה Heimkampagne. (קמפניית הבית). אחרי שעונשו קיבל תוקף בנובמבר 1969, נמלטו באדר ואנסלין מחוץ לגרמניה לפריז,שווייץ ואחר כך לאיטליה שם התארחו בחוגים של השמאל הרדיקלי. במרץ 1970 באדר ואנסלין חזרו בגלוי לברלין המערבית. סוכן בשם פטר אורבך שקיבל אחר כך באישור הרשויות נתוני זהות חדשים, העלה את תשומת לב המשטרה לגבי באדר. ב-4 באפריל1970 נעצר באדר בכביש בגלל עבירת מהירות בעת בדיקה שגרתית מבוימת. הוא הציג רישיון נהיגה מזויף על שם הסופר פטר כוטייביץ', אך בתשאול לא ידע לתת פרטים אישיים על הסופר (כמו שמות ילדיו וגיליהם). הוא נעצר והוחזר לבית המאסר בטגל להמשך ריצוי עונשו. גודרון אנסלין יזמה אז תוכנית לחלצו. העיתונאית אולריקה מיינהוף ועורכי דין שלו הציגו בפני המשטרה הזמנה לבאדר להתראיין על ידי מיינהוף בחנות הספרים של Berlin Zentralinstitut וביקשו רשות עבורו לצאת מן המעצר לשם הריאיון. האירוע נקבע ב-14 במאי1970 ובאדר, ללא אזיקים ובליווים של שני שומרים חמושים ובליוויה של אולריקה מיינהוף, הורשה ללכת לחנות הספרים. חברותיהם, אירנה גרגנס ואינגריד שוברט, נכנסו לחנות עם מזוודות, אחר כך פתחו דלת לאיש רעול פנים חמוש באקדח ובעצמן שלפו אקדחים מתוך המזוודות. הם פתחו באש ופצעו מוכר בחנות בן 64 שנפגע בכבד. באדר, האיש רעול הפנים ושלוש הנשים נמלטו מהר מהחנות דרך חלון.
התאריך 14 במאי 1970 הפך ליום הקמת הארגון "סיעת הצבא האדום". באדר וחברים אחרים בארגון נסעו לירדן כדי להתאמן במחנה אימונים של הארגון הפלסטיניפת"ח אך אחרי זמן מה גורשו מן הממלכה. בשובו לגרמניה, בשנים1970–1972 השתתף באדר שוב בשודי בנקים ופיצוצי בניינים. חזר לנהוג ללא רישיון כפי שנהג קודם. בעקביות גנב מכוניות מרוץ יקרות לצורך שימוש בפעולות ארגונו ונעצר יום אחד בעת שנהג במכונית איזו ריבולטה IR 300. ב-1 ביוני1972 באדר, וחבריו לארגון, יאן קרל ראספה והולגר מיינס נתפסו אחרי קרב יריות ארוך בפרנקפורט.
.JPG)
בשנים1975–1977 התקיים בבניין מבוצר בכלא שטאמהיים בשטוטגרט משפט ארוך ויקר. כאמצעי זהירות למניעת הברחות, כל האסירים עברו באותה תקופה חיפושים על גופם בעירום וקיבלו בגדים חדשים לפני ואחרי פגישותיהם עם סנגוריהם.[8] בעתשביתת רעב משותפת ב-1974 שהביאה למותו של הולגר מיינס, הפילוסוף והסופר הצרפתיז'אן-פול סארטר ביקר בכלא. אחרי שיצא מהפגישה בת שעה עם באדר אמר לעצמו:"איזה אידיוט!" על אף שלא אהב את התנהגותו של באדר וסבר שמאבק אלים מסוג זה "מתאים לגואטמלה" או ברזיל ולא לגרמניה או צרפת, מתח סארטר ביקורת על תנאי הבידוד הקשוחים שבהם הוחזק.[9][10] ב-9 במאי1976 אולריקה מיינהוף נמצאה מתה בתאה, אחרי שתלתה את עצמה בסורגי החלון. חברי "סיעת הצבא האדום" ואחרים טענו שנרצחה על ידי השלטונות. בהמשך הדור השני של הארגון ביצעו חטיפות ופעולות נוספות על מנת לתמוך בחבריהם האסורים.
(שטאמהיים – קבוצת באדר-מיינהוף במשפט). אולריך טוקור מגלם את באדר.
