אלברכט דירר נולד בנירנברג וחי בה את מרבית חייו. אביו, שהיגר מהונגריה במחציתהמאה ה-15, היהצורף. אמו הייתה בת המקום, ואלברכט היה השלישי מ-18 ילדיהם. אביו בחר שם משפחה שיזכיר לו את כפר הולדתו אייטוש שבאזורגיולה (על גבולרומניה של היום; בהונגרית המילה "אייטו" פירושהדלת, וכך גם "דיר" או "טיר" בגרמנית).
דירר למד בבית הספר הלטיני סנט לורנץ שבנירנברג, ובמקביל למד צורפות כשוליה אצל אביו. מתקופה זו ידועות שלוש יצירות,דיוקן עצמי שצייר כבר בגיל 13 בשנת 1484 (ציורו הראשון שנשמר), "המדונה והילד המומלכים על ידי שני מלאכים יוצרי-מוזיקה" משנת 1485, ו"הגברת האוחזת קרס". בגיל 15 התקבל כשוליה אצלמיכאל וולגמוט, הצייר הנודע ביותר בנירנברג, שצייר בסגנון גותי מאוחר, וייתכן שיצר חלק מהתחריטים המרכיבים אתכרוניקת נירנברג. דירר למד ממנו ציור כשלוש שנים עד 1490, וכן את טכניקת הדפס העץ וריקוע נחושת. בנוסף, סביר להניח שהזיקה שהייתה קיימת בין הסדנה של וולגמונט לבין אנטון קוברגר, שהיה סנדקו של דירר, והחזיק בחברת בתי הדפוס הגדולה והמודרנית ביותר באותה התקופה, עם סניפים בערים מרכזיות רבות באירופה, קירבה את דירר אל תחום ההדפסים והעשירה את הידע הטכני שלו בתחום זה, מה שניכר בעבודתו האמנותית בהמשך.[1]
מסעו הראשון ב-1492 היה לערי הריין העליון, לבזל ולשטרסבורג. כחלק מה-Wanderjahre (נסיעה שהייתה נהוגה על-מנת להצטרף לגילדת הציירים) למד והתאמן בריקועי מתכת, בטכניקות תכנון וייצור של מכשירים להדפסי עץ, ועסק לפרנסתו גם בעיטור ספרים ועיתונים.
ב-1494 חזר לנירנברג ונישא לאגנס פריי, בתו שלמכונאי וסוחר מכשירים מנירנברג, בשידוך שהכינו לו הוריו במהלך נסיעתו. נישואים אלה איפשרו לדירר ליהנות מרווחה כלכלית יחסית וממעמד חברתי. יחסיו עם אשתו אינם ברורים, ולזוג לא היו ילדים.
בסתיו1494 יצא, ללא אשתו, למסעו הראשון באיטליה, ושהה בה כחצי שנה, בעיקר בוונציה. במסעו זה למד את הטכניקה והפילוסופיה שלהרנסאנס האיטלקי, ואת יסודות הפרספקטיבה כפי שנתפסה על ידי ציירים איטלקים כמנטגנה, אנטוניו פולאיולו, לורנצו די קרדי ואחרים.
באביב1495 חזר לנירנברג, פתח סטודיו משלו, ובעשר השנים הבאות יצר בה רבות מיצירותיו הנודעות.
האמן הוונציאנייאקופו דה ברבארי, אותו פגש במהלך שהותו בוונציה, הגיע לנירנברג ב-1500, והשפיע על דירר בתפישה מתקדמת יותר בכל מה שקשור לפרספקטיבה,אנטומיה, ופרופורציות, מה שהמריץ את האחרון להמשיך ולחקור נושאים אלה בעצמו. דירר החל בסדרה של עבודות ניסיוניות על פרופורציות אנושיות, ויצר את הדפס העץ "אדם וחוה" ב-1504, בו ניכרת הבנתו המעמיקה את המשטחים והפרופורציות בגוף האדם.
ב-1505 יצא למסעו השני באיטליה ושהה בה כשנתיים. בתקופה זו פגש בוונציה אתג'ובאני בליני ואמנים אחרים, והתמקד בציורי צבע, בעיקר על בדיפשתן. באותה עת תחריטי העץ וריקועי הנחושת של דירר כבר נהיו פופולריים למדי, ורבים מהם הועתקו. בזמן שהותו בוונציה קיבל דירר תרומה כספית נכבדה מהקהילה הגרמנית בוונציה על ציורו "משתה זרי השושנים" בכנסיית סנט ברתולומיאו (בהמשך נרכש הציור על ידי הקיסררודולף השני ונלקח לפראג).
ב-1507 חזר דירר לנירנברג ושהה בה עד1520. שמו כצייר מחונן ורבגוני נפוץ בכל רחבי אירופה, הוא היה בידידות עם רבים מהציירים הנחשבים בתקופתו, כוללרפאל, וצייר בשנים אלו כמה מציורי הצבע הנחשבים ביותר שלו. בתקופה זו אף ערך ניסויים בחריטה ובצריבה על משטחי מתכת ואבץ. דירר היה צייר החצר של הקיסרמקסימיליאן הראשון וקיבל ממנו מלגה שנתית. הוא עיטר את "שער הניצחון" של הקיסר, עיטר את ספר התפילות שלו, וצייר את דיוקנו (1519) זמן קצר לפני מותו של הקיסר.
בקיץ1520 נודע לדירר שקרל החמישי, ממשיכו של מקסימיליאן, מגיע לאאכן מספרד לטקס הכתרתו כקיסר. דירר ביקש לפגוש את הקיסר על מנת שימשיך לתמוך בו. מצויד בעבודותיו האחרונות, שאת חלקן מכר כדי לממן את נסיעתו, הגיע דירר לאאכן, ומשם המשיך לארצות השפלה. ביומן שכתב מתאר דירר בפירוט רב את מסעו, ואת קבלת הפנים החמה שלה זכה מאמניםפלמיים. הפגישה עם קרל החמישי הייתה מוצלחת, והקיסר אכן המשיך לתמוך בו כספית. בעת שהותו באנטוורפן שלח ידו גם בריקועי כסף וברישומי גיר ופחם.
ביולי1521 חזר לנירנברג, אלא שאז כבר סבל ממחלה שפגעה בכושרו עד סוף ימיו. בתקופה זו לא יצר יצירות נחשבות, הן בשל מחלתו, ובעיקר מכיוון שהקדיש את מרבית זמנו לכתיבת ספרים בנושאיגאומטריה,פרספקטיבה,פרופורציות,ארכיטקטורה וביצורים. בתקופה זו שכלל דירר גם את טכניקות ההמרה של אור ואפקטים צבעוניים לתוך המדיום של רישום ותחריט.
נירנברג, שהייתה מרכז הומניסטי, ומהמקומות הראשונים שקיבלו בברכה ובחום את עקרונות הרפורמציה שלמרטין לותר, איפשרה לדירר את הגישה לתאולוגים ומלומדים, בכללםארסמוס, פיליפ מלנשטון, ויליבלד פירהיימר, שלכל אחד מהם ייחד דירר תמונת דיוקן. לבית העירייה שלנירנברג הקדיש דירר שני ציורים על "ארבעת השליחים" (1526), הכוללים טקסטים שלמרטין לותר המשבחים את אימוץ הלותרניזם על ידי העיר נירנברג.
מלנכוליה-I, תחריט נחושת, 1514, מהיצירות המפורסמות ביותר של דירר.
דירר הקפיד לשמר את עבודותיו, כך ששרדו מאות מיצירותיו האמנותיות, כמו גם מכתביו, יומניו (כולל יומנים המתעדים את מסעותיו לאיטליה, הולנד ובלגיה) וספריו. בכולם הצהרה על מחויבותו לאלמנטים מדעיים בנושאי פרספקטיבה, פרופורציות, גאומטריה ומתמטיקה.
דירר נהג לחתום על יצירותיו במונוגרמה המפורסמת הבנויה מראשי תיבות שמו, האותיות A ו-D, שהפכה למעין "סמל מסחרי" שלו.
דיוקן אביו מ-1490, ודיוקנו העצמי כנער מ-1494, הם מיצירותיו המוקדמות ביותר. השתמרו 13 מהדיוקנאות העצמיים שצייר לכל אורך חייו ובכל הטכניקות בהן השתמש - ציור, רישום, הדפסי עץ, ואחרות. בדיוקנאות אלה בולטת התפתחות והעצמה של ביטחונו העצמי והכרת הערך העצמית הגבוהה שלו כאמן, כשהוא להוט להבליט בהם אתיצירתיותו, גאוניותו, אצילות נפשו ומעמדו הרם. בכך, היה דירר הראשון שיצר את הז'אנר של דיוקנאות עצמיים, מה שניתן היה לראות בהמשך גם ביצירתו שלרמברנדט ואחרים.
כבן למשפחה נוצרית קתולית אדוקה, הרבה דירר בציור סצנות מכתבי הקודש - הן מהתנ"ך והן מהברית החדשה. יצירותיו בנושאים אלה רבות מספור, והידועות שבהן הן: סדרות הדפסי העץאפוקליפסה (1498), הדפס העץשמשון משסע את האריה (1498), סדרת הדפסי העץהפסיון הגדול (1500), וידוע מאוד הדפס העץאדם וחוה (1504) אותו יצר בהמשך גםבגרסת ציור שמן (1507). ידועים שלושה הדפסי עץ הנחשבים כ"תחריטי-מאסטר", כולם מ-1514: התחריטאביר, מוות והשטן, התחריטסנט ג'רום בחדר לימודו, והתחריטמלנכוליה-I, שיועדו יותר לאניני טעם ואספנים מאשר לקהל הרחב, ובולטת בהם היכולת הווירטואוזית של דירר, כמו גם העומק הפסיכולוגי והאינטלקטואלי של יצירתו.
הקרנף של דירר, חיתוך עץ, 1515. חתימת דירר, אותיות AD מסוגננות ומשולבות, מופיעה מתחת לכותרת היצירה.
את מרביתציורי הנוף שלו יצר דירר במהלך ובהשפעת מסעו הראשון לאיטליה, בהם נופים מהרי האלפים ודרום טירול, המצוירים בצבעי מים ובמשיכות מכחול עזות (לדוגמהנוף עם בריכה אלפינית, מ-1495). זוהי סדרת ציורי הטבע הראשונה בטכניקת צבעי מים ששרדה בתולדות האמנות המערבית. בהמשך, הרבה דירר לצייר רקע של נוף גם בציורי השמן שלו, כמו רקע נוף הישימון בציור סנט ג'רום בנוף (1497).
דירר התעמק בטבע שסביבו, וחקר את עולם החי, היבטים אנטומיים ופרופורציות אנושיות. בחיבורו על פרופורציות כתב: "החיים בטבע שסביבנו גורמים לנו להכיר באמת שבו, לכן הביטו בטבע בדקדקנות, ופעלו לפיו ללא סטייה. ואכן, האמנות טבועה ונובעת מתוך הטבע, ואמן הוא מי שיכול לצייר את הטבע ולבטא אותו כמות שהוא".
ביצירותיו הרבה לציירחיות, חלקן אקזוטיות, הן כשהן משולבות בנושאים אחרים, והן כנושאים ראשיים: קופים, איילים, חסידות, תוכים, אריות, חיפושיות, עטלפים, סרטנים, ינשופים, ארנבים, ואחרות. בכולם דיקדק בפרטי פרטים, מתוך כבוד לטבע ולתפארת הבריאה. מפורסם ציורו "קרנף" (1515), חיה שלא ראה מעולם, וצייר אותה, לפיכך, באופן שגוי, על-פי תיאורקרנף שהובא מהודו לחצר מלךפורטוגל בליסבון.
החל מ-1507 ועד מותו כתב דירר מספר ספרים, בהם פיתח את אשר למד למונחים של גאומטריה שימושית. האחד, "מסה על קונסטרוקציות במחוגה וסרגל" הוא חיבור בגאומטריה תאורטית המכיל טיפול מדעי ראשון בנושאי פרספקטיבה. השני, "ארבעה חיבורים על פרופורציות בגוף האדם" (מהם פורסם רק הספר הראשון ב-1528, כשנה לאחר מותו[דרושה הבהרה]). את ספרו השלישי, "על ביצורים", כתב בהקשר לחשש שרווח באותה תקופה מפני התפשטותה שלהאימפריה העות'מאנית גם לתוך גבולות גרמניה.
דירר העלה את האמנות הגרפית לדרגת תחום נחשב באמנות היפה, והיה האמן הראשון שעיקר ביטויו האמנותי התבצע באמצעים גרפיים. הוא שכלל את הביטוי הגרפי והצליח ליצור גוונים של שחור-אפור כרצונו, ובאמצעותם להגביר עד מאוד את האפקט התלת־ממדי של האלמנטים שצייר.
דירר העלה את מקצוע האמן לדרגה גבוהה בצפון אירופה. עבודותיו הן בתחום הציור והן בתחום הרישום, הדפסי העץ, התחריט וריקועי הנחושת, כמו גם הז'אנר החדש שיצר בציור דיוקנאות עצמיים המבטאים את התפתחותו הפיזית-פסיכולוגית - הפכו אותו לאחד האמנים הנחשבים בהיסטוריה, בעל השפעה מכרעת על דורות של אמנים.
איכות עבודותיו, התפוקה העשירה שלו, וההשפעה החזקה שלו על האמנות בימיו - כולם מדגישים את חשיבות מקומו באמנות. בהקשר רחב יותר, העניין שמצא בגאומטריה ובפרופורציות מתמטיות, החוש ההיסטורי שלו, גישתו הדקדקנית-מתמטית בתיאור עולם הטבע, המודעות שלו לפוטנציאל האישי הגאוני שלו - מדגימים את הרוח החקרנית והאינטלקטואלית של הרנסאנס.
.jpg)
