מקור האלפבית היווני באלפבית הפיניקי. הפיניקים היו הכוח הדומיננטי בשיט בים התיכון בתקופת הברזל הקדומה, ושמות חלק מהאותיות ביוונית (יוֹטָה, רוֹ) מעידות עלהמעתק הכנעני שהתרחש בפיניקית. כתובות יווניות מוקדמות מאיוליה(אנ') ומכרתים מתייחסות לאותיות האלפבית היווני כ־ϕοινικηια, "פיניקיות".[1]
כתובת דיפילון(אנ'), אחת הכתובות היווניות המוקדמות ביותר שהתגלו, מתוארכת לסביבות 750–725 לפנה"ס.[2] מלמעלה, הכתובת על הכד; מלמטה, העתק הכתובת המלאה
העדויות המוקדמות ביותר שנמצאו לאלפבית היווני מתוארכות לרבע השני של המאה ה־8 לפנה"ס (775–750 לפנה"ס); כתובות אלה קובעות רק את התאריך הוודאי המאוחר ביותר לאימוץ הכתב הפיניקי על ידי היוונים, וייתכן שהאימוץ התרחש עוד בתקופה מוקדמת יותר (אף שלא נותרו עדויות מתקופה תאורטית זאת). רוב החוקרים נותנים את התאריך הכללי "סביבות 800 לפנה"ס", אך חלק מתארכים ל־850 לפנה"ס או אף קודם לכן וטוענים להיעדר עדויות בשל חוסר השרידות של הפפירוס, או להגבלת הטכנולוגיה לקבוצה זעירה של בעלי מיומנות. השוואה להתפתחות הצורות של אותיות האלפבית הפיניקי מעלה שהאלפבית היווני התפתח מהכתב הפיניקי שהיה נהוג בין 850–750 לפנה"ס.[3]יוסף נוה משער כי השימוש באפלבית היווני החל בראשיתהמאה ה-12 לפנה"ס לערך. זאת, כיוון שעד תקופה זו ניתן היה לכתוב באלפבית הפיניקי הן משמאל לימין והן מימין לשמאל. אופן הכתיבה הבלעדי מימין לשמאל באלפבית הפיניקי התקבע מעט אחרי תקופה זו. כיוון שהאלפבית היווני נכתב משמאל לימין גרידא, יש להניח כי שני האלפביתים התפצלו טרם התחוללותו של אותו התהליך.[4]
מטבעצורי מימיטרבוניאנוס גאלוס, המציג את קדמוס (ולרגליו חלזון הארגמן) מעניק גלילפפירוס לשלושה יוונים, סמל להבאת האלפבית ליוון[5][6]
בעולם היווני רומי, המקור הפיניקי של האלפבית היה ידע כללי נפוץ – ביטוי לכך ניתן למצוא אצל הסופיסט בן המאה השנייה לספירה, אדריאן מִצור, שפתח את המחזה שהציג באתונה במילים:”פעם נוספת מגיעות האותיות מפיניקיה”.[7] הבאת האלפבית ליוון היה אחד המרכיבים באגדתקדמוס, בןאגנור מלךצור אוצידון שיצא לחפש את אחותואירופה וייסד אתתבאי; אגדה זאת אף השתרשה בפיניקיה עצמה לכל המאוחר בתקופה ההלניסטית, ובאה לידי ביטוי על מטבעותצוריים המציגים את קדמוס מעניק גליל פפירוס ליוונים.[5] האגדה מבטאת את המציאות ההיסטורית המוקדמת בה הביאו הפיניקים את הכתב וחוכמות נוספות ליוון.[8]
הפיניקים האלה שבאו עםקדמוס, אשר מהם היו הגפיריים, בהתיישבם בארץ הזאת הביאו ליוונים דברי מדע (didaskalia) רבים ושוניםוביחוד את האותיות (grammata), שלא היו ליוונים קודם לכן, כפי שאני חושב; בראשונה השתמשו בהן כמו כל הפיניקים, אחר כך במשך הזמן שינו יחד עם הביטוי (phonē) גם את צורת (rhythmos) האותיות. כי בעת ההיא ישבו ברוב המקומות יחד עם היוונים גם יונים, שרכשו להם את האותיות אצל הפיניקים בלמדם מהם והשתמשו בהם אחרי ששנו בהן רק מעט: בהשתמשם בהן אמרו, מה שגם נכון, שהובאו מאת הפיניקים ליוון וקראו אותן "פיניקיות". ... בעצמי ראיתי אותיות "קדמייות" במקדשאפולו האיסמיני בתבאי של הבויאוטים חרותות בשלש חצובות, ברובן דומות ליוניות...
דיודורוס סיקולוס סיפר שלאחרהמבול שלדאוקליון, קדמוס בן אגנור היה הראשון להביא את הכתב מפיניקיה ליוון, ובתקופתו החלו היוונים לגלות תגליות חדשות במדע הכתוב;[10] ובמקום אחר כתב שבין היוונים היה לינוס הראשון לגלות מקצבים ושירים שונים, וכשקדמוס הביא מפיניקיה את האותיות, לינוס התאים אותן ליוונית. האותיות נקראות פיניקיות כי הן הובאו ליוונים מהפיניקים, אך השימוש בהן (בצורתן באלפבית היווני) היה לראשונה אצל הפלסגים, ולכן הן כונו "פלסגיות".[11]
שמות רוב האותיות משמרים נאמנה את השמות הפיניקיים המקוריים. העדות המוקדמת ביותר לשמות האותיות היווניות נמצאת במחזה Γραμματικὴ τραγῳδία (טרגדיית האותיות) מאתקאליאס(אנ'), מסוף המאה ה־5 לפנה"ס. הזיקה ההדוקה של שמות האותיות לשפות שמיות ולא ליוונית הייתה אחת הסיבות שבגינן מחברים עתיקים היו כה בטוחים במקור הפיניקי של האלפבית היווני.[12]
ההבדל העיקרי בין האלפבית הפיניקי ליווני הוא השימוש באותיות לציוןתנועות ביוונית. האלפבית הפיניקי צייןעיצורים בלבד, ובעוד שסופריםעבריים וארמיים השתמשו לעיתים באותיות מסוימות (י, ו, ה) לציון תנועות, שימוש כזה באותיות היה נדיר מאוד בקרב הפיניקים בתקופת הברזל. בעדויות הקדומות ביותר לאלפבית יווני, לעומת זאת, כבר השתמשו באותיות לציון תנועות –Α לתנועות ă/ā,Ε לתנועה ĕ (ולעיתים גם ē),Ι לתנועות ĭ/ī,Ο לתנועות ŏ/ō ו־Υ לתנועות ŭ/ū; ניבים יוונים ששימרו את העיצור h (ה בעברית) השתמשו באותΗ (שמקורה באות הפיניקית ח, נהגתה כ־ח גרונית) לייצוג עיצור זה, אך ניבים אחרים השתמשו באות לייצוג התנועה ē, וזה הפך לבסוף לסטנדרט ביוונית; האותΩ, נוצרה לייצוג התנועה ō (להבדיל מ־ŏ) באלפבית שלאיוניה,קנידוס(אנ'),פארוס ומלוס, והופעתה בסוף סדר האלפבית מצביעה על היותה המצאה מאוחרת, כנראה וריאציה נוספת של האות הפיניקית ע, מהמאה ה־7 לפנה"ס. מקורן של כל האותיות בכתב הפיניקי ניכר, והן כולן הגיעו מאות פיניקית שייצגה עיצור שלא התקיים ביוונית; בעוד שהרציונל להשתמש באות𐤉 שייצגה את העיצורy לתנועות ĭ/ī, ובאות𐤅 שייצגה את העיצורw לתנועות ŭ/ū, ניכר, לא ברור מה גרם לקישור בין האותיות האחרות לתנועות שנבחרו להן.[1]
הזהות בבחירת האותיות לציון תנועות בין הכתב היווני והאלפבית הפריגי(אנ'), גם הוא מתועד מתחילת המאה ה־8 לפנה"ס (ובמיוחד היוטה, שצורתה כזיגזג ברוב הכתבים היווניים הקדומים פרט לזה האובויי שבו צורתה כקו ישר, כמו בכתב הפריגי), עשויה להצביע על היווצרות משותפת של הכתב היווני והפריגי, ככל הנראה באזור עם נוכחות יוונית,פריגית ופיניקית. מועמד מוביל לאזור כזה הוא אזור צפון הים האיגאי.[13]
רוב אותיות העיצורים באלפבית היווני הן אימוץ של האותיות הפיניקיות המייצגות עיצורים זהים או כמעט זהים. לאותΞ ולשלוש האותיות שלפני Ω –Φ,Χ ו־Ψ (שאינן אימוץ של אות פיניקית) – היו ערכים שונים במקומות שונים. באלפביתים של כרתים,תרה, מלוס ואנפה(אנ') אותיות אלה לא התקיימו כלל. באלפביתים שלאובויה,בויוטיה,ארקדיה ולקוניה, Φ ייצגה ph, Χ ייצגה ks, Ψ ייצגה kh, האות Ξ לא התקיימה והצירוף ps יוצג על ידי האותיות ΦΣ. האלפביתים האטיים והיוניים התשמשו כולם ב־Φ לייצוג ph וב־Χ לייצוג kh, אך באטיקה ובחלק מהאיים האגאיים היוניים לא התקיימו Ξ ו־Ψ (הצירופים ks ו־ps יוצגו על ידי ΚΣ ו־ΦΣ בהתאמה), בעוד באלפביתים שלהדודקפוליס היוני(אנ'), חלק מהאיים האגאיים היוניים,קורינתיה וארגוס שימשה Ξ ל־ks ו־Ψ ל־ps, מה שהפך בסוף לאלפבית האטי הקלאסי.[14]
העיצורים השורקים הפיניקיים –𐤆,𐤎,𐤑,𐤔 – גם הם מציגים בעיה מסוימת, שכן מקבילותיהם היווניות לא תואמות את המקור הפיניקי במדויק, ואף שמות האותיות ביוונית לא תואמים את השמות בפיניקית. המקובל הוא שהאות זֵין הפיניקית הפכה ל־ζῆτα (זֵטה) היוונית, האות סמך הפכה ל־ξεῖ (קסה) האות צדֵי הפכה ל־σάν (האות סַן הארכאית) והאות שַן הפכה ל־σίγμα (סיגמה). חוקרים אחדים הציעו ששמות האותיות התערבבו, כך ששם האות זטה הגיע מהאות צדי, שם האות קסה הגיע מהאות שַן, שם האות סַן הגיע מהאות זין ושם האות סיגמה הגיע מהאות סמך, אך התקשו להסביר מדוע; אחרים הציעו שהאותיות צדי ושַן אומצו שתיהן לייצוג העיצור s, אך אחת מהן (לרוב הגלגול של האות צדי) נדחקה בהדרגה עד שהגלגול של האות השנייה נעשה הייצוג היחיד לעיצור s. שם האות ζῆτα (זֵטה) מוסבר כאנלוגיה לאות הקודמת ῆτα (הֵטה), השם ξεῖ מאמץ צורה חדשה שהייתה נהוגה באותיות אחרות (ϕεῖ, χεῖ, ψεῖ), והשם "סיגמה" הוא שימוש מאוחר במילה האונומטופאית σίζω (סיזו), "לִחשוּש".[15]
הכתב היווני הותאם ליצירתהאלפבית האטרוסקי(אנ'), שממנו התפתחהאלפבית הלטיני (כמו גם כתביםאיטליים אחרים(אנ')). באסיה הקטנה, במאות ה־5–4 לפנה"ס, התפתחו הכתב הליקי(אנ') והלידי(אנ') מהכתב היווני של אובויה, בויוטיה, ארקדיה ולקוניה (מקורו של הכתב הקארי, לעומת זאת, איננו ודאי).האלפבתים האיבריים(אנ'), שהתפתחו בדרוםאיבריה כבר במאה ה־7 לפנה"ס באזור שבו פעלו הן פיניקים והן יוונים, התפתח מהכתב הפיניקי, מהכתב היווני או אולי משניהם.[16]
ההגייה הקלאסית המובאת בטבלה לעיל היא שחזור ההגייה של הניב האָטִי במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס. כמה מהאותיות נהגו בצורה שונה בתקופות שקדמו לתקופה הקלאסית או בניבים שאינם אטיים. על ההגייה של היוונית העתיקה שלאחרהתקופה הקלאסית, ראויוונית של הברית החדשה.
האותיות הבאות אינן חלק מן האלפבית היווני הסטנדרטי, אך היו בשימוש בתקופות שקדמו לתקופה הקלאסית או בניבים מסוימים. האותיות דִיגַמַּא, קוֹפַּא וסַאמְפִּי שימשו גם כספרות יווניות.
בזמן המודרני נוספה על ידי בלשנים האות יוט (אות גדולה: Ϳ, אות קטנה: ϳ), המבוססת על J הלטינית, לייצוג הצליל /j/ (יו"ד עיצורית) בשחזורי מילים פרוטו-יווניות שכללו את הצליל הזה.
[ŋɡ] בדיבור רשמי (מבוטא חכית [ɲɟ] לפני [e̞ i]), אך לעיתים קרובות נהגה [ɡ] (מבוטא חכית [ɟ] לפני [e̞ i]); כמו כן מבוטא [ŋɣ] בקונטקסטים מסוימים (מבוטא חכית [ɲʝ] לפני [e̞])
ng
ng, ny, g, y, ngh
γκ
[ŋk]
[ɡ] בראש מילה (נהגה חכית [ɟ] לפני [e̞ i]); בשאר המקרים [ŋɡ] (נהגה חכית [ɲɟ] לפני [e̞ i]), אך לעיתים תכופות נהגה [g] (נהגה חכית [ɟ] לפני [e̞ i])
nc
g, y, ng, ny
γξ
[ŋks]
[ŋɡz]
nx
γχ
[ŋkʰ]
[ɲç] לפני [e̞ i]; בשאר המקרים [ŋx]
nch
nch, nkh
γμ
דנו [gm] או [ŋm]
[gm]
gm
μπ
[mp]
[b] בראש מילה; בשאר המקרים [mb], אך לעיתים תכופות יותר נהגה [b]
mp
b, mb
ντ
[nt]
[d] בראש מילה; בשאר המקרים [nd] אך לעיתים תכופות נהגה [d]
Benjamin Sass, Chapter 3: "The Antiquity of the Greek and Phrygian Alphabets",The Alphabet at the Turn of the Millennium, Emery and Claire Yass Publications in Archaeology, 2005
.jpg)
