נמל אלחסירס הוא אחד מהנמלים הגדולים באירופה ובעולם בשלושה תחומים: כמותמכולות, כמות מטענים ושינוע סחורות. האזור העירוני משתרע משני עבריו שלנהר ריו דה לה מיאל(אנ'), הנהר הדרומי ביותר ביבשת אירופה.
נכון ל־1 בינואר 2020, עמד מספר התושבים הרשומים בעיר על 123,078 נפש, והיא העיר השנייה בגודל האוכלוסייה שלה במחוז קדיס לאחרחרס דה לה פרונטרה, וגדולה יותר מאשר עיר הבירהקדיס.[2]
האזור המטרופוליני הסובב את אלחסירס כולל גם את העיריותלוס בריוס, לה לינאה דה לה קונספסיון, קסטלחאר דה לה פרונטרה, חימנה דה לה פרונטרה, סן רוקה וטריפה, עם אוכלוסייה כוללת של 263,739 תושבים.
השם הערבי של היישוב שהוקם על ידי המוסלמים לאחרכיבוש חצי האי האיברי היה אל-ג'זירה אל-ח'דרַאא (الجزيرة الخضراء, "האי הירוק"),[א] בהתייחס לאי ורדה (Isla Verde).[3]
המונח אל-ג'זירה (Al-Jazīra(t)) נתן את שמו לגרסה הספרדית המודרנית אלחסירס.
מיקומה של אלחסירס שימש בעבר כאתר בו היו קיימות הערים הרומיות בשם פורטוס אלבוס (Portus Albus, "הנמל הלבן"), קייטריה (Caetaria, היא חטארס), ויוליה טראדוקטה (Iulia Traducta).
בתקופה הביזנטית המאוחרת היה המקום מוכר ביוונית בשם מסופוטאמנוי (Μεσοποτάμενοι), שמשמעו "בין נהרות/תעלות".
בשל מיקומו האסטרטגי הוא היה נמל חשוב תחתהפיניקים, והיה אתר הנמל הרומי הרלוונטי של פורטוס אלבוס ("הנמל הלבן"), עם שתי ערים סמוכות בשם Caetaria (אולי נוסדה על ידיהאיבריים ) ויוליה טראדוקטה, שנוסדה על ידיהרומאים.[4]
בשל מיקומה האסטרטגי הייתה אלחסירס נמל חשוב תחת שלטון הפיניקים, ושימשה כאתר לנמל הרומי המרכזי פורטוס אלבוס (Portus Albus, "הנמל הלבן"). בקרבת מקום נמצאו שתי ערים נוספות: קייטריה (Caetaria), אשר ייתכן שנוסדה על ידי האיברים, ויוליה טראדוקטה (Iulia Traducta), שנוסדה על ידי הרומאים.
מטבע עתיק מתקופת רומא, הנושא אזכור לעיר רומית עתיקה בשם "Iulia Traducta". שמיקומה משויך לעיר אלחסירס (Algeciras) שבדרום ספרד.
בסוף המאה העשרים הוצע כי מיקומה של יוליה טראנסדוקטה היה באזור וילה וייחה שבאלחסירס.[5][6]
בשנת 859 לספירה הטילו כוחותויקינגים, שהגיעו על סיפונם של 62 דרקארים (ספינות ויקינגיות) בהנהגת המצביאים האסטיין וביורן צד-ברזל, מצור על העיר במשך שלושה ימים והחריבו חלקים נרחבים ממנה. לאחר שבזזו את בתי העשירים, העלו הוויקינגים באש את מסגד אלג'אמה ואת מסגד בנדראס.
לאחר התארגנות מחודשת בסמוך למדינה, הצליחו התושבים להשיב לעצמם את השליטה בעיר ולהבריח את הפולשים, תוך שהם לוכדים שני כלי שיט.
העיר נהנתה מתקופה קצרה של עצמאות כמדינת טאיפה בין השנים 1035–1058. היא נקראה אל-ג'זירה אל-ח'דרַאא ("האי הירוק"), על שם האי ורדה הסמוך לחוף. שמה המודרני נגזר משם ערבי זה (ראו גםאלג'יר ואל-ג'זירה).
בשנת 1055 גירש האמיר אל-מותעדד מסביליה את הברברים מאלחסירס ותבע את השליטה בעיר עבור הערבים.
בהצהרה על כוונתה לבלום את התפשטותקסטיליה שהחלה בשנת 1265, פנתהנסריד גרנדה בבקשת סיוע לעיר מדינהפאס בסוף 1274, והעבירה את השליטה באלחסירס (יחד עם טריפה) לידיהשושלת המרינית.[8]
מצור זה היה הראשון בסדרת ניסיונות לכבוש את העיר והסתיים בכישלון מצד הכוחות הקסטיליאניים. צי מלחמה שנשלח על ידי קסטיליה הושמד בעת שניסה לחסום את נמל העיר.
השליטה המרינידית בעיר התחזקה עוד יותר בעשורים שלאחר מכן, ואלחסירס הפכה למעוז מרינידי שממנו יצאופשיטות (רזיות) לעבר היישובים הנוצריים הצעירים באזור גואדלקיביר התחתון ובאזור גואדלטה.[10]
במצור השתתפו מספר אצילים בולטים, בהם חואן נונייס דה לארה, חואן מנואל, פדרו פרננדס דה קסטרו וחואן אלפונסו דה לה סרדה, אדון ג'יברלאון. כמו כן, הצטרפו ללחימה אבירים מצרפת,אנגליה וגרמניה, ואף פיליפ השלישי, מלך נווארה, שהגיע עם פמליה של 100 פרשים ו-300 חיילי רגלים.
לאחר כיבוש העיר הפך אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה, את אלחסירס למושבבישופות חדש, שהוקמה בצו האפיפיורקלמנס השישי ב־30 באפריל 1344, במסגרת הבולה האפיפיורית Gaudemus et exultamus. הבישופות הועמדה תחת סמכותו של הבישוף של קדיס.
הבישופים של קדיס המשיכו לשאת בתואר אלייזירה (Aliezira, כפי שנקראה), עד שנת 1851, אז, בהתאם להסכםקונקורדט בין ספרד לכס הקדוש, שולבה הטריטוריה שלה בבישופות קדיס.
אלייזירה אינה עוד מושב בישוף פעיל, אך היא מופיעה ברשימת הדיוקסיות הטיטולריות שלהכנסייה הקתולית.[11]
לאחר שנותרה כמעט ללא הגנה במהלךמלחמת האזרחים הקסטיליאנית, נכבשה אלחסירס בקלות בשנת 1369 על ידי נסריד (ממלכת) גרנדה, בסיוע צי מרינידי.[12]
העיר נהרסה בהוראת מוחמד החמישי, סולטאן גרנדה.[10] על פי המסורת, ההרס התרחש מיד לאחר הכיבוש ב-1369, אך יש הסבורים כי מדיניותהאדמה החרוכה של הנסרידים בוצעה רק בשנת 1375, לאחר שכשלו ניסיונות ההתיישבות המחודשת של גרנדה.[13]
המצודה הועברה לגיברלטר, שנשלטה על ידי הנסרידים לאחר נסיגת המרינידים מחצי האי האיברי. אף כי סמכות השיפוט הועברה רשמית לגיברלטר בשנת 1462, בעקבות כיבושה על ידי קסטיליה, ישנן עדויות להמשך קיומם של יישובים לא רשמיים של חקלאים ורועי צאן באזור, לפחות משנת 1466 ואילך.[14]
איור מצויר משנת 1716 בערך, המתאר את הריסות אלחסירס.
אלחסירס הוקמה מחדש לאחר שנת 1704 על ידי פליטים מגיברלטר, בעקבות כיבוש הטריטוריה על ידי כוחות אנגלו-הולנדיים במהלךמלחמת הירושה הספרדית. כבר בשנת 1705 תואר המקום כ"ערימה של אבנים... רק כמה בקתות פזורות פה ושם, בין אינספור חורבות".[14]
התחושה הזמנית בקרב האוכלוסייה העקורה והתקווה לשוב לגיברלטר התפוגגו עםהסכם אוטרכט בשנת 1713.[15] מלבד גיברלטרים, תהליך ההתיישבות מחדש במאה ה-18 כלל גם מתיישבים משאר חצי האי האיברי וממקומות אחרים, כאשר האיטלקים בלטו במיוחד בקרב האחרונים.[16] אוכלוסיית העיר גדלה במהירות – מ-1,845 תושבים בשנת 1725 ל-6,241 בשנת 1787.[17]
המבנה החברתי של אלחסירס כלל מספר קטן יחסית של אצילים ומשקל משמעותי יחסית לכמורה.[18] בדומה לשאר אזורקמפו דה גיברלטר,גידול בקר מילא תפקיד חשוב בכלכלה במהלך המאה ה-18, הודות לשפע המרעה.[19]
בשל ריבוי הסכסוכים הבינלאומיים באזור המצר במהלך המאה ה-18, הפכה פעילות שודדי ים נגד אוניות אויבות לספרד או ספינות נייטרליות שסיפקו מצרכים לאויב, לחלק משמעותי מהכלכלה.[20]
אלחסירס בוצרה כדי להגן מפני פשיטות בריטיות, באמצעות מבצרים כמו מבצר איסלה ורדה, שנבנה כדי להגן על נקודות אסטרטגיות.
ביולי 1801 נערך קרב אלחסירס, שבו לחמו הציים הצרפתי והספרדי נגדהצי המלכותי הבריטי סמוך לחופי העיר. הקרב הסתיים בניצחון בריטי.[21]
מראה אווירי של אלחסירס שצולם במאי 1928.
אלחסירס הייתה לזירת פתרון משבר בינלאומי משמעותי כאשר אירחה את ועידת אלחסירס בשנת 1906. הוועידה, שנערכה בקסה קונסיסטוריאל (Casa Consistorial בית העירייה), שימשה כפורום בינלאומי לדיון בעתידה שלמרוקו. היא אישרה את עצמאות מרוקו אל מול איומים מצד גרמניה, תוך הענקת שליטה לצרפת על המערכת הבנקאית והמשטרה במדינה.[22]
ביולי 1942 הקימו צוללנים איטלקים בסיס סודי על סיפון מכלית הנפט האיטלקית אולטרה, שעגנה באלחסירס, במטרה לתקוף כלי שיט בגיברלטר.[23]
בתקופת שלטונו שלפרנסיסקו פרנקו חוותה אלחסירס פיתוח תעשייתי משמעותי, שיצר מקומות עבודה רבים לתושבים המקומיים שאיבדו את פרנסתם בעקבות סגירת הגבול בין גיברלטר לספרד על ידי פרנקו בין השנים 1969–1982.
בשנת 1982 תוכנן מבצע כושל בשם מבצע אלחסירס, שגובש על ידי הצבא הארגנטינאי במטרה לחבל במתקנים הצבאיים הבריטיים בגיברלטר במהלךמלחמת פוקלנד. הרשויות הספרדיות התערבו רגע לפני ביצוע התקיפה, וגירשו מהמדינה שני פעילימונטונרוס וקצין קישור צבאי ארגנטינאי שהיו מעורבים בתוכנית.[24]
אלחסירס ממוקמת בקצה הדרומי שלחצי האי האיברי, בתחום הקומארקה קאמפו דה גיברלטר. מיקומה האסטרטגי סמוךלמצר גיברלטר שהיא נקודת מעבר צרה המחברת ביןהאוקיינוס האטלנטי לים התיכון, כמו גם הנקודה הקרובה ביותר ביןאירופה ליבשתאפריקה, היווה לאורך ההיסטוריה גורם מרכזי בחשיבותו של נמל העיר.[25]
העיר עצמה שוכנת בגדה המערבית שלמפרץ גיברלטר, מולצוק גיברלטר, השולט על הגדה המזרחית של המפרץ.
העיר משתרעת על פני שטח כולל של 87.96 קמ"ר[26] וגובלת בעיריותלוס בריוס וטריפה. החלק התחתון של נהר פלמונס מהווה חלק מגבולה של אלחסירס עם העירייה לוס באריוס.[27]
המטרופולין שנוצר סביב אלחסירס והיישובים הסמוכים הוא השישי בגודלו באנדלוסיה והשלישי בגודלו מבין אלו שאינם שוכנים לאורך חופי האזור.[25]
לאחר חורבנה בשנת 1379, העיר נחשבת לנטושה לחלוטין עד ליישובה מחדש על ידי פליטים מגיברלטר בשנת 1704.[32]
חקר הדמוגרפיה בתקופה זו הוא משימה מורכבת. מנתוני הכנסיות עולה כי מספר הלידות בשנת 1724 עמד על 120, ובשנת 1736 הגיע לכ-200, כמעט כפול בתוך שתים עשרה שנים. מפקד פלורידבלנקה משנת 1786 מציין אוכלוסייה של 6,346 תושבים, בעוד שמפקד האוכלוסין של 1857 מתעד 16,198 תושבים.[33]
מאמצע המאה ה-20, שיעור גידול האוכלוסייה היה כמעט קבוע, ועד שנות ה-90 של המאה ה-20 חצה רף 100,000 התושבים.
אלחסירס היא בעיקר מרכז תחבורה ועיר תעשייתית. עיקר פעילותה קשור לנמל אלחסירס, המשמש כנקודת המעבר המרכזית בין ספרד לטנג'יר ולנמלים נוספים במרוקו, וכן לאיים הקנריים ולמובלעות הספרדיותסאוטה ומלייה.
נמל אלחסירס מדורג במקום ה-16 ברשימת הנמלים העמוסים בעולם. בנוסף, בעיר קיימת תעשיית דיג משמעותית, והיא מייצאת מגוון מוצרים חקלאיים מהאזור הסובב אותה, כולל דגנים, טבק ובעלי חיים (צאן ובקר).
בסוף המאה ה-20 הפכה אלחסירס ליעד תיירותי משמעותי, עם טיולי יום פופולריים לטריפה, לצפייה בנדידת ציפורים; לגיברלטר, לחזות באתרי הטריטוריה ובתרבותה; ולמפרץ גיברלטר, לשיטתצפית על לווייתנים.
חברת הרכבת אלחסירס-גיברלטר (Algeciras Gibraltar Railway Company.) הקימה את קו הרכבת אלחסירס–בובדייה, המחבר בין תחנת הרכבת של אלחסירס לבין בובדייה ואנטקרה, ומשם ממשיך הקו אל שאר חלקי ספרד. קו הרכבת מסתיים בסמוך לנמל אלחסירס.
אלחסירס CF, מועדון הכדורגל המקומי, נוסד בשנת 1912. הקבוצה משחקת בדרך כלל בליגה השלישית בספרד, הסגונדה דיוויסיון B, ובעבר שיחקה גם בליגות הנמוכות יותר, הטרסרה דיוויסיון, וכן בליגה השנייה, הסגונדה דיוויסיון. משחקי הבית של המועדון נערכים באצטדיון אסטרדיו נואבו מיראדור.
אלחסירס BM, מועדון הכדוריד המקצועני, שיחק בליגה העליונה בליגה הספרדית בכדוריד בין השנים 2005–2008. הקבוצה פורקה בעקבות חובות כבדים לאחר שירדה לליגת המשנה בשנת 2008.
^שם העיר חולק את אותה אטימולוגיה עם אלזירה שבקהילה ולנסיאנית, לזיריה בפורטוגל, ג'יזרה בטורקיה, גזירה במלטה, אי ג'זירה בנהר הנילוס שבמצרים, מדינת אל-ג'זירה בסודאן, וכן עםאלג'יריה ובירתהאלג'יר, ועם רשת החדשות אל-ג'זירה.
Ocaña Torres, Mario L.; Sáez Rodríguez, Ángel; Castillo Navarro, Luis Alberto del; Gómez Arroquia, Maribel; Torremocha Silva, Antonio; Vicente Lara, Juan Ignacio de; Pardo González, Juan Carlos; Téllez Rubio, Juan José (2001). "Capítulo V: El siglo XVIII: el resurgimiento".Historia de Algeciras. Tomo II. Algeciras moderna y contemporánea(PDF). Cádiz: Servicio de Publicaciones de la Diputación de Cádiz. pp. 15–118.ISBN84-95388-34-0.אורכב מ-המקור(PDF) ב-2021-05-03.
.svg)
.JPG)
.JPG)
