בשנת1940סופחה סיגט להונגריה, בעלת בריתה שלגרמניה הנאצית. ויזל נרשם ללימודי גימנסיה בעירדברצן ואחר כך באוראדיה. בסופו של דבר סולק מבית הספר עקב חוקי הגזע. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו בו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנהאושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבותהצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה, למחנהבוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים, וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידיבעלות הברית, ב-11 באפריל1945. בנוסף לוויזל שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הבכורות.[1]
עם שחרורו נשלח לבית יתומים בצרפת (כנראה לארמון "Château d'Ambloy" בכפר Ambloy בחבל Loir-et-Cher בצרפת), שהיה בבעלות משפחת מרצבך, ולמדצרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו, וכך חודש הקשר איתה. מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למדפילוסופיה בסורבון ולימדעברית. שם הכיר את מורו -מר שושני, גאון מסתורי ששמר בסוד על זהותו. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עםפרנסואה מוריאק, חתןפרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק", על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך את הספר והוציא אותו בצרפתית בשם "הלילה".
בשנת1956 הגיע לניו יורק, שם עברתאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת1963התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון "ידיעות אחרונות" וכן כתב ספרים בצרפתית שתורגמו לאנגלית.[2] הוא החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים.
בשנת1966 פרסם את ספרו "יהודי הדממה", עליהדות ברית המועצות, הספר סקר את מצב הקהילה היהודית בברית המועצות בעקבות ביקור שערך במדינה.[3] אחר כך היה לפעיל מרכזי למען הקהילה.[4] על בסיס הספר עלה מחזה בתיאטרון "הבימה" ב-1970.[5] ויזל כתב מחזה נוסף, "זלמן או טירופו של אלוהים" שעלה בישראל ובארצות הברית,[6] בהשראת רב שפגש במוסקבה.[7]
ויזל נישא בשנת 1969, ברובע היהודי בירושלים, לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד - אלישע. הוא התגורר עד מותו בארצות הברית והרצה בקתדרה למדעי הרוח שלאוניברסיטת בוסטון.
את רוב רווחיו מהספרים שכתב חילק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בין היתר הקימה קרן ויזל את "בית ציפורה" – מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו, שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה שלברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה. ויזל כיהן עד יום מותו כיו"ר המועצה הציבורית שלעמותת אלע"ד.[9]
בספרו הנודע "הלילה", שיצא בהרבה מהדורות ושלל שפות פיתח ויזל את השקפתו על השואה ומשמעותה. הגותו נהייתה לאבן יסוד בשיח משמעות השואה.
השואה היא מאורע בעל משמעות אוניברסלית, נושאת לקח לכל אדם המתבונן בעבר ומנסה לרדת לחקרו:
עדיין איננו יודעים מה נראה שם, כל שכן מדוע התרחשו שם מאורעות מסוימים בדרך שהתרחשו. עדיין אין אנו יודעים מדוע וכיצד הפך עם, עם שלם, בן לילה לרוצחים ומדוע נעשו כולם שותפים בקנוניה של רצח, ואילו עם אחד, כמעט עם שלם, כמעט בן לילה, היה להם לקרבן. המטמורפוזה הזו הכפולה היא אתגר לאדם ולגורלו, לאדם וליחסו לאלוהים, לאדם ולאלוהים כאחד.
—אלי ויזל, קיום יהודי מתוך השואה,תפוצות ישראל ח (ג), מאי-יוני 1970, עמ' 86.
המאורע מצוי מעבר להבנת האדם החושב. לעיבודם המחשבתי של גלי ההדף של מאורע אפוקליפטי כשואת העם היהודי נדרש זמן, הן מבחינת הקרבנות והן מבחינת המקרבנים; זוהי מלאכה לדורות. מלאכת הפענוח מוטלת על מי שמבקש להבין את זהות החברה בה הוא חי ואת מהותה של התרבות שהנו חלק ממנה.[11]
אולם השואה מציבה בפני האנושות אתגר שהוא מעבר למחקר ההיסטוריוגרפי, אולי מעבר ליכולת ההבנה של בן אנוש.
כן, הקרבנות מוסיפים להיות לדידנו בעיה חמורה ומעוררת דאגה. אין טעם להעלים זאת. מה, אם כן, היה בו ביהודי שכה מהר, כה בנקל, נהיה לקרבן? קראתי את כל ההסברים. אין בהם די, כולם כאחד. איך להעלות על הדעת את התהלוכות הדמומות שצעדו אל עברי פי-פחת? את המוני האדם שהניחו להוליכם שולל? ואת הנידונים, שבקרונות החתומים ולפעמים על רציפי בירקנאו ממש, המשיכו שלא לראות כלום? אינני מבין.
—אלי ויזל,איפה היהודים שלי?, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 115.
איני מבין, מסכם ויזל את דבריו כאן. אי ההבנה העקרונית היא תרומה ייחודית של ויזל לשיח השואה.
מרכיב יסוד בהגותו היה חוויית היתמות, הן האנושית מאביו, והן המטאפיזית, התאולוגיה של היתמות ושל הריק המטאפיזי. ויזל מעיד שהוא נותר בודד בעולם ללא משענת רוחנית.[12] הנער בעל התמימות האמונית מהקהילה החסידית בז'יגט חווה במחנהאושוויץ את מות האלוהים. ויזל הנו - בכתביו של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת - נביא הריק המטאפיסי היהודי, עולם של חורבן מוחלט, ללא שמעות וללא נחמה. ביטוי זה של יתמות ושל 'מות אלוהים' בתוכה מופיע במלוא עוצמתו בתיאור הלילה הראשון במחנה, לילה שממשיך ומלווה אותו מאז, לילה שנהיה לילה של כל הימים שלאחר מכן, לילה שבו מתה נשמתו בתוכו ועמה נמחתה זהותו של טרום המחנה, הלילה שנהיה למייצג של כל מציאות מחנה כפי שתוארה בחיבור בשם זה:
לעולם לא אשכח את הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול על שבעה מנעולים.
לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים.
לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי.
לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה ממני לנצח את התשוקה לחיות.
לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותיי שהיו למדבר שממה.
לעולם לא אשכח כל זאת, לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי אלוהים עצמו. לעולם.
—אלי ויזל,הלילה, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2006, עמ' 45.
מילים אלו, הקשות ביותר שיכול אדם לבטא, מעמידות אותנו לנוכח החורבן שהותירה השואה בנפשותיהם של אלו ששרדו אותה. הגוף שרד את ההשמדה אולם הנפש איננה. הניצול הנו חי מת. עם תמונת הילדים הנשרפים נשרפה נפשם של העדים, אבד רצון החיים וכוח השיפוט המוסרי. שיח מות האלוהים נקשר לויזל בעקבות פסקה אחת ב"הלילה", אולי המצוטטת ביותר, בה הוא מתאר את תגובתו למראה תלייתו של נער במחנה.
שלשות הנידונים למוות עלו יחדיו על כיסאותיהם. עניבות החנק הושמו על צוואריהם בבת אחת.
'יחי החופש!' זעקו שני המבוגרים.
הנער שתק
'היכן אלוהים, היכן הוא?' שמעתי קול מאחורי גבי.
מפקד המחנה נתן אות ושלושת הכיסאות סולקו.
דממת מוות ברחבי המחנה. באופק שקעה השמש.
'הסירו הכובעים!' שאג מפקד המחנה. קולו היה צרוד ואנחנו, אנחנו בכינו.
'חבשו הכובעים!'
אחר החלה התהלוכה. שני המבוגרים חדלו לחיות. לשונם נשתרבבה, תופחת ומכחילה. אך החבל השלישי לא נדם עדיין. מחמת משקלו הזעיר המשיך הנער לפרפר...
למעלה מחצי שעה נאבק גופו בין החיים לבין המוות, גוסס לעינינו, ואנו נאלצנו להביט בפניו. כאשר עברתי לידו היה עדיין חי, לשונו עודה מאודמת, עיניו לא כבויות.
מאחורי גבי שמעתי שנית את קולו של האיש:
'היכן, אפוא, אלוהים?'
וחשתי בתוכי קול עולה ומשיב:
'היכן הוא? הנהו – הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה...'
הפעם היה למרק טעם גופת מת.
—אלי ויזל,הלילה, 2006, עמ' 71-72..
בכתיבתו המאוחרת יותר, בספרו "כל הנחלים הולכים אל הים" (עברית, 2000) מסתייג ויזל מפרשנות זו של הטקסט ב"הלילה" וטוען שמעולם לא אמר שאלוהים מת אלא ששאלת השגחתו לנוכח השואה נותרה עבורו בלתי פתורה.[14]
רעיוןמות האלוהים בשואה וקיום היהודים בעולם נטול השגחה מהדהד בכתיבתם של הוגים רבים. בולטת ביניהם הגותו של ההוגה ואיש האקדמיהריצ'רד רובינשטיין שהרחיב את הדבור על קיום יהודי בעולם נטול אלוהות. המשורר, מקונן השואה,יצחק קצנלסון, כתב על "השמיים הרייקים" כבר בימי השואה ממש.[15]
על פי ההיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הרומנית, לרומניה לא היה חלק בשואת יהודי אירופה, והאוכלוסייה חונכה בהתאם לכך. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כמה ממנהיגי רומניה ובהם נשיאה, התבטאו בהתאם וגרמו לתגובות קשות במדינות המערב ובפרט בישראל. התגובות השפיעו על ההנהגה הרומנית, שחיפשה דרך להתמודד עם המצב. באוקטובר2003 הקיםנשיא רומניה,יון איליאסקו, ועדה של היסטוריונים בראשותו של ויזל, שנתבקשה לחקור אתשואת יהודי רומניה.[16] הוועדה, שבה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהםז'אן אנצ'ל (שטען שלרומניה היה התפקיד הגדול בשואה אחרי גרמניה),[17] כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלךמלחמת העולם השנייה.
בעקבות דו"ח הוועדה הוכנו ברומניה תוכניות לימודים חדשות, הוקם מוזיאון השואה, ובשנת 2005 הוקם "המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה – אלי ויזל". למכון הוקצבו 30 תקני עובדים שמתוכם 15 אמורים להיות חוקרים מדעיים. ב-2022 גם הסכימה רומניה לשלם לכ-15 אלף ניצולי שואה קצבה חודשית נוספת זאת, בנוסף לקצבאות שהם מקבלים ממדינות אחרות[18]
"סכנות האדישות" הוא השם לנאום שנשא אלי ויזל בבית הלבן לקראת תחילתהמאה ה-21, בו דיבר על ההשלכות החמורות המתלוות אל האדישות ואל העמידה מן הצד. בנאום זה הוא הציג את קורות חייו, את סיפוריהם של הנפגעים ואת האקט של העמידה מן הצד עצמה. הנאום זכה להשפעה רבה, ונחשב לאחד הנאומים החשובים ביותר על תולדות המאה ה-20 בהיסטוריה.
לצד השבחים, הושמעה ביקורת כנגדו על "מסחור" השואה; נטען שוויזל גרף רווחים אישיים מהשואה בעוד שהמעיט בערכם של אירועים היסטוריים קשים אחרים.[23]
בין ויזל לשמעון ויזנטל התגלעה מחלוקת קשה.תום שגב, שכתב ביוגרפיה של ויזנטל, מצא חליפת מכתבים ביניהם שהתפתחה ליריבות אישית. ויזנטל ביקש לקדם תפיסה הומנית רחבה כחלק מלקחי השואה ולציין גם אתהשמדת האנשים הלא יהודים במהלכה, וויזל התנגד לכך בחריפות.[24]
בשנת2002, במהלך ביקור קצר של ויזל ברומניה, נחנך בעירסיגטבית על שמו. משנת 2001 היה ויזל חבר כבוד באקדמיה הרומנית.[25]
בעירראשון לציון, בשכונת קריית חתני פרס נובל, ישרחוב על שמו.כשנה לאחר פטירתו, נקראה בניו יורק 'דרך אלי ויזל', הממוקמת בפינת רחוב 86 וסנטרל פארק וסט במנהטן. ראש העירביל דה בלאזיו כינה אותו אז: "הקול הבולט ביותר לשלום בעולמנו".בשנת 2017 נוסף שמו לגינה ציבורית ברובע ה-3 בפריז שנקראת היום Square du Temple - Elie-Wiesel(צר')
בנובמבר 2022 נחנכה ברחוב שד' הרצל בירושלים "רחבת אלי ויזל", על שמו.
בשנת 2024 יצא לאור הספר "ההתחלה של כל הדברים" שכתב יניב איצקוביץ, שבו אחת הדמויות הראשיות היא סופר מסיגט שברומניה שזוכה בפרס נובל לשלום, המבוססת על דמותו של אלי ויזל.
משמעותה היהודית-דתית של השואה באספקלרית הספרות, מאת יונה בן-ששון, נדפס באמונה בשואה, תש'ם 1981.
התועה בדרכי הגאולה, מאתדוד גלעדי, נדפס במעריב, אוגוסט 1980.
האין והיש של אלי ויזל, מאת אלי פפרקורן, נדפס בידיעות אחרונות, אוגוסט 1979.
משה - קלסתר של מנהיג, מאת אלי ויזל, נדפס בידיעות אחרונות, מאי 1975.
על התפילה, מאת אלי ויזל, נדפס בהתפילה היהודית, תשל'ח 1978.
בראשית הייתה השואה: הגות יהודית מתמודדת עם משמעות הקיום היהודי לאחר השואה, מאת משה שנר, ירושלים: מאגנס, 2013.עמ' 201–216.
Elie Wiesel: God, the Holocaust and the Children of Israel. Berenbaum Michael, New York: Behrman House, 1994;The vision of the void: theological reflections on the works of Elie Wiesel. Middletown, Conn.: Wesleyan University Press, 1979.
