 | |
| לידה | 23 ביוני1944 (בן 81) תל-אביב,פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| מדינה | ישראל |
| תחום יצירה | צילום |
| מפלגה | מרצ |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
אלכסנדר (אלכס) ליבַק (נולד ב-23 ביוני1944) הואצלםישראלי, המתעד את החברה הישראלית דרך צילום ישיר, שאינו מבוים. במהלךשנות ה-80 וה-90 שלהמאה ה-20 פרסם ליבק תצלומים במדורים קבועים בעיתונים "חדשות" ו"הארץ". על יצירתו זכה בשנת2005 בפרס ישראל בצילום. תצלומיו ממשיכים להתפרסם ב"הארץ".
ליבק נולד בתל אביב בשנת1944. אביו, משה ליבק,עלה לארץ ישראל בשנת1922 והקים עסק לטקסטיל.[1] ליבק למד בבית הספרתל נורדאו, ואחר כך בתיכון עירוני ה'. בגיל 15 לערך קיבל את מצלמתו הראשונה,מצלמת בראוני (Brownie), מאביו, שהיה צלם חובב ונהג לצלם חיילים בריטים ולפתח את התצלומים בחדר חושך ארעי בחנות למזכרות שהייתה לו בצומת קסטינה (מלאכי).[2]
בשנת1967 סיים לימודיפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. לאחר סיום לימודיו הפליג באונייה "תיאודור הרצל" לתקופה בת כתשעה חודשים בברזיל. בברזיל התלווה לאנתרופולוג בשם אנטוניו סוארס (Antonio Suarez) והחל לתעד כצלם חובב את התושבים המקומיים ואת סביבתם. לאחר תשעה חודשים עבר ללונדון, שם למד בבית ספר לצילום "London College of Communication".
בלונדון עבד כצלם ב־BBC. ב־1971 שב לברזיל ובמהלךשנות ה־70 נדד ביןריו דה ז'אנירו לבין לונדוןפריז ולוס אנג'לס. באנגליה הציג תערוכה על חיי היום-יום בעיירהוולברטון ובלונדון תיעד את מהפכת הפאנק ברוק הבריטי ואת תופעת ה"Skinheads" במגרשי הכדורגל. בהוליווד עבד במשך שנתיים כצלםסטילס בסרטים. באוניברסיטת ברקלי הציג תערוכה על חיי האינדיאנים באמזונאס. בגלריה "Zuny" בסן פרנסיסקו הציג תערוכה של תצלומי רחוב מברזיל.
לאחר 14 שנים, חזר ליבק לישראל למלחמת יום הכיפורים, אך לא גויס. ב-1981 השתקע באשקלון עם אשתו באותה התקופה, האמנית הפלסטית דליה מאירי. היא עבדה בפרויקט שיקום שכונות בעיר, וליבק עבד כצלם עצמאי. ליבק ראה בתיעוד זה חלק מהותי מהעשייה הצילומית שלו, המתמקדת בחברה הישראלית ובשינויים החברתיים המתרחשים בה. הוא הדגיש את חשיבות התיעוד בפריפריה ואת התרומה של צילום חברתי להבנת המציאות הישראלית. הוא נעזר בשירותי המעבדה של סטודיו לצילום חתונות תמורת צילום שתי חתונות בשבוע. באותה שנה החל לעבוד עםרינו צרור בעיתון "אנשים" וביחד איתו עבר ל"חדשות".
באפריל1984 צילם את תמונת "קו 300", שפורסמה בעיתון "חדשות" בה נראים שני אנשישב"כ מובילים את אחד מחוטפי קו 300, כשהוא עדיין בחיים.[3] התצלום עורר אתפרשת קו 300.[4]
כאשר "חדשות" נסגר ב־1993, עבר ליבק ל"הארץ" והפך לחבר קבוע במערכת. ב"הארץ" מפרסם ליבק את המדור הצילומי "הארץ שלנו" והמדור "המאה ה־21". בנוסף צילם ל"הארץ" בשנת 2005 סדרה של תמונות שמתעדות את העוני בישראל. בשנת2003 הוענק לליבק "פרסמשרד החינוך והתרבות לצילום". בשנת 1993 הוענק לליבק פרס על שם ריטה פורצקי לצילום מטעםמוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 2013 הוענק לליבק פרסמוזיאון ישראל עלמפעל חיים.[5]
ב-2010 פוטר ליבק מעיתון "הארץ", כשנתיים לפני מועד יציאתו לגמלאות.[6] הוא ממשיך לצלם בעיתון "הארץ" עבור המדור השבועי "אזור הדמדומים" שכותב גדעון לוי.
ליבק עבר להתגורר במושב צופר שבערבה התיכונה, בעקבות היכרות עם שני תושבים מקומיים שיצרו עימו קשר.[דרוש מקור] במהלך שהותו בערבה, ליבק השתלב בקהילה המקומית והמשיך לתעד את חיי היומיום, תוך שימת דגש על הקשר בין האדם לסביבה המדברית. הוא המשיך לעסוק בצילום, אם כי בקצב מופחת בשל תנאי האקלים והאוכלוסייה הדלילה באזור.
אחד הפרויקטים הבולטים שבהם היה מעורב הוא תיעוד טקס הפרידה ממובלעת צופר בשנת 2020, בעקבות סיום הסכם החכירה עם ירדן. ליבק צילם את האירוע ואת החקלאים המקומיים שנאלצו להיפרד מאדמות שעיבדו במשך עשרות שנים.[7] ליבק היה שותף ליצירת הספר "ערבה" יחד עםהדיי עפאים. הספר משלב צילומים של ליבק עם מתכונים וסיפורים מקומיים, ומציג את התרבות והחיים בערבה. ליבק גם פרסם מדור צילום בשם "אישון במדבר" בעיתון המקומי של הערבה, בו הציג תצלומים מהאזור ושיקף את חוויותיו כצלם המתגורר במדבר.
בתערוכה שפרסם עם צלמים נוספים, כמופליקס לופה, הציג תמונות של בניינים רבי קומות בישראל שנפגעו בצורה קשה מטילים מאיראן.
ליבק הוא חתןפרס ישראל לצילום לשנת2005, התשס"ה. בנימוקי השופטים נאמר:
ליבק ביסס את עבודתו במודע על האקראיות, על עירנות חריפה למתרחש בסביבתו, למפתיע ולבלתי צפוי, אך עבודתו מרובדת בזיכרון תמונתי של תולדות האמנות המעניק לה עומק תרבותי וטוען אותה בפרספקטיבות נוספות.
ליבק תיאר את תצלומיו כתיעוד של "לא אירועים", והגדיר את מצולמיו כ"אנשים אנונימיים, השותפים להתרחשויות בנאליות". במדינה שבה, מטבע הדברים, המבט מופנה לדמויות המרכזיות ולדרמות גדולות, גיבורו של התצלום של ליבק הוא האדם הקטן. הדרמה נבנית מפכים של חיים והיא מונשמת בחירות ראייתו של הצלם, בתפיסתו הרעננה, המפוכחת וחסרת הפניות..
—אלכס ליבק, באתר פרסי ישראל-משרד החינוך
ליבק הגיב בהתרגשות על קבלת הפרס ואמר:”אמנם הפרס הזה ניתן על ידי הממסד אבל לא הממסד קובע מי יקבל אותו. מי שישב בחבר השופטים אלו אנשים שאני מאוד מעריך”.
פרסם שישה ספרי צילום: "עין לציון" בעריכתדוד טרטקובר, "סרנדה תל אביבית" (שירים שלאלתרמן וצילומים של ליבק), "הארץ שלנו" ו"כמו כלב" בהוצאת "כתר" (שכולו תצלומים של כלבים) ו"ישראל: המאה העשרים ואחת". ספרו האחרון "עיר מקלט - a City of Refuge" יצא לאור בהוצאה עצמית בשיתוף גדי רויז. הספר כולל צילומי רחוב של תל אביב. בהקדמה לספר כתביהלי סובול בהקדמה לספר: ליבק ורויז מצלמים את השמחה הזו. האהבה שלהם לתל אביב ולהפתעות שלה ניכרת בכל תמונה".[8][9]
ליבק מרצה במכללה חברתית כלכלית ומלמד קורסיצילום רחוב וצילום דוקומנטרי יחד עםפליקס לופה.
בשנת2014 הוצגה תערוכת צילומים בהם ליבק תיעד את חייהם וסביבתם של ילדים חוליסרטן, בשיתוףעמותת חיים.
בשנת 2020 אצרהנורית טל-טנא בגלרייתבסיס תערוכה מיני רטרוספקטיבה "יש מצב" של צילומיו.[10]
ליבק נוסע מדי שבוע עם גדעון לוי לשטחים כדי לצלם ולתעד והחומרים עולים במדור "אזור הדמדומים" ב"הארץ".[11]
ליבק עמד במרכזו של דיון משפטיתקדימי שעסק בהתנגשות שבין חופש היצירה לפגיעה בפרטיות. בשנת 2002 נתבע ליבק על ידי אדם חרדי שצולם על ידו במקום ציבורי על רקע תמונת פרסומת של נערה בלבוש נועז. הוא איים על ליבק לבל יצלמו אך ליבק השיב כי הצילום הוא לצורך פרטי ולא יפורסם. כעבור זמן פורסמה התמונה במדורו של ליבק "הארץ שלנו" בעיתון "הארץ". האיש תבע את ליבק על פגיעה בפרטיותו וברגשותיו. בית משפט השלום בתל אביב מצא את ליבק אשם בהפרת פרטיותו, שכן לפי נסיבות התובע היה בפרסום התמונה כדי להשפילו או לבזותו בעיני החברה שאליה הוא משתייך. הוא הטיל על ליבק ועל "הארץ" סכום פיצויים בסך 20,000 ש"ח.[12]
ליבק ו"הארץ" ערערו על פסק הדין, אשר לטענתם יעקור את אומנות הצילום העיתונאי, שכן מעתה הוא יחייב צלמי עיתונות לתת את הדין על ביזיונו של אדם שצולם על ידם. בשנת 2006 קיבלבית המשפט המחוזי בתל אביב את ערעורם וביטל את תשלום הפיצויים.[13] בפסק דינו כתב השופט כי התובע היה מודע לאופיו של המקום והוא שהה בו מתוך בחירה חופשית, ולכן היה עליו לקחת בחשבון את ההשלכות של מעשהו. התובע ערער על פסק הדין בבית המשפט העליון, ובשנת 2008 ביטלו שופטי בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והותירו את תשלום הפיצויים על כנו. השופטים נמנעו מדיון עקרוני בנושא עצמו ואת החלטתם לקבל את ערעורו של התובע תלו בהפרת הבטחתו של ליבק לתובע שלא יפרסם את התצלום.[14]
ליבק הוא חברמרצ. בבחירות לכנסת התשע עשרה ב-2013 הוצב ברשימתה במקום ה-100, בבחירות לכנסת העשרים במקום ה-101, ובבחירות לכנסת העשרים ואחת הוצב במקום 97. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים הוצב במקום ה-89 ברשימתהמחנה הדמוקרטי. בבחירות לכנסת העשרים וארבע הוצב במקום ה-96 ברשימת מרצ.
ניהל זוגיות במשך כ-22 שנים עםשרי אנסקי עד מרץ 2014. לשניים בן משותף, הצייר חיים ליבק, המתגורר ופועל בלייפציג, גרמניה.[15]
בשנת 2022 הנחה קבוצת צילום טיפולית במרכז רפואי לבריאות הנפש לב השרון במשך שנה. הקבוצה תועדה בסרט "הקבוצה של אלכס" שבייםיונתן ניר.[16]
אוספי תמונות של אלכס ליבק, במאגר האוספים הדיגיטליים בספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
קובי מידן, "אנשים בלילה" עם אלכס ליבק, באתרiCast, 23 באפריל 2014
נירית אנדרמן,אלכס ליבק: "המנטרה שלי היא לצלם את הסוף של המדינה, את הרקוויאם שלה", באתרהארץ, 20 באפריל 2023
אלכס ליבק,בלוג צילום: פריימים שמשתבחים עם השנים כמו יין, באתרהארץ, 21 במאי 2023
אלכס ליבק, באתרסאונדקלאוד(באנגלית)
אלכס ליבק, באתרDiscogs(באנגלית) אלי ערמון אזולאי,הצלם אלכס ליבק זכה בפרס מטעם מוזיאון ישראל, באתרהארץ, 11 בפברואר 2013נעמה ריבה,התרחשות המתהווה לנגד עיניו של הצלם אלכס ליבק, באתרהארץ, 19 ביולי 2020אברהם בלבן,יוצא לחיים עם מצלמה, באתרהארץ, 18 ביוני 2025
מלחמת שחרור: איך חיים עם הלם קרב - והאם אפשר לצמוח מתוך הטראומה?, סרטון בערוץ "כאן | חדשות - תאגיד השידור הישראלי", באתריוטיוב (אורך: 12:29)