חלב, עיר הולדתו, הייתה בימי קדם חלק מאימפריית החתים; אמיל בנבניסט הפך לאחד מחוקריה החשובים שלשפתם.קולז' דה פראנס, שבו לימד אמיל בנבניסט
נולד ב-27 במאי 1902 בעירחלב שבסוריה תחת השםעזרא בנבניסטה כבן האמצעי משלושה ילדים. אביו, מתתיה בנבניסט, היה בן למשפחהיהודיתספרדית. אמו, מריה מלכנזון, הייתהאשכנזיה ילידתוילנה (ליטא). ההורים הכירו בחיפה, בארץ ישראל, שהייתה אז, כמו סוריה, חלק מןהאימפריה העות'מאנית.אביו ייעד את בנו ללימודירבנות, ולשם כך השיג עבורומלגה מטעםכל ישראל חברים ("אליאנס"), ושלח אותו בשנת1913, בגיל 11, למרסיי שבצרפת. עזרא נרשם בפריז ל"מדרשה הקטנה" לתלמוד תורה (Le Petit Séminaire) במסגרת בית הספר לרבנות של צרפת (École rabbinique de France).
במקביל ללימודים התורניים למד בנבניסט לבחינות הבגרות. הוא עורר את מורת רוחם של מנהלי המדרשה כאשר החליט כעבור 3 שנים לנטוש את לימודי הרבנות, ונרשם לבית הספר ללימודים גבוהים "Ecole pratique des hautes études" כדי ללמודבלשנות. הוא נתמך ביוזמה זאת על ידי נשיא "כל ישראל חברים" דאז, הבלשן המומחה בשפות הודיות,סילבן לוי, שהבחין בכישוריו של הצעיר והציג אותו בפני הבלשן הנודעאנטואן מייה.עזרא בנבניסט, ששינה את שמו הפרטי לשם צרפתי – אמיל – היה לאחד מתלמידיו האהובים והמוכשרים ביותר של מייה.בשנת1919 התייתם אמיל מאמו, שנפטרה בעיירהסמוקוב שבבולגריה.
לאחר שבשנת1921 קיבל זכויות שהות ועבודה בצרפת, בשנת1922 ניתנה לו האפשרות לעבור בחינות ולקבל את התואר agrégé בתחום הדקדוק.כדי לפרנס את עצמו, בשנים1922–1924 לימד בנבניסט במכללת "סבינייה" בפריז. דרך קשריו של סילבן לוי, שבנו היהקונסול בבומביי, נסע לאחר מכן לפונה שבהודו, כדי לשרת שם בשנים 1924–1925 כמורה פרטי לילדיו של התעשיין ההודי המפורסם ר' ד'טאטא, שהיה נשוי לצרפתייה. על הקשיים הבירוקרטיים עם השלטונות הצרפתיים בקשר למעמדו האזרחי הצליח להתגבר הודות להתערבותם הנמרצת של סילבן לוי ואנוטאן מייה.ב-9 באוקטובר 1924 קיבלאזרחות צרפתית. בחזרתו מהודו התגייס לצבא הצרפתי. שירת בחיילרגלי במרוקו בשנה האחרונה ל"מלחמתריף" לדיכוי המרד שלעבד אל-כרים (1921–1927), פעילות צבאית שכלל לא הייתה לרוחו. באותה שנה הוא נמנה עם חותמי המניפסט הסוריאליסטי שלאנדרה ברטון וחוג חבריו, שגינה, בין היתר, את המלחמה הקולוניאלית.
החל משנת1927, כשהוא רק בן 25, התקבל כחוקרדוצנט (directeur d'études) בבית הספר ללימודים גבוהים "École pratique des hautes études", שם עבד תחת הדרכתו של ז'וזף ונדריאס.שנתיים לאחר שסיים בשנת1935 והציג את עבודתו לתוארדוקטור בספרות, פינה בשנת1937 מורו אנטואן מייה לטובתו את המשרה בקולז' דה פראנס כפרופסור לדקדוק השוואתי.
אחיו הבכור נעצר בצרפת, נשלח למחנות ריכוז בבון-לה-רולאנד ודראנסי, ומאוחר יותר בשנת1942 הובל לאושוויץ, שם נספה. מכריו של בנבניסט אומרים שמות אחיו בשואה השפיע עליו קשות למשך שארית חייו.
עם השחרור בשנת1944 השיג אמיל בנבניסט את משרותיו כפרופסור בחזרה, והחזיק בהן עד שחלה בשנת1969.
על אף שב-9 בדצמבר1956 עבר בנבניסטהתקף לב חמור, הוא הצליח להשתקם וחידש את עבודתו המחקרית, שהחלה להתמקד בנושאים של בלשנות כללית, ויותר מתמיד עם נגיעה למקצועות אחרים כמואנתרופולוגיה חברתית, פילוסופיה,פסיכולוגיה,פסיכואנליזה,אמנות,תורת הספרות ועוד.בשנת1961 ייסד יחד עםקלוד לוי-שטראוס ופייר גוּרּו את כתב העת הצרפתי לאנתרופולוגיה "ל'וֹם" (L'Homme, "האדם"). בין השנים1959–1970 היהמזכיר החברה לבלשנות של פריז (שהחל משנת1945 כיהן כסגן המזכיר שלה).בשנת1960 נבחר כחבר באקדמיה לכתבים וספרות יפה, ובשנת1965 לאקדמיה דיי לינצ'יי האיטלקית.את המאמרים התאורטיים שכתב בשנות החמישים והשישים קיבץ בשני הכרכים של עבודתו המרשימהסוגיות של בלשנות כללית (Problèmes de linguistique generale; בקיצור PLG), שדנו, כפי שמעיד שמה, בתאוריה הכללית של הבלשנות, ושהיו יחסית יותר נגישים לקהל הרחב מאשר עבודותיו המוקדמות, הטכניות יותר.
כפרופסור לדקדוק השוואתי בקולז' דה פראנס, מוסד אקדמי מבודד יחסית, בנבניסט לא זכה במשך שנים רבות להרצות אלא בפני קומץ סטודנטים בלבד, למרות שלפי העדויות היה מרצה בחסד עליון.[3] לאחר פרסום "הסוגיות בבלשנות הכללית" הוא נעשה מפורסם יותר, ומספר הבאים להרצאותיו הוכפל. עם אלו נמנו בלשנים חשובים כמואוסוולד דוקרו,קלוד חז'ז',ז'אן קלוד קוקה ומרינה יגיילו.
בשנת1969 לקה בנבניסט באירוע מוחי קשה, שהפך אותו לאפאזי והמיפלגי, והביא להפסקת כל פעילות מקצועית. למרותנכותו הקשה, שפגעה למר גורלו דווקא ביכולתו לתקשר, כמחוות כבוד למפעלו נבחר בנבניסט ליושב-ראש הראשון של האיגוד הבינלאומי למחקרים סמיוטים בין השנים1969–1972.
בנבניסט נפטר כעבור שבע שנים, בשנת1976, בוורסאי שלידפריז. הוא נקבר בטקס לוויה יהודי בבית הקברות דה גונאר (Des Gonards) בוורסאי.
בחייו הפרטיים היה בנבניסט אדם די מופנם, עם קשרי חברה מועטים יחסית, והוא לא נישא מעולם. עד שחלה בלבו ב-1956 היה בעל חוסן פיזי ויכולת עבודה ומרץ גדולים. הוא ידע לדבר טוב באנגלית ובגרמנית, ושלט במעל חמש-עשרה שפות. במותו ציווה את כתביו לספרייה הלאומית של צרפת. את מכתביו השמיד.
תרומותיו המוקדמות בתחום חקר השפות, בעיקר הדקדוק ההשוואתי של השפות ההודו-אירופיות
בדומה לירז'י קורילוביץ' הפולני, תלמיד מבריק אחר של אנטואן מייה, בנבניסט חיבר עבודות שנחשבו מהפכניות בתחום חקר השפות ההודו-אירופיות – עדיין במסגרת המסורת הבלשנות ההיסטורית (פילולוגיה ודקדוק השוואתי). הוא ביקש, בדומה לקורילוביץ, לבחון מחדש את התאוריות של היווצרות השפות ההודו-אירופיות.[4]
בעבודת הדוקטורט שלו, Origines de la formation des noms en indo-européen ("מקורות היווצרות שמות העצם בהודו-אירופית"), שהציג בשנת1935 ושפורסמה בספר בשנת1948, על בסיס חקר השפה החתית, תרם בנבניסט לפתרון סוגיות קשורות להיווצרות הנטיות. הגה תאוריה עלשורשי המילים ההודו-אירופיות, המורכבים תמיד, לפי השקפתו, לפי המבנה:עיצור – תנועהׁ (התנועה e) – עיצור, כשהעיצור השלישי הואסיומת נגזרת (סופיקס דריבטיבי) או "הרחבה".[4][5]
בנבניסט המשיך את מפעלו שלרוברט גוטיו (Gauthiot): השלים את "דקדוק השפה הסוגדיאנית" שלו, שנשאר בכתב יד, ופרסם את התוצאה בשנת 1929. כן כמו, הכין לדפוס גם את המהדורה השנייה של אנטואן מייה, "דקדוק הפרסית העתיקה", עם שיפורים רבים.אחד ממחקריו החשובים התייחס לשפה הטוחרית ולמיקומה בין השפות ההודו-אירופיות. במאמר משנת1936, "הטוחרית וההודו-אירופית", בפרסום חגיגי המוקדש לזכרו של הבלשן הגרמניהרמן הירט, הראה בנבניסט שהשפה הטוחרית (שפה מאסיה המרכזית והטורקסטן הסיני דהיום, שנעלמה) לא נמצאה בקצה השטח ההודו-אירופי הקדמון, כפי שחשבו בלשנים רבים, בהם גם מייה, אלא היה חלק מאזור הניבים מסוגקנטום, בקרבה המיידית של אזור השפותסאטם.[4] לבנבניסט נודעו תרומות חשובות בחקר היבטים שונים של האטימולוגיה הארמנית ושל המורשת ההודו-אירופית של שפה זו.
בשנות ה-30 השתתף בנבניסט בחוג הבלשנות שלפראג או "אסכולת פראג" – חוג בינלאומי שנציגיו הבולטים ביותר היורומן יאקובסון וניקולאי טרובצקוי. הם פיתחו את הרעיונות הסטרוקטורליסטים מתורתו של סוסיר, ותוך כדי כך חקרו את מערכת הצלילים של הלשונות, וייסדו, בין השאר, את הפונולוגיה; ומצד שני התייחסו להקשר השימוש בלשון והדגישו את פונקציות הלשון כמערכתתקשורת (יאקובסון) בחברה וכיוצא בזאת. בנבניסט הושפע מגישתם, חקר את הקשר בין השפה ובין המוסדות החברתיים ומאוחר יותר פיתח את תורת השיח (discours) והמבע (énonciation) שלו.
ה"עיונים על השפה האוסטית" (1959) מוקדשים להיסטוריה ולמחקר ההשוואתי של שפה זו, שפת האלאנים הקדומים שהתיישבו בקווקז. בשנת1962 פרסם את ספרו "החתית וההודו-אירופית: עיונים השוואתיים", אחד המחקרים החשובים על שפת החתים, שבה קבע מקרי דמיון שלא זוהו לפניו בין החתית ויתר השפות ההודו-אירופיות.בשנת1948 פרסם את הכרך השני של ספרו מ-1935, תחת הכותרתNoms d'agents et noms d'action en indo-européen ("שמות של גורמי פעולה ושמות פעולה בהודו-אירופית").
מחקריו על השתקפות בשפות ההודו-אירופיות של המעמדות ומוסדות החברה נקבצו בספר, שנחשב חלוצי בתחום, "Le vocabulaire des institutions indo-européennes" ("אוצר המלים של המוסדות ההודו-אירופיים"), שפורסם בשנת1969.תוך יישום הגישה שירש מאנטואן מייה, המדגישה את הקשר בין שפה וביןחברה, עבודה זו של בנבניסט נחשבה על ידי הבלשןקלוורט ווטקינס "התיאור האתנו-סמנטי השלם שנכתב אי פעם על תרבות כלשהי".[4] הכרך הראשון של הספר נקרא "Économie, parenté, société" ("כלכלה, קרבה משפחתית, חברה"); הכרך השני נקרא "Pouvoir, droit, religion" ("שלטון, משפט, דת").
גולת הכותרת של תרומותיו של בנבניסט לבלשנות ולמדעי החברה בכלל הוא הספר "סוגיות של בלשנות כללית", שיצא בשני כרכים.הכרך הראשון (1968), המקבץ מאמרים מהשנים1939–1964, דן ביחסים בין ביולוגי ובין תרבותי, ביןסובייקטיביות ובין חברתיות, בין סימן ובין אובייקט, בין סמל ובין חשיבה, ובסוגיות של אנליזה תוך-שפתית. בכרך זה עוסק בנבניסט בנושאים הקשורים לאתנולוגיה, ללוגיקה ולפילוסופיה – למשל בתחוםפרגמטיקה.
הכרך השני, שהופיע בשנת1973, כולל כעשרים מאמרים שפורסמו בשנים1965–1972.הוא מתחיל בשני ראיונות שבהם דן המדען בהתפתחות הבלשנות ובשינויים שחלו באותן השנים בתאוריות של הלשון.הפרק השני עוסק בתקשורת, בבעיית היסוד של הקשר בין התקשורת ובין הסימן ובהתפתחות הסמיוטיקה של הלשון.בעבודות בפרק השלישי דן במושגים שלמבנה ופונקציה ובמבנה הלשון ומבנה החברה.הפרק הרביעי מוקדש לתפקידים שלתחביר, להיווצרותהשמות המורכבים וליחסי "אוקסיליאריות", בעיקר מקריפועלי העזר.הפרק החמישי, הקרוי "האדם בתוך הלשון", מורכב משני מחקרים: אחד על האנטונימים וכינויי הגוף בשפה הצרפתית, והשני דן בנושא "צורה ומשמעות בשפה", בסמנטיקה ובסמיוטיקה. בפרק האחרון, "אוצר מלים ותרבות", חוקר בנבניסט את היווצרותם של מושגים תרבותיים, כמו למשל את תולדות המושג "מדעי", את ה"בלספמיה והאופמיה", ודן ב"שני מודלים בלשניים של העיר", היווני והרומי.
גישה מקורית לגבי נושא שרירותיות הסימן בלשון – בנבניסט המשיך בדרכו של סוסיר בגישתו לשפה כמערכת של סימנים, (שבה לכל סימן יש שני צדדים:מסמן (דימויקולי) ומסומן (מושג), אך הכניס בה שינויים. הוא ביקש למשל לתקן את טענתו של סוסיר שלפיה הקשר בין המסמן ובין המסומן הואשרירותי ("טבעו של הסימן הלשוני", 1939).[6] טענה זאת עמדה בסתירה להגדרת הסימן כיחס בין מסמן ובין מסומן, יחס שהוא הכרחי ולא שרירותי (לפי סוסיר עצמו – כמו שני צדי דף נייר). לקשר בין המסמן ובין המסומן ישהכרח שנקבע במשך הזמן ב"חוזה" או ב"אילוף" קיבוצי שקשה לשנות. לדברי בנבניסט, שרירותי הוא הקשר בין הסימן (הצמד מסמן - מסומן) ובין האובייקט, או ה"רפרנט" במציאות, שהוא מיוצג בלשון על ידי המסומן. אלו רמות שונות – המסמן שייך לעולם הצורות (form), ואילו הרפרנט, האובייקט במציאות, שייך לעולם החומר (substance). למסמן ולמסומן יש צד שלישי משותף – שניהם הם ייצוגים בתודעתו של האדם (הם co-substantielׁ, בעלי מהות משותפת). בדרך כלל לקביעת הקשר בין סימן ובין הרפרנט לא היה מניע, מוטיבציה, כלומר היא שרירותית אוקונטינגנטית; יוצאות מן הכלל למשל הןאונומטופאות המבוססות על שחזור קולות מן הטבע. על ידי עמדה זו בנבניסט מעלה מחדש את סוגיית ה"רפרנס", שנדחקה הצידה על ידי הסטרוקטורליזם הבלשני בגרסתו של סוסיר.[7]
השפה כתקשורת. המבע יוצר שיח או סיפור. הסובייקטיביות בשפה – תורת התקשורת של בנבניסט מבוססת בין השאר על שלושה סוגים שלדיכוטומיות: 1. אני – לא-אני; 2.שיח (אישי) (discours) –סיפור (récit) (לא אישי, היסטורי); 3. סמיוטי – סמנטי.
הדיכוטומיה אני – לא-אני נדונה יחד עם הנושא 'דאיקסיס – רפרנס', במאמר על "טבעם של כינויי הגוף" ("Nature des pronoms"). "אני" ובן/בת שיחו "אתה, את" מתאפיינים ב"פרסונליות" וב"סובייקטיביות". הם ניתנים להתחלפות זה עם זה. הם אינם מתייחסים למושגים קבועים, כי אם אך ורק לפעולת הדיבור שבהם הם בשימוש ושדרכה מציינים מיהו הדובר. מעמדם של ה"אני" ו"אתה" קשור לפעולת המבע (énonciation; באנגלית: utterance), המערבת "דובר" מסוים. "אני" מצביע מי מביע את המבע, וה"אתה, את" מצביע למי מיועד המבע. הסובייקטיביות נוצרת דרך השפה. "בשפה ודרכה האדם יוצר את עצמו כסובייקט, מפני שרק השפה בלבד קובעת את ה'אגו' (או ה'אני') במציאות, במציאות שלה, שהיא מציאות הקיום. הסובייקטיביות שאנו דנים בה כאן היא יכולת הדובר להעמיד עצמו כ'סובייקט'. היא איננה מוגדרת על ידי ההרגשה שכל אחד חווה של להיות הוא עצמו... אלא היא מוגדרת כיחידה נפשית העוברת (transcends) מעבר למכלול החוויות שהיא מקבצת בתוכה וגורמת לקביעות התודעה. עכשיו אנחנו טוענים ש'סובייקטיביות'... היא רק בצבוץ בתוך הקיום של תכונה יסודית של השפה. 'אגו' (אני) הוא זה שאומר שהוא 'אגו' (אני). כך אנחנו רואים את ייסוד הסובייקטיביות, שהיא נקבע על ידי המעמד הלשוני של הפרט (פרסונה). הגוף השלישי אינו מן ההכרח גוף – "פרסונה"; אלא הוא מציין "מישהו נעדר" מפעולת הדיבור (מושג הקיים בבלשנות הערבית).[8][9]
מבע (énonciation; באנגלית: utterance) ומובע (énoncé; באנגלית: uttered) הם מושגי מפתח בתאורית השפה של בנבניסט. מבע הוא תהליך יצירה לשונית, פעולת השימוש בשפה והיוצרת מסר המיועד למישהו. המובע énoncé הוא תוצר פעולה של דיבור או כתיבה בהקשר מסוים. במבע השפה נמצאת ביחס לעולם – יחס הנקרא "רפרנס". המבע יכול ליצור מובע-"שיח" או מובע-"סיפור".
מובע-השיח – או בקיצור:השיח (discours) – הוא מושג מפתח אחר בפי בנבניסט, הדן בו בהרחבה ב"סמיולוגיה של השפה" בכרך השני של ה"סוגיות". הוא מוגדר על ידי בנבניסט כאופןסובייקטיבי של דיבור או כתיבה, מצבעכשווי של דיבור או כתיבה. הוא מתאפיין בהתבטאות בגוף ראשון עםסמניםדאיקטים (deictic markers) כמוכינויי גוף "אני" ו"אתה, את";תוארי פועל של מקום ושל זמן כמו "כאן","עכשיו" ו-"שם", "היום", "אתמול","מחר", ובשימוש בזמני פעלים רבים, במיוחד זמנים אבסולוטיים, כמו present perfect tense האנגלי, passé composé הצרפתי,הווה ועתיד. השיח זקוק לקיומו של דובר (locuteur; באנגלית: adresser) ולקיומו של בן - שיח (auditeur; באנגלית: adressee), כשהדובר מתכוון להשפיע על השני. אופן זה של דיבור כולל מצורות דיבור יומיומי עד לנאומים והרצאות, שימוש בשפה כתובה כמו - במכתבים,זיכרונות,מחזות, וכו'. לעומתו,
מובע-הסיפור, המובע ההיסטורי או בקיצור:הסיפור (récit) הוא אופןאובייקטיבי של שפה, מדוברת או כתובה, לא אישי (אימפרסונלי), המתייחס לאירועים שהתרחשו בעבר, מבלי שהדובר יהיה מעורב ב-סיפר. "כאילו האירועים מספרים את עצמם לבד", אומר בנבניסט. הסיפור אינו משתמש בגוף ראשון אלא בגוף השלישי, ואין בו סמנים דאיקטים. זמני הפועל המותרים בו הם בעיקר פרֶטֶריטום (praeteritum; בצרפתית: passé simple), אימפרפקט ((imperfect ו-pluperfect. הסיפור מנוע מלהשתמש בזמן הווה, עתיד או present perfect. דוגמאות לכך הן העבודות ההיסטוריות, סיפרים המדווחים על אירועים באופן לא אישי, אימפרסונלי. בסיפורים ספרותיים מוצאים בין קטעי הסיפור גם שיח כמו בקטעידו-שיח המושמים ביןמירכאות או בצורה של הערות עם קטעי שיפוט של המספר – מה שנקרא בטרמינולוגיה של בנבניסט "מודוליזציה" עם שימוש בזמן הווה וב"דאיקטים".
הדיכוטומיה "סמיוטי" – "סמנטי" (1966): לשפה, המוגדרת כ"צינור סמיוטי ראשי", יש שני אופנים מיוחדים, שני ממדים, של מתן משמעות: 1.סמיוטי (או סמיולוגי) – מתן משמעות על ידי סימנים או יחידות סימון: מלים, יחידות שפה; אלו הם החומר ההכרחי ל"מבע" (enonciation). סמיוטיקה היאמדע הסימנים, עצמאי לגבי כל רפרנטים; היא מחוץ להקשר. את הסמיוטי, הסימנים, צריכיםלזהות,להכיר. מזהים סימן על ידי השוואה בין קודם ועכשווי. פרדינן דה-סוסיר יצר אתהסמיוטקיה הבלשנית. 2.סמנטי – מתן משמעויות על ידי מבע (enonciation), יצירתמסרים, שדרים (message), המבוססים עלהיגדים (sentence, phrase) פעולות דיבור מעולם השיח (discourse). את הסמנטי ישלהבין; מבינים משמעות של מבע חדש על בסיס מבעים קודמים, והיא לוקחת בחשבון את מכלול הרפרנטים. בנבניסט ראה צורך ביצירתסמנטיקה בלשנית, להבדיל מהסמיוטיקה הבלשנית של סוסיר. סמנטיקה זאת צריכה להיווצר לדעתו על ידי ניתוח תוך-לשוני – של השיח, ועל ידי ניתוח טרנס-לשוני – של המבע.[10]
בפילוסופיה ובלוגיקה – לפי הערכת הסינולוג הבריטי א. צ'. גרהם, בנבניסט היה הבלשן הראשון שטען כי הקטגוריות של אריסטו תלויות במבנה השפההיוונית העתיקה. בנבניסט מצא כי הקטגוריות הפילוסופיות האלה הן השלכה שלטיפולוגיות בלשניות של היוונית על המציאות. התאוריה הזאת של בנבניסט והערכותיו של גרהם עצמו לגביה נדחתה על ידי המחבר הצרפתיז'אן-פול רדינג.[11] תרומה אחרת של בנבניסט לתחום הקשור לפילוסופיה, בעיקר לפילוסופיה של השפה, הייתה בהצבעתו על המשמעות המיוחדת של המושג "להיות" בשפות ההודו-אירופיות: רק בשפות האלה למילה "להיות" יש בו-זמנית מובן של "קיום" ושל "זהות".
בתורת הספרות – תאורית השיח של בנבניסט מצאה תהודה בתורת הנרטולוגיה (כולל בהשקפותיו שלז'ראר ז'נט), בתורת פעולות השפה (act language theory) ובמיוחד בתורת הספרות, אצל הוגים כמורולאן בארתז'וליה קריסטבה,צווטאן טודורוב והרלד ויינריך. טרי איגלטון השתמש בדיכוטומיה 'סיפור – שיח' של בנבניסט בתאוריה שלו על הסובטקסטים הפוליטיים: המובע (énoncé) והמבע (énonciation) נוטים לחלופין, על רקע פוליטי, להידחף אל מאחורי הקלעים.
בתחום הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה – רעיונות של בנבניסט מצאו במידת מה קרקע פורייה בהגותו שלז'אק לאקאן. לאקאן הזמין ממנו מאמר בשנת1956 עבור הגיליון הראשון של כתב העת שהקים,Psychoanalyse ("פסיכואנליזה"). בנבניסט כתב על תפקיד השפה אצל פרויד. כעבור שנתיים ב"ז'ורנל דה פסיכולוז'י" כתב מאמר נוסף שבא לתמוך בהשקפתו של לאקאן. בנבניסט הסתמך בעמדה זו על ראייתו את השפה כתקשורת, שבה יש חשיבות לאיש שמדבר ולהקשר שבו עושה זאת. אולם הערותיו על הלא-מודע הסמלי כמאופיין ברמה על-לשונית (supralinguistic) ותת-לשונית (infralinguistic) קרבו אותו יותר אל הפילוסופיה שלפול ריקר. לאקאן ברך ב"כתביו" (Ecrits) על מה שנראה כמכה הניצחת שנתן בנבניסט לפירוש הביהביוריסטי של השפה האנושית כמערכת שלגירויים ותגובות. בנבניסט הביא נימוקים חזקים בזכות ההבדל בין השפה של בני אדם ובין צורות התקשורת בין הדבורים. לדעת הפסיכואנליטיקאית, הבלשנית והסופרתז'וליה קריסטבה, תורת כינויי הגוף של בנבניסט, בעיקר הקוטביות 'אני – אתה', חשובה ביותר לפיתוחה של תאוריה דינמית של הסובייקטיביות.
אמיל בנבניסט כתב בחייו מעל מאתיים מאמרים ופרטי-כלים מדעיים, שחלקם נקבצו במספר ספרים.להלן מבחר מעבודותיו:
Sûtra des causes et des effets, en collaboration avec R. Gauthiot et P. Pelliot (1926-1928) ("סוטרה של הסיבות והתוצאות" עם ר' גוטיו ופ' פליו)
Éssai de grammaire sogdienne, Paris, Librairie orientaliste P. Geuthner, 1929 ("דקדוקסוגדיאני')
Grammaire du vieux-perse, de A. Meillet, deuxième édition entièrement corrigée et augmentée par E. Benveniste (1931) (מהדורה שנייה, מתוקנת ומורחבת על ידי אמיל בנבניסט, של "הדקדוק של הפרסית העתיקה" מאת א' מייה)
Origines de la formation des noms en indo-européen, Paris, Adrien-Maisonneuve Paris, 1948 ("מקורות היווצרות שמות העצם בהודו-אירופית"; עבודת הדוקטורט של בנבניסט משנת1935)
Les infinitifs avestiques, 1935 ("שמות הפועל [אינפיניטיב] האבסטיים")
Les mages dans l’Ancien Iran (1938) ("המגים באיראן העתיקה")
Le Vocabulaire des institutions indo-européennes 1 et 2, Paris, Minuit, 1969 ("מילון המוסדות ההודו-אירופיים")
The Persian religion, according with the chief greek texts, Paris, 1929 (1974), Geuthner ("הדת הפרסית, לפי הטקסטים היוונים הקלאסיים", 1929; הדפסה חדשה: פריז, הוצאת גטנר, 1974)
הקורסים שלימד בקולז' דה פראנס נרשמו על ידי תלמידו ז'וקז' רדאר, לימים פרופסור בברן, ונמסרו לשמירה לקולז' דה פראנס:
Problèmes de syntaxe générale, 1949-1950 ("סוגיות בתחביר כללי")
Syntaxe des cas suivi de La flexion dans les langues indo-européennes (1954-1955) ("תחביר היחסות והנטייה בשפות ההודו-אירופיות")
"Emile Benveniste -La communication +Dossier par Seloua Luste Boulbina, Folio plus philosophie, Gallimard, 2009 (צרפתית: אמיל בנבניסט - "התקשורת", יחד עם תיק ערוך על ידי סלואה לוסט בולבינה, פוליו פלוס)
Th.Simenschy, Gh.Ivănescu,Gramatica comparată a limbilor indo-europene, Editura Didactică şi pedagogică, Bucureşti: 1981 (רומנית: ת' סימנסקי, ע' איוונסקו, "הדקדוק ההשוואתי של השפות ההודו-אירופיות")
Françoise Dosse,History of Structuralism, Minnesota University Press, 1997.(באנגלית)
David Zemmour,Initiation à la linguistique Paris: Ellipses, Ed., 2008 (צרפתית: דוד זמור, "מבוא לבלשנות")
Jean Baptiste Fages,Comprendre Jacques Lacan, Paris: Dunod, 2005 (צרפתית: ז'אן-בטיסט פאז'ס, "להבין את ז'אק לאקאן")
Jean-Jacques Thomas art. "Emile Benveniste", in Lawrence Kritzman,The Columbia History of French Thought, 2007 (הערך "אמיל בנבניסט" מאת ז'או ז'אק תומא, בתוך "היסטוריה של ההגות הצרפתית" בעריכת לורנס קריצמן)
Nicolas Journet, 'De la règle du jeu au "je" du discours', in:Sciences humaines hors série - sept, - oct 2007,"Cinq cents ans de pensée française"
צרפתית: ניקולא ז'ורנה, "מכלל המשחק למי שח", בכתב העת "מדעים הומניים" ספט'-אוק' 2007, "חמש מאות שנות הגות צרפתית")
ג'ון לכט,50 הוגים מרכזיים בני-זמננו: מסטרוקטורליזם עד פוסט-מודרניות, תל אביב:רסלינג, 2005, כרך א'
Gérard Dessons,Emile Benveniste, l'invention du discours, éditions In Press, 2006 (צרפתית: ז'ראר דסו, "אמיל בנבניסט, המצאת השיח", הוצאה לאור "אין-פרס" 2006 - גרסה חדשה של מסה שהופיעה ב-1993 בהוצאה לאור ברטראן-לקוסט)
Claudine Normand, Michel Arrivé (dir.), "Emile Benveniste, vingt ans après", colloque de Cerisy, 12-19 août 1995, numéro spécial deLynx, 1997 (צרפתית: קלודין נורמאן, מישל אריבה (עורכים), "אמיל בנבניסט, אחרי עשרים שנה", קולוקוויום סריזי, 12–19 אוגוסט 1995, גיליון מיוחד של כתב העת "לינקס", 1997)
J. C. Milner,Le Periple structural Paris: Seuil, 2001, (צרפתית: ז'. ק. מילנר, "המסע הסטרוקטורלי", פריז: "סיי", 2001)
Phillipe Lejeune,Je est un autre. L'autobiographie et la littérature aux médias. Paris 1980. (צרפתית: פיליפ לז'ן, "אני הוא אחר: האוטוביוגרפיה והספרות בתקשורת", פריז, 1980)
Supplement "Polyphonic Linguistics. The Many Voices of Émile" Benveniste" toSemiotica 1981 (צרפתית: המוסף "בלשנות פוליפונית: הקולות הרבים של אמיל בנבניסט" ליד "סמיוטיקה", 1981)
Georges-Élia Sarfati,Éléments d'analyse du discours, A. Colin, col. « 128 », Paris, 1996 (צרפתית: ז'ורז'-אליה סרפתי, "יסודות אנליזת השיח")
Terry EagletonLiterary Theory: An Introduction. Minneapolis: University of' Minnesota Press, 1983 (טרי איגלטון, "תאוריה ספרותית: מבוא", מיניאפוליס: מינסוטה יוניברסיטי פרס, 1983)
É. Gilson:L’être et l’essence. Paris 1948 (אטיין ז'ילסון, "הישות והמהות")
A. C. Graham:Disputers of the Tao. La Salle 1989 (צרפתית: אנגוס צ'ארלס גרהם :בני הפלוגתא של הטאו, לה סאל, 1989)
Julia Kristeva,Épistémologie de la linguistique. Hommage Émile Benveniste, Paris 1971 (ז'וליה קריסטבה, "אפיסטמולוגיה של הבלשנות: הומאז' לאמיל בנבניסט", פריז, 1971)
J.Taillardat,G. Lazard,G. Serbat (Hg.),Émile Benveniste aujourd'hui, Colloque international du CNRS, à Tours Bibliothèque d'information grammaticale, Ed. Peeters, Louvain,1984 (-צרפתית: ז'. טאיארדא,ג. לאזאר, ג. סרבא, "אמיל בנבניסט היום - כינוס בינלאומי של סה. אנ. אר. אס., בעירטור", הספרייה למידע בדקדוק, לוון: הוצאה לאור פטרס, 1984)
Silverman, Kaja,Emile Benveniste: The Subject of Semiotics, Oxford: OUP, 1983, pp. 43-53
Jean-Paul Reding, Comparative Essays in Early Greek and Chinese Rational Thinking, Ashgate, 2004.
לדיון בין הגישה של אמיל בנבניסט לבין הגישה שלצ'ארלס פרס בנושא המסמן/הסימן וקדימות המערכת, באתרSplitSubject.
על בנבניסט ותרומתו:
Issacharoff, Michael (1997),“Émile Benveniste”, in The Johns Hopkins Guide to Literary Theory and Criticism, The Johns Hopkins University Press. Retrieved July 2003
^"Emile Benveniste -La communication +Dossier par Seloua Luste Boulbina, Folio plus philosophie,Gallimard,2009, p. 109 [אמיל בנבניסט -התקשורת, יחד עם תיק ערוך על ידי סלואה לוסט בולבינה, פוליו פלוס, הוצאה לאור גאלימאר, פריז, 2009, עמ' 109].
^Emile Benveniste - La Communication, pp. 112-113.
