ערך זה עוסק בשושלת מורית ברברית אסלאמית. אם התכוונתם לדרוזים, ראודרוזים. | |
.svg) | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | ח'ליף |
| שפה נפוצה | ערבית,שפות ברבריות,מוזראבית |
| עיר בירה | מרקש,טינמל |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירופה,אפריקה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 1121 |
| פירוק | |
| תאריך | 1269 |
| ישות קודמת | מוראביטון |
| כלכלה | |
| מטבע | דינר |
  | |
אל-מֻוַואחִידוּן (בערבית:الموحدون – ה"מייחדים" או "מונותאיסטים") הייתה שושלתמוריתבֶּרבֵּריתאסלאמית שנוסדה במאה ה-12 בעיירה הקטנהטינמל(אנ') שבהרי האטלס (במרוקו של היום) וכבשה את כלצפון אפריקה, מסהרה המערבית במערב עדמצרים במזרח וספרד המוסלמית בצפון. השושלת הוקמה על ידיעבדאללה אבן תומארת, שאיחד את שבטי המסמודה הברברים, הביס את שליטי המגרב הקודמים המוראביטון והרחיבו את שלטונם אלאל-אנדלוס בחצי האי האיברי. מנקודת שיא זו החלה השושלת לאבד מכוחה והשפעתה: תחילה אבדו הנחלות בספרד לקואליציה של שליטים נוצריים בתהליך הידוע גם כרקונקיסטה. לאחר מכן, במאבקים מולהשושלת המרינית, ובתהליך התפוררות איטי שהסתיים עם הרצחו של השליט האחרון בשנת1269 וכיבושמרקש על ידי אויביהם, ירדו המוואחידון מבימת ההיסטוריה. השושלת ידועה ביחסה הקשה ללא-מוסלמים, אותם היא העמידה בשלב מסוים בפני הברירה; התאסלמות, מוות או גירוש.[1]
הח'ליפות של אל-מוואחידון החלה לקרום עור וגידים כאשרעבדאללה אבן תומארת פיתח במהלך לימודיו ונדודיו, באל-אנדלוס ולאחר מכן בבגדאד, תאולוגיה המבוססת על כתביאבו חאמד מוחמד בן מוחמד אל-ע'זאלי ולפיה קיימת רק תפיסה אחת, תכונה אחת ושם אחד של האלוהים ותלמידיו נקראו לפי כך בשםאל-מוואחידון לאמור "המאמינים באחדות האלוהים". אבן תומארת חזר למגרב בשנת1117 ובמקביל להפצת משנתו הקיצונית הטיף כנגד סגנון החיים הראוותני של שליטי שושלת המוראביטון וכנגד תמיכתם באסכולה המאלכית שלאסלאם סוני בעוד אבן תומארת פיתח את תפיסת עולמו הדתית על בסיסהאסכולה הט'אהרית הדוגלת במשמעות הגלויה (ט'אהר) של הטקסטים הקדושים,הקוראן והמסורת המוסלמית. פעילות החתרנית וגישתו חסרת הפשרות הביאה להגלייתו מעיר לעיר עד שהגיע אל העיירהמלאללה ושם החל להטיף בפני קהל שהלך וגדל ובהם גםעבד אל-מואמין יורשו.
בשנת1120 נדד עבדאללה אבן תומארת מאזוראלג'יר אלמרוקו ועצר בעירפאס שם הוא תקף את אחותו של שליט העיר שהלכה ללאחג'אב לכיסוי ראשה וגופה כמנהג נשות הברברים; הוא גורש מהעיר ופנה למרקש שם הוא נכנס לוויכוח דתי-תאולוגי ציבורי עם כוהני הדת שבעיר; אלו דיווחו לאמירעלי אבן יוסף כי אבן תומארת הוא כופר מסוכן ודרשו כי הוא יאסר וישפט; האמיר החליט שלא לעורר את חמת ההמון והמטיף הכריזמטי עליו וגירש את אבן תומארת מהעיר אל כפר לא ידוע, שם עבר אבן תומארת להתגורר במערה. בדרשה שנשא בשנת1121 עבדאללה אבן תומארת טען בפני תומכיו שהוא משושלת הנביאמוחמד; על כך הוסיף את הטענה שהוא המהדי, שפירושו המונחה נכונה (בידי האל),או מדריך מטעם האלוהים, שיושיע את העולם מאלימות ואי-צדק, ויחזיר את האסלאם למסורותיו המקוריות של הנביא מוחמד. לאחר הכרזה זו הוא ברח אל מקום מסתור בהרי האטלס וקיבץ סביבו שבטים מקומיים. בשנת1124 הם הקימו את מבצר טינמל ששימש מאז כמרכז רוחני ומפקדה צבאית של האל-מוואחידון.במשך שמונה שנים שכנו אבן תומארת ותומכיו במבצרם ונקטו שיטות שללוחמת גרילה כנגד הצבא של המוראביטון.
בטינמל ארגן אבן תומארת את תומכיו תחת מבנה חברתי דמוי קומונה שלה מערכות שליטה מוקפדות; בגרעין עמדה משפחתו של המהדי ולצדה שתי מועצות: מועצת העשרה שהייתה מורכבת מתומכיו הראשונים והנאמנים ביותר של המהדי ומועצת החמישים בראשות ראשי בתי האב של שבט המסמודה והמטיפים החשובים ביותר.
צבא האל-מוואחידון נבנה באופן היררכי ומסודר: השבטהרע'ה עמד בראש הפירמידה ובהם נכללו גם מאנשי שלומו של המהדי ש"אומצו" אל תוך הקלאן ובהן עבד אל-מואמין, תחתיהם היו אנשי טינמל ולאחר מכן כל שאר בתי האב של המסמודה ולבסוף לוחמים-עבדים כושים שנקראו"עביד". בכל יחידה הייתה היררכיה פנימית נוקשה: בראשה עמד ממונה מטעם המהדי ה"מוחתסיב" וכל יחידה חולקה לשתי יחידות משנה: אלו שהצטרפו ראשונים לצבא המהדי ואלו שהצטרפו מאוחר; בראש כל יחידת משנה עמד ה"מיזוואר" ולצידו ה"סכאכין" – גובי המיסים ואנשי הכספים. מתחת ליחידות מובחרות אלו היה הצבא הסדיר"ג'ונד" והיחידות של אנשי הדת ולאחר מכן יחידות הקשתים, המגויסים החדשים והעבדים.
בשנת1130 יצא צבא המוואחידון להתקפה ראשונה על מעוזי השלטון והטיל מצור על העיר מרקש; לאחר 40 יום יצא חיל המצב מהעיר ובקרב עקוב מדם באזוראל-בוחירה מחץ את הצרים, רוב שדרת הפיקוד של המוואחידון הושמדה לוחמיהם נהרגו או ברחו ללא סדר אל טינמל; זמן קצר לאחר מכן מת עבדאללה אבן תומארת. למרות המפלות הקשות לא התפרקה תנועת אל-מוואחידון. את מקומו של המהדי תפס עבד אל-מואמין שאיחד את שורות התנועה; בשנת1132 הוא תקף את מבצר תַסגימוּת, פירק את שעריו ונשא אותם אל טינמל בצעד של התרסה.
עבד אל-מואמין, או עבד אל-מואמין אל-כּומי (ערבית: عبد المؤمن بن علي או عبد المومن الــكـومي) היה הח'ליף הראשון של המוואחידון; הוא בא מרקע פשוט ובלחימה בלתי פוסקת כנגד אויביו מבית הגיע אל עמדת השליט הכל-יכול של צפון-מערב אפריקה. הוא נולד בשנת1094 למשפחה ברברית באחד משבטי המסמודה מאזוראלג'יריה. עבד אל-מואמין לא הותיר אחריו כתבים המעידים עליו באופן אישי; היסטוריונים ערבים בני התקופה מתארים אותו כאדם ממוצע גוף בעל שיער כהה, כלוחם עז נפש, אדם בעל קסם אישי אך נתון להתקפי זעם ואלימות כנגד מתנגדיו.
עבד אל-מואמין הביס את שושלת המוראביטון, ששלטה באותה עת בצפון אפריקה, ובמשך שנות שלטונו (1163–1130) הרחיב את שליטתו. ב-1145 מת השליט המוראביטי בתאונה וכך, ב-1147, כבשו המוואחידון אתמרקש, בירת המוראביטון, הכיבוש נסתיים בטבח וטיהור בכל התומכים במשטר הקודם והרס סמלי השלטון של המוראביטון והעיר עצמה הפכה לבירת האימפריה החדשה. שנתיים לאחר מכן הכריז על עצמו עבד אל-מואמין כ"אמיר של מרקש" ובפעם הראשונה היה המגרב מאוחד תחת משטר מקומי; הוא שילב את האויבים של הח'ליפות בתוך המערך השלטוני והצבאי לאחר שנכנעו ובנה את הכוח הנדרש להרחבת שטחי ההשפעה של המווחידון. ב-1147 פלשו המוואחידון תחת הנהגתו של עבד אל-מוּאְמִין לחצי האי האיברי וכבשו אתסביליה, שהפכה לבירת הפרובינציה; עבד אל-מואמין המשיך ואיחד את פסיפס ממלכותהטאיפה, שהרכיבו אתאל-אנדלוס, שהפכה לפרובינציה מרכזית בח'ליפות. לאחר כיבוש אל-אנדלוס מיריביו המוסלמים, אל-מואמין ניהל מערכה שלא הוכרעה כנגד הנסיכויות הנוצריות של חצי האי האיברי. הוא נפטר בשנת 1163 לאחר שהביא את הח'ליפות לשיא התפשטותה מזרח עדתוניס וטריפולי. תחת שלטונו נבנה מסגד בסביליה שלאחר מכן הפך לבסיס לקתדרלת סביליה, מבניה זו נותרה החירלדה (בספרדית:Giralda) ששני השלישים התחתונים נבנו בסגנון בנייה שאופייני למוואחידון.
אבו יעקוב יוסף (ערבית: أبو يعقوب يوسف) היה הח'ליף השני של המוואחידון, הוא עלה לשלטון בשנת1163 תחת התואריוסף הראשון. הוא חזר ודבק בעקרונות של הפיקההט'אהרי; אבו יעקוב היה מלומד ואיש דת מוסלמי בזכות עצמו ובחצרו פעלו המלומדיםאבן רושד ואבן טופייל. כשליט קיצוני וחסר פשרות הוא החל את הרפורמות של המווחידון. רפורמות אלו הידקו את השליטה של המוסלמים על עמדות כוח באל-אנדלוס ובפורטוגל; תחילה סולקו נוצרים ויהודים מתפקידים רשמיים; בהמשך הוכרזהמלחמת קודש, שבמהלכה הוצאו טקסים דתיים לא מוסלמים אל מחוץ לחוק; לאחר מכן החלה מערכה להמיר תחת איום במוות את דתם של הכופרים, מאידך המומרים היו תמיד תחת חשד ומעקב. הרפורמות החמירו תחת שלטונו שלאבו יוסף יעקוב "אל-מנסור" שקבע קוד לבוש מיוחד ליהודים והכביד את ידו עליהם על מנת להפוך את חייהם לבלתי נסבלים.
בשנת1170 פלש יוסף הראשון אלולנסיה וקטלוניה; ב-1171 קבע את מקום מושבו בסביליה, שם הוא ציווה על מפעלי בנייה גדולי ממדים ובהםמצודת סביליה (האלקזאר).
באביב של שנת1184 יצא יוסף הראשון למסע מלחמה כנגדאפונסו הראשון, מלך פורטוגל; הצבאות נפגשו מול חומות העירסנטרם שבמרכז פורטוגל, אך עוד בטרם הקרב החל, יוסף פיצל את צבאו: הוא פקד שחציו יעלה עלליסבון; בכך הוא זרע בלבול בקרב הצבא המוסלמי: חלק מהכוחות הבינו כי נתנה הוראה לנסיגה ובתוהו שנוצר נורה יוסף ומת מפצעיו ביום29 ביולי 1184. הצבא המוסלמי נסוג משדה הקרב וגופתו של הח'ליף נקברה בטינמל.
אבו יוסף יעקוב "אל-מנסור" (ערבית: ابو يوسف يعقوب المنصور) שנולד בשנת1135, היה הח'ליף השלישי של המוואחידון; הוא נטל את התואר ואת מושכות השלטון בעודו מביא את גופת אביו יוסף הראשון לקבורה במרוקו. שלטונו התאפיין במסעות צבאיים שהרחיבו את גבולות הח'ליפות והרחיקו את האויבים מהגבולות, במקביל ראתה הח'ליפות פריחה כלכלית שנבעה מהתפתחות והסתעפות המסחר ואיתה פריחה במחקר המדעי, באדריכלות ובפילוסופיה. במהלך שנות שלטונו יזם אל מנסור מפעלי בנייה גדולים ובהםמסגד קוטוביה במרקש.
בתקופת שלטונו עבר מרכז הכובד של פעילות הח'ליפות לאפריקה ובירתה במרוקו חזרה להיות במרכז, באפריקה נאלץ אל-מנסור להתמודד עם שרידי הח'ליפות הקודמת וכנגד מתנגדים מבית ועל פי הצורך יצאו מאפריקה צבאות אל חצי האי האיברי למסעות כיבוש ועונשין.
ניצחונו הגדול ביותר היהקרב אלארקוס(אנ') ביום18 ביולי1195 כנגד צבא נוצרי מאוחד תחת פיקודו שלאלפונסו השמיני, מלך קסטיליה. הנוצרים ניצלו את פקיעת הסכם שביתת הנשק בין הצדדים, את מחלתו של אל-מנסור ואת העובדה שמושל אל-אנדלוס (אחיו של אל-מנסור) יצא מהפרובינציה הספרדית למרוקו כדי לתפוס את השלטון; הם נעו בכוחות מאוחדים לכיוון אל-אנדלוס. אל-מנצור הגיב במהירות, הוא מחץ את ההתנגדות מבית ונחת עם צבאו על חופי ספרד; הצבאות נפגשו לא רחוק מטולדו ובקרב הקשה הובסו הנוצרים, הצבא הקסטילי הושמד ואיתו רוב האצילים. הצבא המוסלמי סבל אבדות כבדות בקרב ולכן לא היה יכול לנצל את ההצלחה ולעלות על טולדו; הצבא לא יכול היה להפוך גם את מסעות עונשין לאחר מכן להזדמנות להרחבת תחומי ההשפעה של הח'ליפות.
הח'ליף הוסיף לשמו את הכינוי "אל-מנסור באללה" (המנצח בשם האלוהים) אך בריאותו הרופפת והצורך להיות במרכז ענייני הח'ליפות החזירו אותו למרוקו בשנת1198; הוא מת בפברואר1199.
א-נאסר לדין אללה מוחמד אבן אל-מנסור (ערבית: الناصر لدين الله محمد بن المنصور) היה הח'ליף הרביעי של המוואחידון; הוא עלה לכס עם מות אביו אבו יוסף יעקוב "אל-מנסור" ושלט עד יום מותו. בתקופת שלטונו החלו להיווצר בקיעים ולהתגלות סימני אי יציבות בח'ליפות. תחילה נאלץ א-נאסר להתמודד עם מרידה של השבט הברבריבנו ע'אניה ולמנות את סגנו הווזיראבו מוחמד אבן אבי חאפז למשרת מושל אפריקה; לאחר מכן הפנה את תשומת לבו למתרחש באל-אנדלוס, בשנת1211 חצה א-נאסר אתמצרי גיברלטר עם צבא גדול והצליח להדוף את הנוצרים מגבולות הפרובינציה.
לבקשתם של שליטי הנסיכויות הנוצריות בחצי האי האיברי, הכריז האפיפיוראינוקנטיוס השלישי עלמסע צלב נגד המוסלמים; בספרד נוצרה ברית של ארבעה נסיכיםנוצרים מקסטיליה,אראגון,נווארה ופורטוגל; ובשנת1212 נפגשו הצבאות בקרב לאס נאווס דה טולוסה(אנ') שנערך בסיירה מורנה שבספרד, לפני הקרב ערכו הנוצרים פרעות בקהילה היהודית הקטנה של טולדו. הנוצרים תקפו את המחנה המוסלמי בהפתעה, הח'ליף ברח וצבאו הושמד. הניצחון נתן דחיפה משמעותית למאמצים של הנסיכויות הנוצריות להדוף את המוסלמים מכל ספרד; מבצרים חשובים על גבולאנדלוסיה נתפסו לאחר הקרב והיוזמה עברה לידי הנוצרים. הח'ליף הצליח לברוח משדה הקרב ולחזור למרקש, שם מת שנה לאחר מכן בשנת1213.
אבו יעקוב יוסף "אל-מוסתנסיר" נולד בשנת1203 והיה הח'ליף החמישי של המוואחידון בשםיוסף השני. הוא מונה לח'ליף בשנת 1213 בהיותו בן עשר, בסמוך למות אביו מוחמד א-נאסר, והוסיף לשמו את הכינוי "אל-מוסתנסיר" – המושל בעזרת האל. מלאכת השלטון הופקדה הלכה למעשה בידי בני משפחה בוגרים. מצב זה ואי היציבות ההולכת וגדלה בח'ליפות הביאה לקריעת חלקה המזרחי של הח'ליפות (אזוראלג'יריה ולוב); אזור זה התגבש לישות נפרדת עם עליית שושלת שליטים חדשה (החפיזית) משנת1229. יוסף השני מת במפתיע בשנת1224 – הוא נדרס למוות על ידי פרות המחמד שלו. בהיעדר יורשים, בחרו הביורוקרטים בארמון המלוכה בבן המשפחהעבד אל-וואחד (ערבית: أبو محمد عبد الواحد بن يوسف) כח'ליף; בחירה זו יצרה קרע בין הארמון לבין המושלים של אל-אנדלוס שבחרו בעבדאללה אל-עאדל (ערבית: عبد الله العادل). מאבקי הכוח בין ח'ליפים מתחרים אלו הביאו בסיכומו של דבר לקריסת הח'ליפות של המוואחידון.
אבו מוחמד עבד אל-וואחד היה הח'ליף של מרוקו למשך מספר חודשים במהלך שנת1224. הוא היה בנו של הח'ליףאבו יעקוב יוסף ואחיו הצעיר של הח'ליףיעקוב אל-מנסור. כמצביא הוא נלחם בראש צבאות המוואחידון במסעות מלחמה באל-אנדלוס ושימש כמושלמאלגה וסביליה לתקופות קצרות. לאחר מינויו לח'ליף נקרעה הח'ליפות במאבקים על כס השלטון בעיקר מול שליטי אל-אנדלוס ואחיו, בהםאבו אל-עלא אידריס מושלקורדובה,אבו מוסא מושל מלגה, ואבו אל-חסן מושלגרנדה; בנוסף, קמו לו מתנגדים במרוקו – ראשי השבטים המקומיים, שהונהגו על ידי מושל טינמל; האחרון הצליח לכבוש את מרקש ולרצוח את הח'ליף החדש בחניקה בספטמבר 1224. ההיסטוריה האסלאמית של הח'ליפות מתייחסת אליו לעיתים בכינוי "המודח". המתנגדים לכהונתו של אל-וואחד טענו לאי סדרים ושאלת חוקיות בחירתו לח'ליף אך ייתכן ודווקא ניסיונו הרב, ייחוסו ותמיכתו במשטר ריכוזי פעלו כנגדו: המושלים באל-אנדלוס חששו כי האוטונומיה הגדולה ממנה נהנו תחת שלטון יוסוף השני תתבטל תחת שלטונו של אל-וואחד ושאפו למנות שליט בעל ניסיון מועט וניתן להשפעה.
אבו מוחמד עבדאללה אל-עאדל היה ח'ליף מרוקו כחלק משושלת של המוואחידון; הוא היה בנו של הח'ליף יעקוב אל-מנסור ואחיו של הח'ליף מוחמד א-נאסר. הוא היה מושל של פרובינציית אל-אנדלוס במשותף עם אחיו ובשנת 1224 עלה לשלטון לאחר שהח'ליף הנבחר נרצח כחלק ממזימה בין שליטי אל-אנדלוס ומרקש. תקופת שלטונו הקצרה הביאה את הח'ליפות שסבלה מלחצים פנימיים וחיצוניים לקריסה.
תפיסת השלטון הרצחנית הייתה הפרה של המסורת של המשפחה השלטת של המוואחידון ושיגרה גלי הלם בקרב העילית השולטת; באמצעות המהלך המהיר הצליח הח'ליף החדש לדכא את המתנגדים באל-אנדלוס; שלושה מאחייניו של אל-עאדל (בניו של אבו חאפז מושל פרובינציית אפריקה), שהביעו התנגדות עיקשת, פוטרו ממשרתם – אבו זיאד מושלוולנסיה, עבדאללה מושלחָאאֵן המכונה "אל-בַּיַּאסִי", ואבו דבוס. אל-ביאסי, שלא השלים עם הגזירה, תפס עם קבוצה קטנה של תומכים עמדה על גבעה שולטת בסמוך לעירבאיסה וקרא למרד נגד אל-עאדל. בחורף של שנת 25–1224 יצא צבאו של אל-עאדל לכבוש את מעוז המורדים אבל ללא הצלחה; קבוצת המורדים הקטנה הצליחה להביס את הצבא שעלה לגבעה. הכישלון דבק באל-עאדל ויצר לו מוניטין של מפסידן חסר יכולת, מה שערער את הביטחון של בני בריתו וחייליו. על מנת להבטיח את הישרדותו, אל-ביאסי כרת ברית עםפרננדו השלישי, מלך קסטיליה, שמצידו ראה בפיצול הכוחות המוסלמיים הזדמנות פז לקידום האינטרסים של ממלכת קסטיליה.
במקביל, במרוקו הביעו ראשי השבטים שהרכיבו את קואליציית שבטי המסמודה התנגדות לשלטונו של אל-עאדל מחשש כי מאזן הכוחות, שנטה במהלך ההיסטוריה של הח'ליפות לטובת המרכז במרקש ומרוקו בכלל, ישנה את משקלו וייטה לטובת הנחלות בספרד. על מנת למנוע זאת הם הביעו התנגדות לבחירתו של אל-עאדל ותמכו בבן משפחה אחריחיא אל-מועתסם בן של א-נאסר. על מנת לקדם את פני הרעה החליט אל-עאדל להסיט את תשומת לבו מאל-אנדלוס והעביר את עיקר צבאו מספרד למרוקו.
בשנת1225 יצא אל-ביאסי עם צבא קסטיליאני למסע של כיבוש והרס בשטחי העירחאאן, וכבש את העיר קורדובה. במקביל ניצלואלפונסו התשיעי, מלך לאון וסנשו השני, מלך פורטוגל את התרוקנותה של אל-אנדלוס מצבאות מוסלמיים ובאותה שנה כבשו את השטחים הגובלים בסביליה; לפי ההיסטוריונים המוסלמים, הח'ליף ושריו היו עדיין בעיר אך נמנעו מכל פעולה; תושבי העיר עמדו חסרי מגן מול הפולשים הנוצרים, ומול הנזקים שנגרמו לאזורים החקלאיים שסביבה; בייאושם, הם יצאו נגד הצבא הפולש בלי חסות הצבא הסדיר של הח'ליפות. בקרב שהתפתח נטבחו האזרחים על ידי החיילים הפורטוגזים. האצבע המאשימה בתבוסה ובטבח, כמו בכישלונות אחרים, הופנתה אל אל-עאדל.
שיתוף הפעולה בין צבאות נוצרים לבין המורדים המוסלמים עלה לבסוף על שרטון, ובהתקוממות עממית של תושבי קורדובה נרצח אל-ביאסי. ב-4 באוקטובר1227 הוטבע אל-עאדל באמבט בארמונו שבמרקש ואת הכיסא והתואר תפס הח'ליף היריב יחיא אל מועתסם ממרוקו.
אבו זכריא אל-מועתסם יחיא אבן א-נאסר (ערבית: أبو زكرياء المعتصم يحيى بن الناصر) היה ח'ליף שישב על כס השלטון משנת 1227 עד1229. הוא היה מועמד של פשרה בין ראשי השבטים וסמל לקריסת ופיצול הח'ליפות; במהרה ירדה קרנו של יחיא אל-מועתסם בעיני ראשי השבטים שהמליכו אותו והוא הוחלף על ידי אבו אל-עלא אידריס; כאשר הלה מת, חזר יחיא אל-מועתסם לתמונה ודרש את כס השלטון אך ראשי השבטים העדיפו את אבו אל-וואחד השני על פניו. יחיא אל-מועתסם ישב בארמון הח'ליף במרקש, בה שלט עד למותו בשנת1236.
אבו אל-עלא אל-מאמון אידריס אבן אל-מנצור (ערבית: أبو العلا المأمون إدريس بن المنصور) שלט כח'ליף בחלק משטחי הח'ליפות של המוואחידון משנת 1229 עד מותו בשנת1232. עם מותו של עבדאללה אל-עאדל פרצה מלחמת אזרחים בין הטוענים לכתר הח'ליפות: אידריס אבו אל-עלא שנתמך על ידי הענף האל-אנדלוסי של נסיכי הח'ליפות, ויחיא אל-מועתסם שהיה בן חסותה של חצר הח'ליף במרקש. אידריס פנה לעזרתו שלפרננדו השלישי, מלך קסטיליה ובעזרת צבא של ממלכת קסטיליה והבטחה לשקט באל-אנדלוס העביר את כל צבאו למרוקו; הוא כבש את מרקש בשנת1228 והרג במתנגדיו; כתוצאה מפעולותיו, אל-אנדלוס התרוקנה מנוכחות צבאית מוסלמית, שיכלה לעצור את שטף המתקפה הנוצרית. אידריס היה שליט חלש שנתמך על ידי חיילים נוצרים, עבורם בנה כנסייה במרקש. בשנת 1232 הוא איבד את השליטה בעיר לח'ליף יחיא אל-מועתסם ומת בעת שצעד אל עבר מרקש בראש צבאו. בעת המאבקים בין המתמודדים המוסלמים על הכס, אבדה השליטה באל-אנדלוס, ערים מרכזיות החליפו את המושלים של המוואחידון בשליטים מקומיים; הבולט שבהם היהמוחמד אבן יוסף אבן הוד-אל-ג'וד'מי משושלת בנו הוד (שליטיסרגוסה); הוא הצליח להמריד את מרכז אל-אנדלוס כנגד הח'ליפות; בשנת 1228, בה נטש אבו אל-עלא אידריס את סביליה בדרכו למרוקו, ניסה אבן הוד אל-ג'וד'מי להכתיר עצמו כח'ליף עצמאי.
התפוררות השליטה של המווחידון באל-אנדלוס הפילה את הערים המוסלמיות לידי הנוצרים כפרי בשל; אבן הוד ניסה תחילה לעמוד כנגד המתקפה הנוצרית אך צבא אל-אנדלוס המוסלמית הובס והושמד בקרב אלנגה בשנת1230. במהלך 20 השנים הצליחה הרקונקיסטה לדחוק את המוסלמים מספרד. באותה שנה, נסיכות ליאון כבשה את העריםבדחוס ומרידה, ואילו צבאאראגון השתלט עלמיורקה; קורדובה נכבשה בשנת1236 על ידי צבא קסטיליה; וולנסיה נכבשה על ידי ארגון בשנת1238; באותה שנה מת אל-הוד וחלק מהערים הנותרות בשליטה מוסלמית ניסו לחזור לחיק הח'ליפות אך בשלב זה לא היו המוואחידון גורם בעל יכולת צבאית או פוליטית מעבר לגבולות העירמרקש. לבסוף נכבשה הבירה לשעבר של הח'ליפות – סביליה: פרננדו השלישי מלך קסטיליה נכנס לעיר המובסת ב-22 בדצמבר1248. כל שנותר מאל-אנדלוס המוסלמית הייתהממלכת גרנדה, שנשלטה על ידימוחמד הראשון(אנ'), מייסדהשושלת הנאסרית(אנ'); היא נפלה ב-2 בינואר1492.
אבו מוחמד א-רשיד עבד אל-וואחד אבן אל-מאמון (ערבית: أبو محمد الرشيد عبد الواحد بن المأمون) היה שליט ח'ליפות המווחידון, כאשר יחיא אל-מועתסם התחרה בו על תואר הח'ליף. בתקופת המאבק בין הח'ליפים הללו נכנס תהליך ההתפוררות של השלטון של המוואחידון במרוקו לשלב הסופי; בעוד יחיא אל-מועתסם שולט במרקש, בשנת1236 עבר השלטון במערבאלג'יריה לידי השושלת הזיאנידית; לאחר מכל נוצרה השושלת החאפיזית בתוניסיה. בשנת1242, בעודו מתכונן לעלות על העירפאס שהכריזה על עצמה כאמירות עצמאית, נמצאה גופתו של הח'ליף טבועה בבריכת ארמונו.
אבו אל-חסן עלי א-סעיד בן אל-מאמון "אל-מועתדיד באללה" (ערבית: أبو الحسن علي السعيد بن المأمون, المعتضد بالله) עלה לשלטון לאחר מות אחיו אל-וואחד השני ונלחם בקרבות מאסף כושלים נגד צבאהשושלת המרינית; בשנים1248-1244 המרינים הצליחו לכבוש את העריםתאזה,רבאט,סלא,מקנס ופאס; פס נקבעה כבירתם. כל שנותר מהח'ליפות של המוואחידון הייתה השליטה בעיר מרקש. אל-מועתדיד באללה נהרג בשנת 1248 במהלך קרב מול צבא השושלת החאפיזית.
אבו חפס עומר אל-מורתדא (ערבית: أبو حفص عمر المرتضى بن أبي إبراهيم اسحاق بن يوسف بن عبد المؤمن) שלט כח'ליף במרקש תחת חסות השושלת המרינית עד לשנת1266; הוא הודח וככל הנראה נרצח על ידי בן דודו אידריס השני במאבק על השלטון בעיר.
אבו אל-עלא אל-ואת'ק באללה אידריס בן מוחמד מוכר גם בכינויאבו דבוס (ערבית: أبو العلا الواثق بالله إدريس بن محمد بن أبي عبد الله محمد بن أبي حفص بن عبد المؤمن, أبي دبوس) היה הח'ליף האחרון של שושלת המוואחידון. עלייתו של אידריס השני לכס השלטון התאפשרה בזכות השושלת המרינית, ששלטה למעשה במרוקו והונהגה על ידיאבו יוסוף יעקוב בן עבד אל חק; ניסיונם של המרינים לכבוש את מרקש, העיר האחרונה בידי המוואחידון, לא צלח; לכן הם החליטו לתמוך באידריס השני במאבק על השליטה בעיר נגד עומר אל מורתדא; אידריס השני אכן תפס את העיר בשנת1266, אך סירב לעמוד בהתחייבותו להעביר את מרקש לידי המרינים. לאחר מצור ארוך, בשנת1269 העיר נפלה לידי עבד אל-חק; אידריס השני נרצח בידי אחד מעבדיו.
בספרות האקדמית, שושלת אל-מוואחידון נזכרת כשושלת שהנהיגה מדיניות מדכאת ביחס ללא-מוסלמים, ו"סיימה את מה שנותר מהדו-קיום הדתי בספרד".[2] לאחר כיבושיה הראשונים, הנהיגה השושלת באזורים מסוימים מדיניות שהותירה את המיעוטים הלא-מוסלמים (במיוחד יהודים, אך גם נוצרים) בפני ברירה בין מוות,התאסלמות או גירוש. אזכורים לרדיפות מופיעים במקורות נוצריים, מוסלמיים ויהודיים.
על פי מקור נוצרי, הכרוניקה שלאלפונסו השביעי, מלך לאון, לאחר כניסת אל-מוואחידון לחצי האי האיברי, הם טבחו באצולה המוסלמית שקדמה להם (כנראה מבניאל-מוראביטון), בנוצרים מקומיים, וביהודים "שישבו במקום מהעת העתיקה".[3]
על פי כרוניקות מוסלמיות, רדיפת היהודים והנוצרים נערכה בכל הטריטוריות שבשליטת אל-מוואחידון, כולל בעריתוניסיה שנכבשו מאוחר יותר. על פי כרוניקה אחת,עבד אל-מואמין אסף את היהודים והנוצרים לאחר כיבוש מרקש (1147) ונתן להם את הברירה בין התאסלמות, גירוש או מוות. מספר מקורות מוסלמים מציינים שלא נותרו יהודים, נוצרים או מבני תפילה שלהם בטריטוריה של אל-מוואחידון.[3]
במקורות יהודיים ניתן למצוא גם כן אזכורים למאורעות הקשים תחת שושלת אל-מוואחידון. המלומד היהודי ר'אברהם אבן דאוד כתב בספרו "ספר הקבלה" כיעבדאללה אבן תומארת החליט להכחיד את היהודים כעם ("נכחידם כגוי"), ומציין כי בעקבות רדיפות אל-מוואחידון לא נותרו עוד יהודים "מאל-מהדיה (בתוניסיה) עדסילווס (בפורטוגל)".[4]
המשורר ר'אברהם אבן עזרא, שבעצמו נמלט לאירופה מהרדיפות, חיברקינה שזכתה לתפוצה רבה בזמנה בשם "אהה ירד עלי ספרד". בקינה זאת התאבל על חורבן הקהילות היהודיות בעריספרד וצפון אפריקה. הקהילות היהודיות שהוא מבכה את הריסתן הןסביליה,קורדובה, גָ'יַאן (חאאן של היום בספרד),אלמריה,סיג'ילמסה,מרקש,פאס,תלמסאן,סאוטה,מקנס ודרעא.[5] בגניזת קהיר נמצא נוסח נוסף של הקינה שכולל כמה שורות נוספות, שנוספו כנראה על ידי משורר אחר שידע על קהילות יהודיות נוספות שנהרסו תחת אל-מוואחידון או על ידי אבן עזרא עצמו (לאחר שקיבל ידיעות על קהילות נוספות); בגרסה המאוחרת לשיר, מצוינות קהילות יהודיות נוספות שחרבו או נרדפו באזורתוניסיה ולוב, כוללטריפולי,תוניס,סוסה,ג'רבה,גאפסה,מיסראתה ועוד.[6] מכתב בגניזת קהיר מאת סוחר יהודי בקהיר, שקיבל את ידיעותיו מפליטים שהגיעו מהמערב, מספר על מאורעות הרדיפה בעיר סיג'ילמסה: במשך שבעה חודשים לאחר כיבוש אל-מוואחידון, היה ניסיון לשכנע את היהודים להתאסלם, אך עם הגעתו של מפקד צבאי חדש לאזור, היהודים אולצו לבחור בין מוות להתאסלמות. 150 יהודים נהרגו בסג'למאסה עלקידוש השם בעוד היתר התאסלמו.[7]
על רקע רדיפות אל-מוואחידון חיברהרמב"ם, שבעצמו נמלט למצרים עקב הרדיפות, את חיבורואיגרת השמד. באיגרתו, שיועדה ליהודים באזורי המצוקה, הרמב"ם ייעץ לבחור בברירת ההתאסלמות למראית עין במקום מוות עלקידוש השם. עוד הוא הוסיף שעל היהודים לנסות להימלט מאזור הגזרות בהקדם האפשרי, כך שהם יוכלו לחזור לקיים את דתם באופן מלא. ואכן, בעקבות הרדיפות, יהודים רבים נמלטו מהטריטוריות שהיו בשליטתה של שושלת אל-מוואחידון צפונה לשטחים נוצריים, או מזרחה לשטחים מוסלמיים סובלניים יותר. רבים אחרים התאסלמו למראית עין, ואחרים נהרגו על קידוש השם או במהלך הכיבושים של אל-מוואחידון. התופעה של התאסלמות יהודית למראית עין בלבד גרמה לכך שהשליט, אבו יוסוף יעקוב, הוציא צו שכפה אף על יהודים מתאסלמים ללבושבגדים מזהים.[8] על פי כרוניקאי מוסלמי, אבו יוסף יעקוב הצהיר "אם הייתי בטוח שהם מוסלמים אמתיים, הייתי נותן להם להתערבב עם מוסלמים אחרים על ידי נישואים ודרכים אחרות. אבל אם הייתי בטוח שהם כופרים, הייתי הורג את הגברים מקרבם, לוקח את ילדיהם כשבויים ומוסר את רכושם למוסלמים". אולם, הוא לא היה בטוח באף אחת מהאפשרויות, והעדיף לאלץ אותם ללבוש סממנים מזהים מיוחדים אך לא להמשיך לרודפם.[8]
אחרי התפוררות שלטון האל-מוואחידון ועליית השושלת המרינית הותר ליהודים לחזור לדתם,[9] אבל הקהילות הנוצריות הקטנות במגרב נכחדו לחלוטין.
אלמוהאדים, דף שער בספרייה הלאומית| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 | פורטל המזרח התיכון | ||
 | פורטל אסלאם | ||
