אליס מונרו (באנגלית:Alice Ann Munro. שם נעוריהליידלו, 10 ביולי 1931 – 14 במאי 2024) הייתהסופרתקנדית, זוכתפרס נובל לספרות, ונחשבת לאחת מטובי הסופרים בתחום הסיפור הקצר.
סיפוריה עוסקים במצב האנושי ובמערכות יחסים כפי שהן נשקפות מבעד לעדשת חיי היומיום. רוב עלילות סיפוריה מתרחשות בדרום מערבאונטריו, שרכשה לעצמה מוניטין עולמי בתחום הסיפור הקצר. מונרו היא כלתפרס נובל לספרות לשנת 2013, כלת "פרס הסיפור הקצר הקנדי" וזוכתפרס מאן בוקר הבינלאומי.[1]
אליס מונרו נולדה בווינגהם(אנ'),אונטריו, עיירה כפרית קטנה, למשפחה של מגדלישועלים ועופות. אביה היה רוברט אריק ליידלו, ואמה, שהייתהמורה בבית ספר, הייתה אן קלארק ליידלו (שם נעוריה: צ'אמני). היא החלה לכתוב כבר בנעוריה וסיפורה הראשון "ממדי הצל", התפרסם בשנת 1950, בהיותהסטודנטית באוניברסיטת מערב אונטריו. בשנת 1951 עזבה את האוניברסיטה כדי להינשא לג'יימס מונרו ויחד עמו עברה לוונקובר שבקולומביה הבריטית. בין השנים 1953 – 1957 נולדו להם שלוש בנות, שילה, קתרין וג'ני. קתרין הלכה לעולמה חמש-עשרה שעות לאחר הלידה. בשנת 1963 עברו בני הזוג מונרו לוויקטוריה, ושם ייסדו את ההוצאה לאורמונרו בוקס. בשנת 1966 נולדה בתה אנדריאה, ובשנת 1972 התגרשה מבעלה ג'יימס. היא שבה לאונטריו ושם, בשנת 1976 נישאה לג'רלד פרמלין, אשר נפטר ב-2013.
ספרה הראשון, "ריקוד הצללים המאושרים", ראה אור בשנת 1968 וזכה בפרס הספרותי החשוב ביותר בקנדה.
מאז ראה ספרה הראשון אור, פרסמה מונרו עוד ארבעה עשר ספרים וזכתה בפרסים ספרותיים רבים ולשבחי הביקורות, בקנדה ובארצות אחרות.הניו יורק טיימס כתב עליה שהיא "בהחלט יכולה להיחשב לטובה מבין כותבי הסיפורת בצפון אמריקה".הבוסטון גלוב כתב שהיא מתעלה עלג'יימס ג'ויס ואנטון צ'כוב.
בספרה "בריחה" חושפת מונרו את סיפורן של שמונה נשים שונות, החוות אובדנים קשים והתנתקויות כואבות והתמודדותן עם כך. הלוס אנג'לס טיימס כתב על ספר זה, שהקריאה נעשית כדי לאתגר את הנחות היסוד והשקפות העולם של הקורא ובכך להעמיקן או לשנותן. בהקדמה לספר כותב ג'ונתן פרנזן על מונרו "כשאני קורא את מונרו, אני נכנס למצב של הרהור שקט שבו אני חושב על חיי שלי... היא אחת מקומץ סופרים... שאני חושב עליהם כשאני אומר שספרות היא הדת שלי.".
סיפורה "הדוב שהגיע מההר" עובד לסרט "הרחק ממנה" בכיכובה שלג'ולי כריסטי, שהוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו בשנת 2006.
בשנת 2013 זכתה בפרס נובל לספרות על היותה "אמנית הסיפור הקצר המודרני".[2]
בשנים שקדמו למותה, התגוררה בעיירה קלינטון.
ביולי 2024 טענה בתה אנדריאה כי הייתה קורבן לתקיפה מינית מצד פרמלין בשנת 1976, כאשר הייתה בת תשע, ושאמה ידעה זאת, אך בחרה בכל זאת להישאר איתו[3].
רבים מסיפוריה של מונרו מתרחשים בכפרים ובעיירות הקטנות שלאונטריו, קנדה, ובעיקר במחוז הוּרון. עובדה זאת הפכה לאחד המאפיינים הבולטים בכתיבתה; הדמויות שבספרה מתעמתות לעיתים קרובות עם מנהגים מושרשים ודעות קדומות של אנשים שגרים במקומות קטנים.
מאפיין חשוב נוסף הוא נקודת המבט של המספר היודע-כל, נקודת מבט שמשמשת אותה כדי להכניס סדר והיגיון בעולמה. הסופרת האמריקניתסינתיה אוז'יק כינתה אותה "צ'כוב שלנו". כמו ביצירותיו, גם בסיפוריה העלילה היא משנית, וההתרחשות האמיתית מתחוללת בנפשן של הדמויות. אחד הנושאים השכיחים בכתיבתה הוא הדילמות של נערה מתבגרת הלומדת להשלים עם משפחתה ועם העיירה שבה גדלה. בספריה האחרונים העבירה את מוקד התעניינותה לגיל המעבר ולמצוקותיו. בכל מקרה, על אף המוטיבים החוזרים, כל סיפור אצל מונרו הוא עולם בפני עצמו, כשהדמיון והמקוריות מספקים את העניין בסיפור החדש.
עבודתה של מונרו הוגדרה כמהפכה ארכיטקטונית במבנה הסיפור הקצר, בייחוד בדרך שבה הוא נוסע קדימה ואחורה בזמן. הסיפורים שלה תוארו ככאלו שמגלמים יותר מאשר מתארים, חושפים יותר מאשר מתעדים. בסיפורה: "ספרות יפה" (Fiction) שנכלל בספר "יותר מדי אושר", מתארת מונרו ביותר משמץ של אירוניה את גישתם של הקוראים אל סיפורים קצרים. הגיבורה קונה ספר שיצא לאחרונה על ידי אחת ממכרותיה, והסתבר לה שזהו ספר שמכיל סיפורים קצרים בלבד. ואז היא מהרהרת לעצמה: "זה כשלעצמו מהווה אכזבה [שהספר מכיל סיפורים קצרים ולא רומן]. העובדה הזו, לכאורה, מפחיתה את הסמכות של הספר והופכת את הסופר למישהו שרק עומד בשעריה של הספרות ולא כאחד שכבר מעורה היטב בפנים".[4]
כשהוענק למונרו פרס נובל על סיפוריה הקצרים היא אמרה דבר דומה: "במשך שנים על גבי שנים חשבתי שהסיפורים הקצרים הם רק אימון לקראת כתיבת הרומן... ואז הבנתי שזה כל מה שאני יכולה לעשות, אז השלמתי עם זה. אני מניחה שהעובדה שאני מכניסה כל כך הרבה בסיפורים זאת דרך לפצות על כך".[5]