בני אדם הגיעו לראשונה לאירלנד בתקופת הקרח האחרונה, בסביבות השנים 7000 עד 6000 לפני הספירה, דרך מעבר יבשתי שחיבר אז בין יבשת אירופה לבריטניה. באי התפתחה תרבותפגאנית מקומית שהושפעה מפלישה של שבטיםקלטים וגאלים במאה הרביעית לפני הספירה. בניגוד לשכנתה בריטניה, אירלנד לא נשלטה מעולם על ידיהאימפריה הרומית.
לפי המסורת, הגיע לאירלנד בשנת432 לספירהפטריק הקדוש, כנראה ממוצאקלטי, שהחל להמיר לנצרות את תושבי האי. פטריק לא פגע באורח החיים השבטי ובמסורת החיים של האירים, אך כינס לספר חוקים את החוקים שלפיהם חיו התושבים, ושינה את אלה שסתרו את הנצרות. הוא שהנחיל את השימוש באלפבית הלטיני ואפשר לנזירים האיריים לשמר חלקים נרחבים של הספרות הקלטית, שנשמרה עד אז רק בעל פה.
ההגמוניה הנוצרית הופרה במאה ה-9, ובמשך 200 שנה של לחימה לא רצופה כשהוויקינגים שטפו את האי ושדדו כנסיות וערים. הם הקימו עריחוף רבות, ביניהןדבלין (מהמילה הגאלית: Án Dubh Linn, "בריכה שחורה"), ושלטו בחלק ממזרח האי במסגרתממלכת דבלין. הם הובסו על ידי המלך האיריבריאן בורו (Brian Boru), והאירים היו משוחררים כ-150 שנה. למרות זאת, בתקופה זו הם כילו את מרצם ומשאביהם על מלחמות פנימיות בין השושלות.
בתחילתהאלף השני עלו באירלנד מספר שליטים מקומיים שיסדו שושלות מלוכה. בשנת1169 פלשו הבריטים הנורמנים לאירלנד. הם היו שכבת האצולה האנגלית. הם היו ממוצא נורמני והשתלטו על אנגליה מאה שנה קודם לכן. הם פלשו לאחר שהוזמנו על ידי מלך מקומי בשםדרמוט מק'מורו להתערב בסכסוך פנימי. הפולשים הראשונים היו אצילים, שתמכו בטוענים לכתר האנגלי, שלא צלחו בהשגתו. הם נדחקו מאנגליה לאירלנד בידי מלכי אנגליה. בסופו של דבר, מלך אנגליה חשש שתיווצר לו אופוזיציה באירלנד ופלש גם הוא. בהמשך, הכתר האירי אוחד עםהכתר האנגלי והם נשלטו על ידי מלך אחד. למרות זאת כונן באירלנד פרלמנט עצמאי. בנוסף לזה, כמעט בכל משך שלטונם של האנגלים באירלנד, השלטון לא כלל את כל שטח אירלנד, וכמעט תמיד היו שטחים איריים חופשיים.
תקופת שלטונו שלהנרי השמיני מלך אנגליה הייתה מלאה תהפוכות באירלנד. בשנת1541 היא הופרדה בצעד סמלי מבריטניה והוכרזה כממלכה נפרדת, אף על פי שבאופן אוטומטי שליטה היה מלך בריטניה. הנרי השמיני היה גם המלך שגירש אתהכנסייה הקתולית מבריטניה בעקבות סירובו של האפיפיור לבטל את נישואיו. הנרי ובנו, אדוארד השישי, הצליחו להכחיד כמעט את הנצרות הקתולית מבריטניה אך לא הצליחו כך באירלנד שנשארה קתולית. מלחמות הדת המשיכו בתקופת המלכה מרי, בתו של הנרי השמיני וחדלו בתקופתה שלאליזבת הראשונה, שגם היא הייתה בתו של הנרי. אליזבת דאגה להסדר בין הפרוטסטנטים לקתולים, הן באירלנד והן בבריטניה. היא הייתה בין השליטים היחידים של בריטניה, שהצליחו לשלוט באירלנד כולה.
במהלך המאה ה-17פרוטסטנטים אנגלים וסקוטים שבקשו למגר את הקתולים באירלנד, יזמו התיישבות פרוטסטנטית בצפון אירלנד.
ב-1801 העביר הפרלמנט האירי החלטה כי אירלנד תאוחד עם "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה", שנוצרה מאיחוד של אנגליה וסקוטלנד ב-1707. כתוצאה מהאיחוד נוצרה "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד". בעקבות האיחוד שונהדגל הממלכה המאוחדת שעד אז שילב בין דגליאנגליה וסקוטלנד, ונוסף לו צלב אדום נטוי באלכסון, המייצג כביכול אתסנט פטריק, הפטרון של אירלנד. "הצלב של סנט פטריק" הוסף על גבי הצלב הלבן של סקוטלנד, באופן שנותן לסקוטלנד עדיפות על-פני אירלנד. למעשה, "הצלב של סנט פטריק" לא היה סמל אירי מעולם, ואף השימוש שלו בקרב היוניוניסטים (תומכי האיחוד עם בריטניה) בצפון אירלנד, משני. נראה כי זה היה סמלה של משפחת המושל שמונה על אירלנד מטעם הממלכה המאוחדת.
בשנת1846 החל "רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד", אחד מהאירועים הטראומטיים ביותר בהיסטוריה האירית. באותה תקופה, ממגוון סיבות חקלאיות, כלכליות וחברתיות נוצרו תנאי רעב אשר המיתו מאות אלפים מתושבי האי. הגורם המיידי להיווצרות הייתה פטריית הכימשון, שהתפשטה בכל האי וכילתה את רוב היבולים של פריט המזון הבסיסי של רוב תושבי האי,תפוח האדמה. כתוצאה מהרעב שנמשך שלוש שנים, מתו מעל חצי מיליון איש, ומיליונים אחרים היגרו לארצות הברית, בריטניה,קנדה ואוסטרליה.
בשנות ה-70 של המאה ה-19, חזרה סוגיית השלטון העצמי האירי למרכז העניין הציבורי והפוליטי באירלנד בהובלתו שלצ'ארלס סטיוארט פרנל, מייסד המפלגה הפרלמנטרית האירית, אך תומכי השלטון העצמי, ביניהם ראש הממשלה הבריטיויליאם גלאדסטון, לא הצליחו להעביר חוק שלטון עצמי בפרלמנט. לצד הדרישה לעצמאות, קמה בצפון אירלנד תנועת היוניוניזם, שביקשה להישאר חלק מהממלכה המאוחדת. תושביבלפסט ואלסטר, הפרוטסטנטים ברובם, חששו כי מתן שלטון עצמי לאירלנד יטביע את הצפון התעשייתי והמשגשג באיכרים קתולים עניים, אשר כצעד ראשון להפגנת עצמאותם יטילו מכסים והגבלות על המסחר עם אנגליה אשר היווה את רוב פרנסתם. כמו כן, הם חששו שהקתולים יטילו הגבלות עליהם, כפי שהפרוטסטנטים הטילו על הקתולים בעבר. המאבק למען העברת חוק השלטון העצמי של אירלנד המשיך עד שנות ה-1910, וכשהיה נראה שיעבור, הקימו היוניוניסטים בצפון אירלנד את ארגון מתנדבי אלסטר שמטרתו הייתה מניעת מתן העצמאות למדינה. פריצתמלחמת העולם הראשונה דחתה את יישום ההחלטה שלבסוף התקבלה, אך בינתיים באירלנד שינו מאורעות המאבק לעצמאות את פני המפה הפוליטית.
תקופת מלחמת העולם הראשונה הביאה את המאבק של התנועה הרפובליקנית האירית לשיאים חדשים. ארגונים לאומניים נאבקו נגדגיוס חובה לצבא הבריטי, והגבירו את התארגנותם ואימוניהם הפארה-צבאיים בציפייה למלחמה על עצמאותם. בשנה שלפני המלחמה, ב-1913, אירעה "הנעילה" בדבלין, שביתת העובדים הגדולה בהיסטוריה האירית, שמתוכה קמו עוד ארגונים לאומניים ומיליציות, שהצטרפו בשנים שלאחריה למאבק הרפובליקני. ב-24 באפריל1916, פתחו הרפובליקנים, בהובלתהאחווה הרפובליקנית האירית,המתנדבים האירים,קומן נה מאן, ואחרים אתמרידת חג הפסחא בהכרזת הרפובליקה האירית. המורדים הובסו, אך ב-1919, כשמפלגתשין פיין זכתה בבחירות במרבית מושבי הפרלמנט, חברי המפלגה החרימו את הפרלמנט הבריטי, והקימו במקום זאת את הדאל אירן, הפרלמנט האירי, יחד עם הצהרת עצמאות מבריטניה והקמת רפובליקה אירית. רקברית המועצות הכירה ברפובליקה החדשה. הכרזה זו הייתה יריית הפתיחה שלמלחמת העצמאות שארכה שנתיים.
ביולי 1921 הוכרזההפסקת אש, והתחדש המשא ומתן ביןממשלת בריטניה לנציגים אירים בהובלתארתור גריפית',רוברט ברטון ומייקל קולינס, במטרה לחתום עלהאמנה האנגלו-אירית, שתעניק שלטון עצמי לאירלנד במסגרת ריבונית של הממלכה המאוחדת וכחלק מחבר העמים הבריטי. כעת, התנועה הרפובליקנית התפצלה בין אלו שתמכו בעצמאות חלקית על פי תנאי האמנה, ואלו שדרשו עצמאות מלאה מבריטניה, כולל במחוזות צפון אירלנד. ב-6 בדצמבר 1921, אישר הדאל אירן את האמנה ברוב זעום, וב-6 בדצמבר 1922 הפך כל האי אירלנד למדינת אירלנד החופשית.[1] כעבור חודש, שישהמחוזות צפון אירלנד בעלי רוב פרוטסטנטי הצטרפו בחזרה לממלכה המאוחדת כפי שהותר להם על פי ההסכם.
בעקבות הקמת מדינת אירלנד החופשית נפתחהמלחמת האזרחים האירית. הכוחות המתנגדים לאמנה, בראשותו שלאיימון דה ואלירה, טענו שקבלת האמנה משמעותה מיגור הרפובליקה לה נשבעו אמונים. הם לא רצו לחיות תחת כל צורה של שלטון בריטי, והתנגדו לכך שכל חבריממשלת אירלנד יחויבו להישבע אמונים למלכות אנגליה. הכוחות התומכים באמנה, בראשות מייקל קולינס, טענו שאף על פי שהאמנה לא מעניקה את החופש המושלם, היא מעניקה את המסגרת שבתוכה יהיה ניתן להשיג אותו.הצבא האירי הרפובליקני (IRA) – הצבא האירי הרשמי שיוסד מארגון המתנדבים האירים עם הכרזת הרפובליקה ב-1919 – התחלק בין שני המחנות, והצד התומך באמנה חדל להיקרא IRA, והצטרף לצבא הלאומי, ששורותיו כללו גם חיילים משוחררים מהמלחמה, וצד זה הביס לבסוף את מתנגדי האמנה במאי 1923.
ויליאם תומאס קוסגרייב, שעמד בראש הממשלה הזמנית עד הקמת מדינת אירלנד החופשית, מונה לראש ממשלתה. המחוקק כלל את הדאל אירן כבית תחתון, והוסיף את השנד ארין (Seanad Éireann), או הסנאט, כבית עליון. מכיוון שהיה על כל חברי הדאל להישבע אמונים לכתר הבריטי, נבחרי שין פיין הרפובליקנים סירבו לקחת את מושביהם. חברי הדאל תומכי האמנה הקימו את מפלגתקומן נה גייל, שהייתה לרוב בבית המחוקק בין השנים 1922 ל-1927, כשרק מפלגת הלייבור באופוזיציה פעילה, ואז שלטה כמפלגת מיעוט עד 1932. איימון דה ואלירה ניסה לבטל את מדיניות החרם של שין פיין, וכשנכשל בכך, הקים את מפלגתפיאנה פול, שהצטרפה לדאל ב-1927, וב-1932 הייתה למפלגה הגדולה ביותר. ב-1931 העביר הפרלמנט הבריטי אתחוק וסטמינסטר, אשר שחרר את הסמכות של הממלכה המאוחדת לחוקק עבור המדינה החופשית וריבונויות אחרות של הממלכה, צעד חשוב בהפיכתה של אירלנד למדינה ריבונית, מצב שניצל דה ואלירה, כעת ראש הממשלה. הוא ביטל את שבועת האמונים לכתר, ופתח במלחמה כלכלית נגד אנגליה. ב-1937, הוא ניסחחוקה חדשה, שעברה במשאל עם ביולי של אותה השנה, ובכך הגיעה המדינה החופשית לסופה, וקמה רפובליקת אירלנד.[2][10]
החוקה החדשה גרמה לפיצול נוסף בין הפעילים הרפובליקנים הוותיקים. הוא נתן סמכויות חוקתיות לכנסייה הקתולית, והקטין את זכויות הנשים אשר הובטחו בחוקה הזמנית המקורית שנכתבה עם הצהרת העצמאות כעשרים שנים קודם לכן. חלק מהנשים הרפובליקניות הנבחרות, שהיו גם חלק מן המאבק המזוין לעצמאות אירית, בחרו בשלב זה לפרוש מן הפוליטיקה האירית.
הרפובליקה האירית הוכרזה רשמית ב-1949, אז אומץ חוק הרפובליקה. הקשרים שהיו בכל פעם לרופפים יותר בין אירלנד לבין בריטניה נותקו סופית ואירלנד חדלה להיות חברה בחבר העמים הבריטי.[3] בדצמבר1955הצטרפה אירלנד לאו"ם. אירלנד הצטרפה לאיחוד האירופי בשנת1973. במהלך שנות ה-70 חוותה אירלנד משבר כלכלי, אך שינויים במדיניות הכלכלית הובילו לצמיחה חדה בין שנות ה-90 לשנות ה-2000, תקופה שמכונה "הטיגריס הקלטי" (An Tíogar Ceilteach). ב-2007, עם המשבר הכלכלי העולמי גם כלכלת אירלנד ספגה מהלומה, אך מאז שנת 2014 נמצאת שוב בצמיחה.
במהלך החצי השני של המאה ה-20 הייתה ממשלת אירלנד מעורבת עמוקות במציאת פתרוןהסכסוך בצפון אירלנד. הסכם השלום של שנת1998 אושר במשאלי עם בשני צידי הגבול. על פי ההסכם הכירה אירלנד בכך שמרבית תושבי צפון אירלנד מבקשים להישאר כחלק מן הממלכה המאוחדת, ולפיכך ויתרה אירלנד על תביעתה לריבונות על צפון אירלנד, והסירה אותה מחוקתה. בריטניה מצידה הכירה בקשרים העמוקים בין צפון אירלנד לרפובליקת אירלנד, ושצפון אירלנד תישאר חלק ממנה עד שהעם בשני צידי הגבול יחליטו אחרת, ובמקרה כזה, על אירלנד ובריטניה גם יחד לכבד ולבצע החלטה זו.
נשיא אירלנד, המשמש כראש המדינה, נבחר לתקופה בת שבע שנים, ויכול להיבחר לשתי תקופות כהונה. תפקידו של הנשיא הוא סמלי ברובו, אך עדיין יש לו מספר תפקידים וסמכויות על פי החוקה, בביצועם הוא נעזר בגוף מייעץ בשם "מועצת המדינה".
הפרלמנט האירי נקרא "אירכטס" ובו שני בתים, מורכב מן הבית העליון, הסנאט, ומן הבית התחתון, הדול (Dáil). בסנאט שישים חברים: אחד-עשר מתמנים על ידי ראש הממשלה, שישה נבחרים על ידי האוניברסיטאות ו-43 נבחרים מתוך פאנלים של מועמדים. בדול 166 חברים, המכונים TD – Teachtaí Dála (מקביל לראשי התיבותח"כ). חברי הדול נבחרים בבחירות אזוריות לפי שיטתהקול היחיד הנייד. על פי החוקה האירית יש לערוך בחירות לפחות אחת לשבע שנים. על פי החוק הבחירות נערכות אחת לחמש שנים.
ראש ממשלת אירלנד מכונה באיריתטישֵך (Taoiseach); במילה זו נעשה שימוש אף באנגלית (בעיקר בדיווחי חדשות). ראש הממשלה ממונה על ידי הנשיא לפי המלצת הפרלמנט, ולכן הוא על פי רוב מנהיג מפלגת הרוב בפרלמנט, או מנהיגקואליציה של מפלגות המהוות רוב. הממשלה מוגבלת חוקתית לחמישה עשר חברים, כששניים לכל היותר הם חברי הסנאט. ראש הממשלה וסגנו, וכן שר האוצר חייבים להיות חברי הדאיל.
המפלגות העיקריות באירלנד כוללות אתפיאנה פול (המפלגה הרפובליקנית), מפלגת השלטון העיקרית בהיסטוריה של אירלנד. מאז ייסודה בשנת1926 הייתה המפלגה בשלטון במשך 55 שנים (שלא ברציפות) ורוב נשיאי אירלנד וראשי ממשלתה יצאו משורות מפלגה זו. המפלגה השנייה בגודלה, המשמשת כמובילת הקואליציה והמפלגה הגדולה במדינה, היא פינה גייל, אשר הוקמה בשנת1933 מאיחודן של כמה מפלגות. ראש ממשלת אירלנד הנכחי, ליאו ורדקר הוא גם ראש המפלגה. מבחינה היסטורית היו פינה גייל וקודמותיה תומכות בחוזה האנגלו אירי, אשר הקים אתמדינת אירלנד החופשית שקדמה לאירלנד, על חלק משטח האי אירלנד, ופיאנה פול הייתה מפלגתם של המתנגדים לחוזה. הלייבור, מפלגה סוציאל-דמוקרטית היא השלישית בגודלה. מפלגה נוספת היא המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית, מפלגה ליברלית ימנית אשר נוסדה בשנת1987 על ידי TD מפיאנה פול ומפינה גייל, בקואליציה ומשורותיה מונתה סגן ראש הממשלה.
מפלגות אחרות הןשין פיין שהיא הזרוע הפוליטית של ה-IRA, הצבא האירי הרפובליקני, הלוחם לאיחודו של האי. המפלגה טוענת כי היא המשכה של מפלגת שין פיין ההיסטורית שהוקמה בשנת1905, אך מאז עברו על מפלגה זו גלגולים רבים, וטענה זו מוטלת בספק. במהלך שנות קיומה דישדשה המפלגה בשולי הפוליטיקה באירלנד, אך לאחר הפסקת האש בצפון בשנות ה-90, גדל באופן משמעותי מספר תומכיה, אך עדיין שולית ביחס לשלוש המפלגות הגדולות. מצב זה השתנה במהלךהעשור השני של המאה ה-21 והיא הפכה לאחת משלוש המפלגות הגדולות. כן פעילה באירלנדמפלגה ירוקה.
אחת הדמויות הידועות ביותר בפוליטיקה האירית ברחבי העולם היאמרי רובינסון, נשיאת אירלנד לשעבר, אשר בין1997 ו-2002 שימשה כנציבת האו"ם לזכויות האדם.
ב-25 במאי2018 בוטל סעיף בחוקה האירית האוסר על הפלות, לאחר משאל עם בנושא. סעיף זה אושר אף הוא במשאל עם בשנת 1983, ב-2014 הוכנס תיקון לחוקה שאפשר ביצוע הפלה במקרים של סכנה לחיי האם.[12]
ב-5 ביולי 2018, העביר השנאד האירי חוק המכריז על התאריך 21 בינואר כיום העצמאות של אירלנד, יום השנה לאספה הראשונה של הדאל אירן ב-1919. באספה זו אושרה הצהרת העצמאות האירית.[13]
כוחות ההגנה האירים (באירית: Fórsaí Cosanta) הם הכוחות המזוינים של אירלנד, הכוללים את הצבא האירי, הגיס האווירי האירי, השירות הימי האירי וכוחות המילואים האיריים.
חיילים אירים באימון
המפקד העליון של כוחות ההגנה הואנשיא אירלנד. כל קציני כוחות ההגנה מקבלים את מינוייהם מידי הנשיא, אך בפועל, מפקד שר הגנה על הכוחות בשמו של הנשיא ומדווח לממשלת אירלנד. שר ההגנה פועל בהתייעצות עם מועצת ההגנה בנוגע לניהולו של משרד ההגנה.
אירלנד מחזיקה במדיניות ארוכת ימים של נייטרליות ולא משתתפת ולא השתתפה בעימותים צבאיים. מדיניות זו בלטה בעיקר במלחמת העולם השנייה. יכולותיה הצבאיות של אירלנד צנועות באופן יחסי. עם זאת, למדינה יש היסטוריה ארוכה של מעורבות בפעילות של כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות. תפקידי כוחות ההגנה הם:
הכנות להגנת המדינה מפני תקיפה חיצונית, סיוע למשטרת אירלנד, כולל הגנה על ביטחון הפנים של המדינה, השתתפות במשימות שמירת שלום, ניהולי משברים, ומבצעיסיוע הומניטרי כסיוע לאו"ם. כמו כן, משימות שיטור ימי, בהתאם למגבלות המדינה על פי הסכמים עם האיחוד האירופי. זאת ועוד, ביצוע מגוון משימות אזרחיות על פי בקשת הממשלה, כמו משימות חיפוש והצלה, הטסה רפואית, הטסת אח"מים, סיוע באסונות טבע ואסונות אחרים, הבטחת פעולתם של שירותים חיוניים וסיוע באירועי זיהום ים.
אירלנד סבלה במשך שנים מעוני ומבריחת תושבים כתוצאה ממצבה הכלכלי הירוד והתבססה בעיקר על חקלאות. בשנות ה-90, במקביל להאצה בתיעוש, החלהתופעה שכונתה "הנמר הקלטי" שאופיינה בצמיחה מהירה של הכלכלה האירית והפכה אותה מכלכלה כושלת לכלכלה צומחת – המשק האירי צמח בממוצע בכ-10% בין השנים 1995–2000. אירלנד השיקה ב-1999 את האירו ביחד עם שאר מדינותהאיחוד האירופי.
בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה הממשלה האירית הסדרה של צעדים שמטרתם לטפל באינפלציה, להוריד את עול המיסים, לשפר את איכות כוח העבודה ולעודד השקעות זרות בתחומי המדינה. המשק האירי הוא משק מודרני וקטן יחסית הנשען על מסחר. החקלאות, בעבר הסקטור החשוב בכלכלה האירית, הוחלפה בתעשייה שהיום אחראית לכ-46% מן התמ"ג, 80% מן היצוא ולכ-29% מכוח העבודה. אף על פי שיצוא הוא המנוע העיקרי שמניע את הכלכלה האירית גם העלייה בצריכה הפרטית וההתאוששות בענף הבנייה ובהשקעות העסקים תורמות לצמיחה הכלכלית.
עיר הבירהדבלין, מוקמה במקום ה-22 בסקר עולמי שבחן אתיוקר המחיה בערים שונות ברחבי העולם.
החלק המרכזי של האי הוא שפלה. המוקפת בשטחים הרריים. החוף המערבי של אירלנד ביןמחוז קורק ומחוז דניגול מורכב ברובו מצוקים תלולים שמסתיימים בים. ההר הגבוה ביותר הוא Carrauntoohil וגובהו 1,041מטר. דרום מערב אירלנד כולל את אזור נהרשאנון, הנהר הארוך באי, אשר חוצה את האי מצפון-מזרח לדרום-מערב ונשפך אל הים ממערב לעירלימריק. האזור הדרום מערבי מכיל מספר רב שלאגמים שבהם ניתןלדוג. בנוסף לאגמים יש בדרום מערב האי הרים קשוחים ומישורים פוריים. באזור זה נמצא גם מישור בורן, מישור ענק שלאבן גיר.
האי מושפע מאוד מהזרם הצפון אטלנטי, שהוא ההמשך הצפון מערבי שלזרם הגולף הבא מהקריביים. חום המים בזרם גורם למזג אוויר מתון יחסית באי. הקיץ איננו חם אם כי הטמפרטורה יכולה להגיע ל-30 מעלותצלזיוס; בחורף הטמפרטורות מגיעות לעיתים לקיפאון, אך השלג נדיר.גשם יורד כמעט כל השנה, בממוצע ב-275 ימים. כמויות הגשם הגדולות גורמות לכך שהאי מכוסה בשטחי דשא וצמחייה ירוקים כל השנה, ולכן הוא מכונה בשם "אי הברקת" (Emerald Isle).
אדמת אירלנד פורייה ביותר ומכוסה בצמחייה ירוקת-עד. היערות אינם רבים ושטחי דשא ומרעה מכסים את רוב שטחו של האי. הגידול התרבותי הנפוץ ביותר הואתפוח האדמה. העם האירי הסתמך במשך שנים ארוכות על גידול תפוחי אדמה למחייתו;פטרייה שהרסה בעבר את יבולי תפוחי האדמה הובילה לרעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. גידול נפוץ נוסף הוא השעורה. עולם החי באי אינו מגוון. באי נפוץ גידולם שלצאן,חזירים ובקר. באי אין כללנחשים, והמסורת האירית מספרת כי אלו גורשו משטחו של האי על ידיפטריק הקדוש.
על פי מחקריםגנטיים, המתיישבים הראשונים הגיעו לאירלנד מחצי האי האיברי בסופו שלעידן הקרח האחרון. בתום התקופותהמזוליתית,הנאוליתית והברונזה, הגיעו לאי מתיישביםקלטים שהביאו עמם את השפה ואת התרבות הקלטית. שני סוגי המתיישבים עדיין מייצגים את המטען הגנטי העיקרי של רוב תושבי אירלנד. המתיישבים הקלטים פשטו ברחבי אירלנד והפכו לגזע הדומיננטי באי. לאירים גם ישנם שורשיםסקנדינבים,אנגלו-נורמנים,צרפתים ובריטים.
נכון לשנת2023, מתגוררים באירלנד כ-5,281,600 תושבים. באירלנד אחוז הילודה הגבוה ביותר באיחוד האירופי עם 1.7 ילדים לאישה בממוצע. ב-1 בינואר 2019, הפכו ההפלות במדינה לחוקיות.
מספר הנתינים הזרים באירלנד עומד על כ-544,357 תושבים, שמהווים כ-12% מהאוכלוסייה הכללית. מספר זה גבוה פי 2.5 מהמספר שנמדד במפקד של שנת 2002. חמשת הלאומים העיקריים המתגוררים באירלנד הםפולנים (122,515),בריטים (103,259),ליטאים (36,552),רומנים (29,186),לטבים (19,933),ברזילאים (13,640) וספרדים (12,112).
מצבו שלהעם האירי ייחודי בכך שרוב רובו חי מחוץ לגבולות מדינת הלאום שלו. בהשוואה לכ-5 מיליון אירים החיים באירלנד, בארצות הברית חיים למעלה מ-30 מיליון תושבים שמוצאם אירי. קהילות גדולות נוספות קיימות בבריטניה ובקנדה.
הערים הגדולות של אירלנד אומדן רשמי מתאריך 24 באפריל 2016[אוכלוסין 1]
הנצרות היא הדת העיקרית באירלנד, כשהזרם הקתולי הוא המשמעותי ביותר, על אף שבין המפקד של שנת 2011 לזה של 2016, הייתה ירידה בשיעור של כ-5.9% במספר התושבים שהגדירו את עצמם כקתולים. מעמד הכנסייה נפגע בשנות ה-90 בשל מספר סקנדליםמיניים והאשמות על מסורת שלטיוח, בין היתר בשלבתי-המחסה מגדלנה.לפני שנת2000, אחוז הנוכחים בכנסיות באירלנד היה הגבוה ביותר בעולם המערבי.בשנת1990 אחוז הנוכחות בכנסיות באופן שבועי היה כ-81%, אך בשנת 2006 הוא עמד על כ-48% בלבד.נכון לשנת 2011, בדבלין עצמה היו רק כ-18% מהתושבים שהעידו שהם פוקדים את הכנסייה אחת לשבוע.הכנסייה האנגליקנית היא הכנסייה השנייה בגודלה באי, לאחר זו הקתולית. במאה ה-20 חלה ירידה במספר המאמינים המשתייכים אליה, אך בתחילתהמאה ה-21 ניכרת עליה קטנה במספרם. זרמיםפרוטסטנטים נוספים הם הפרסביטריאניזם והמתודיזם.ההגירה למדינה הובילה לעלייה בשיעורי ההינדואיזם והאסלאם. מבחינת אחוזים,הנצרות האורתודוקסית והאסלאם הן הדתות הצומחות ביותר באירלנד, בשיעורים של כ-100% ו-70% בהתאמה. 14.8% מהאוכלוסייה מגדירים עצמם כחסרי דת.
יהודים התיישבו באירלנד עוד בימי הביניים, אך הקהילה היהודית מעולם לא הייתה גדולה ולא עלתה במספרה על אלפים בודדים. הגירה משמעותית לאירלנד החלה רק בשנות השמונים שלהמאה ה-19. ב-1971 התגוררו בצפון אירלנד כ-968 יהודים וברפובליקה האירית כ-2,633 יהודים. רוב יהודי הרפובליקה האירית יושבים בדבלין ובצפון אירלנד יושבים היהודים בבירהבלפסט.
החוקה האירית מגדירה אתהשפה האירית כשפה הלאומית והראשונה של אירלנד, אך מכירה גם במעמדה של האנגלית, שהיא בפועל השפה המדוברת ביותר באי, באופן כמעט מוחלט. נכון לשנת 2006, כ-39% מתושבי המדינה הגדירו את עצמם כבעלי מסוגלות בשימוש בשפה האירית. האירית נותרה שפת הקהילה רק במספר אזורים כפריים, בעיקר במערב המדינה, אזורים אשר מוכרים בשםגיילטאכט. מלבד אזורים אלו, הייצוג הבולט ביותר של השפה האירית באירלנד הוא בשלטי דרכים, אשר מחויבים להיות כתובים בשתי השפות. רוב המודעות לציבור והתקשורת הכתובה מודפסות בשפה האנגלית, כמו גם מתן השירותים הממשלתיים לאזרחים, אשר אמורים כביכול להינתן בשתי השפות, אך בפועל ניתנים כמעט תמיד באנגלית. מאידך, ישנןמערכות תקשורת המשדרות בשפה האירית בלבד כמו תחנת הטלוויזיה TG4, תחנת הרדיו "רדיו נא גיילטאכטה" ועיתונים רבים המודפסים באירית. כלל הפקודות הרשמיות הניתנות במסגרתכוחות ההגנה האירים הן בשפה האירית.
כתוצאה מההגירה הכבדה למדינה, הפולנית היא השפה המדוברת ביותר באי לאחר האנגלית, כשהאירית נמצאת במקום השלישי. כמו כן, במדינה מדוברות על בסיס יום-יומי גם שפותמרכז אירופאיות כמוצ'כית,הונגרית וסלובקית ושפותבלטיות כמולטבית וליטאית. שפות נוספות המדוברות באירלנד הן שפתשלטה, המדוברת על ידינוודים אירים וניב שלסקוטית המדובר במחוז דניגול. רוב התלמידים באירלנד בוחרים ללמוד שפה או שתי שפות זרות כחלק מלימודיהם, כשהאירית היא מקצוע חובה.
לאורך מאות רבות התבססה התרבות האירית על זו הקלטית, ואירלנד נותרה אחת מששהמדינות הקלטיות. בעקבות הפלישההאנגלו-נורמנית במאה ה-12 והכיבוש הבריטי ההדרגתי של האי, הושפעה התרבות האירית מאלו האנגלית והסקוטית. לכן, חולקת התרבות האירית מאפיינים מסוימים עםהעולם האנגלו-סקסי, עם אירופה הקתולית ועם המדינות הקלטיות האחרות. הפזורה האירית, מהגדולות והנרחבות שבעולם, תרמו לגלובליזציה של התרבות האירית, תרבות אשר הפיקה דמויות מפתח רבות באומנות, במוזיקה ובמדע.
ההיסטוריה של התיאטרון האירי מתחילה עם התפתחותו שלשטח השליטה האנגלי סביב העירדבלין במאה ה-17, ובמהלך השנים תרמה אירלנד באופן נרחב לדרמה האנגלית. בתחילת דרכו, התיאטרון האירי שימש בעיקר למטרות פוליטיות, אך ככל שנפתחו תיאטראות נוספים וככל שעלתה הפופולריות של התחום, התיאטרון העלה הצגות יותר ויותר מגוונות. תיאטראות רבים בדבלין יצרו קשרים עם מקביליהם בלונדון, והצגות בריטיות רבות הוצגו על במות אירלנד. אולם, רוב המחזאים האיריים עזבו את המדינה כדי לבסס את עצמם בתחום. במאה ה-18, היו שני המחזאים האירייםאוליבר גולדסמית' וריצ'רד שרידן מהמצליחים שבמחזאי לונדון. בתחילתהמאה ה-20, תיאטראות רבים באירלנד החלו לקדם מחזות איריים ולטפח מחזאים, במאים ושחקנים מקומיים, מה שאפשר ליוצרים האיריים להתבסס באירלנד במקום בבריטניה או בארצות הברית. עם המחזאים האיריים הבולטים של המאה ה-20 ניתן למנות את זוכי פרס נובלג'ורג' ברנרד שו וסמואל בקט, וכמו כן אתאוסקר ויילד,שון או'קייסי,בריאן פריל,ברנדן בהאן ויו לאונרד.
.jpg)
.jpg)
