| אזור גאוגרפי | בבל וארץ ישראל |
|---|---|
| אתרים עיקריים | ישיבת סורא וישיבת נהרדעא שעברה עם חורבנה לפומבדיתא |
| תקופה | חז"ל |
| טווח תאריכים | 188–500 (כ־312 שנים) |
| אירוע התחלה | חתימת המשנה |
| אירוע סיום | חתימתהתלמוד הבבלי |
| תקופה קודמת | תנאים |
| תקופה הבאה | סבוראים |
  | |
אַמוֹרָאִים (ביחידאַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו ביןחתימת המשנה לחתימתהתלמוד הבבלי (המאות ה-2–5 לספירה) בשני מרכזים עיקריים,בבל וארץ ישראל. דיוניהם ההלכתיים מתועדים ברובם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ודרשותיהם מתועדות במדרשי אגדה אמוראים ובשני התלמודים. קדמו להם התנאים, שרבים מדבריהם הורחבו על ידי האמוראים, או נוסחו מחדש על ידם, ולבסוף הוכללו במפעלם הגדול: התלמוד. אחריהם הגיעו הסתמאים ואחריהם הסבוראים. אלה ערכו את התלמוד עריכות אחרונות וסופיות.
אמוראים שחיו בבבל והוסמכו כחכמים קבלו את התואר "רב" כמו "רב יהודה", "רב יוסף" ועוד. מגדולי אמוראי בבבל היה "רב" (או בשמו האמיתי "אבא בר אייבו" או בכינויו "אבא אריכא") אשר היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא שחתם את המשנה. בהתאמה, אמוראים שחיו בארץ ישראל קבלו את התואר "רבי" כמו רבי יוחנן או רבי אמי. אחד מגדולי האמוראים בארץ ישראל היה רבי יוחנן, מאבות התלמוד הירושלמי.
הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קייםבבית המדרש – ה"אמורא" היה מבאר את דברי החכם בפני הציבור, ושימש כ"מתורגמן", כמעיןרמקול אנושי של החכם שדרש, אך זמן קצר לאחר תקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים שחיו לאחר חתימת המשנה ותפקידם הוגדר כמבארי המשנה.
האמוראים פעלו בשני מרכזים תורניים, בארץ ישראל ובבבל. בגלל ההבדלים הרבים שבין שני מרכזים אלו, מקובל להבדיל ביןאמוראי בבל לאמוראי ארץ ישראל. ידועים כ-500 אמוראים ומעלה, שפעלו בעיקר בארץ ישראל ובבבל.בארץ ישראל היה המרכז התורני בתקופה זו בטבריה ובקיסריה, ובבבל היה המרכז העיקרי בישיבת סורא וישיבת נהרדעא שעברה עם חורבנה לפומבדיתא. אמוראי בבל ואמוראי ישראל שמרו על קשר ונעזרו זה בזה לדיונים הלכתיים באמצעות אמוראים שנדדו מארץ לארץ וכונו "נחותי" או "נחותאי".
ארץ ישראל הייתה נתונה בתקופה זו תחת שלטוןהאימפריה הביזנטית שרדפה את היהודים, ולכן סבל המרכז הארצישראלי מהתנכלויות מצד הרשויות. בבבל שלטההאימפריה הסאסאנית שהייתה יחסית נוחה ליהודים ולכן התקיימו בה הלימודים בצורה נוחה יותר ופומבית יותר. בישיבות הבבליות נהגו לפלפל יותר והסוגיות שלובנו בהן היו בדרך כלל סבוכות ומעמיקות יותר[1], ובישיבות הארצישראליות היה נהוג יותר שיטת הלימוד הפשטנית החותרת לפסיקה ההלכתית.
לפי כמה מהפרשנויות, שררו בין אמוראי בבל יריבויות היררכיות, שלא איפשרו להם ללמוד וללבן סוגיות בצורה שיתופית, ואילו בארץ ישראל נהגו ללבן את הסוגיות בצורה משותפת. לפי פרשנויות אחרות, נעוץ ההבדל בצורת ליבון הסוגיות, אמוראי בבל נהגו להתנצח בפלפולם בצורה חריפה, ואילו אמוראי ארץ ישראל נהגו להתווכח בצורה מכובדת[2]. מטבע הדברים היו רוב אמוראי בבל חניכי הישיבות הבבליות, למדו בשיטותיהן והורו בהן בשלבים המאוחרים של חייהם, ורוב אמוראי ארץ ישראל היו חניכי הישיבות הארצישראליות ומוריהן במשך חייהם.
אמוראי ארץ ישראל פעלו בארץ ישראל מאז חתימת המשנה והתקבלותה, בתקופה המכונהתקופת המעבר, עד לאחרמרד גאלוס, ובערך באותה תקופה נחתםהתלמוד הירושלמי. עריכתו של התלמוד הירושלמי מיוחסת במקורות לאמורארבי יוחנן שהיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל, אך חתימתו הסופית אירעה רק כשני דורות אחריו. בסך הכל פעלו אמוראי ארץ ישראל במשך כחמישה דורות.
אמוראי בבל פעלו מאז ירידתרב לבבל וייסוד ישיבת סורא[3]. התקופה נמשכה כשמונה דורות, והסתיימה עם חתימתהתלמוד הבבלי על ידירב אשי ורבינא, שלאחריהם החלה תקופת הסבוראים.
אמוראי ארץ ישראל שנסמכו כונו עם התחילית "רבי", ואילואמוראי בבל שלא נסמכו (כיוון שניתן לסמוך לרבנות רק בארץ ישראל) כונו עם התחילית "רב".
הביוגרפיה של חכמי התלמוד היא נושא סבוך. שמותיהם לא נזכרים במקורות היסטוריים מקובלים, כנראה בשל העובדה שפעלו בתוך העולם היהודי-תורני, ולא היו מוכרים מחוצה לו. הביוגרפיות המקובלות כיום מתבססות על החומר המצוי בתלמודים ובמדרשים, כפי שהוא לפנינו. חומר זה מצוי בחלקו בספרות האגדה. שאלת המהימנות ההיסטורית של החומר והדרך בה ניתן להפיק מידע היסטורי ממנו אינה מוסכמת כיום על כל החוקרים.
 | ספר: אמוראים |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד. | |
| מיזמיקרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון:אמורא |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף:אמוראים |
אמוראי בבל – שיטות פסיקה, ד"ר ברק שלמה כהן, סרטון באתריוטיובמתוךאתר פשיטא:
אוקיינוס, דף שער בספרייה הלאומית