אִירֶדֶנטה (irredenta) אואירדנטיזם (Irredentism) היא התלכדות קבוצהלאומית המצויה במדינה אחת (לרוב קבוצה שהיאמיעוט), מתוך שאיפה להסתפח למדינה אחרת (בדרך כלל בעלת גבול משותף) שבה מהווה לאום זה רוב או מחזיק בשלטון.אירדנטיזם יכול להתבטא הן בסיפוח השטח שבו מצויה הקבוצה הלאומית בלבד, והן בסיפוח כולל של המדינה שבה מצויה קבוצה זו. שאיפה זו מבוססת עלזהות לאומיתאתנית אודתית. בניגוד להגדרתו שלארנסט גלנר ללאומיות, המתבססת על חפיפה בין לאום לבין שטח, הלאומיות האירדנטיסטית מתבססת על הזיכרון ההיסטורי המשותף של ה"מולדת", ולכן איננה מוגבלת בהכרח לקרקע שעליה יושב הלאום כיום.
מקור המונח הוא "Italia Irredenta" ("איטליה שלא נגאלה").[1]
- ארגון "איטליה אירדנטה"(אנ') (המקור למושג), שביקש לספח לאיטליה את כל השטחים שאוכלוסייתם דיברהאיטלקית, שהיו אז בתחומה שלאוסטריה.
- המיעוטים הסלאביים במדינות הבלטיות, ובעיקר מיעוטיםרוסיים, השואפים כירוסיה תשוב ותספח מדינות אלה לשטחה כמו שאירע לאחרכיבוש המדינות הבלטיות ב-1940, ולא נמנעים אף מעימותים אלימים עם הממשל במדינות אלה.
- השיעים בעיראק בתקופת שלטונו שלסדאם חוסיין, שחלקם ביקשו להסתפח לאיראן. השיעים הם בעיראק רוב (מעל ל-60 אחוזים מהאוכלוסייה), אך עיראק בתקופה זו נשלטה באופןדיקטטורי על ידי סדאם חוסיין, שהשתייך למיעוט הסוני, ואיראן הייתה מפלט לפולחן דתי שיעי כתחליף לדיכוי הדתי של השלטון העיראקי. טענה זו מוטלת בספק רב עקב התנגשות זהויות. השיעים העיראקים החזיקו בזהות כפולה. מצד אחד - דתית - שיעית, בעלת זיקה לאיראן. מצד שני - ערבית לאומית, בעלת זיקה משמעותית לעיראק, בניגוד לאיראן, שאוכלוסייתה פרסית. ישנה טענה רחבה במחקר האקדמי שרוב השיעים בעיראק לא רצו כלל להשתייך לאיראן, ואף התגייסו בהמוניהם לצבא עיראק במלחמת איראן–עיראק כדי להוכיח את נאמנותם למדינה העיראקית.
- ארגוןאומונויה המייצג את היוונים בדרוםאלבניה (צפוןאפירוס), שחלקם שואפים להסתפח ליוון.
- גרמניה הנאצית שביקשה לספח שטחים דוברי גרמנית שלא היו תחת שליטתה כגוןאוסטריה וחבל הסודטים.
- ערבים תושבי ישראל הורחקו מתחום הגיוס אל צה"ל על בסיס רציונל לאומי־אירדנטי. על פי רציונל זה, עקב הסכסוך הישראלי–ערבי־פלסטיני, ועקב היותם של הערבים הפלסטינים תושבי ישראל השייכים ללאום הערבי־פלסטיני, הם הוצבו בעמדה מתנגחת עם הלאום היהודי ולכן לא התאפשר גיוסם לצבא. רציונל זה היה נתון בשנים הראשונות במחלוקת. עקב כך לא קיבלו ערביי ישראל פטור חוקי מן השירות הצבאי, אלא העניין הושאר לשיקול הדעת של הפוקד, אך בפועל הם לא נקראו לשירות.[2]
- ^אביבה חלמיש,מבית לאומי למדינה בדרך,האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 9, עמ' 268, הערה 8.
- ^ליאב אורגד,המיעוט הערבי בישראל וחובת שירות ביטחון,המשפט, כרך יא,תשס"ז, עמ' 381–407
