אִיטַלְיָה (בשמה הרשמי:הָרֶפּוּבְּלִיקָה הָאִיטַלְקִית; באיטלקית:Repubblica Italiana, "רֵפּוּבְּלִיקָה אִיטַלְיָנָה" האזנהⓘⒾ[ג]) היאמדינה בדרום אירופה, המכסה את רובחצי האי האפניני ואזורים נוספים. לפיISTAT (Istituto Nazionale di Statistica), המכון הלאומי לסטטיסטיקה של איטליה, יש במדינה כ-450 איים: איים בים התיכון, בים האדריאטי, בים הטירני, בים הליגורי, וכן איים באגמים ובנהרות[6]. הגדולים שבהם הםסיציליה וסרדיניה. מצפון היא תחומה ברכסיהרי האלפים, שם היא גובלת בצרפת, בשווייץ, באוסטריה ובסלובניה. בצפון-מרכז המדינה נמצאת הנסיכות הזעירהסן מרינו, ובמרכז המדינה, בתוככי הבירה רומא, נמצאתקריית הוותיקן. צורתה הגאוגרפית כעיןמגף, ולכן היא מכונה "ארץ המגף"[7].איטליה היא מולדתהעם האיטלקי.
הארץ שכיום איטליה המודרנית, הייתה במה להתרחשויות אנושיות רבות-חשיבות מתקופת הפרהיסטוריה, ובאזורים רבים בה מצויים אתריםארכאולוגיים חשובים.
בטרם השתלטה התרבות הרומית ולפני כיבוש איטליה בידי בני רומא, הייתה זו ארץ מושבם של מספר עמים מקומיים, כבר מעידן הברונזה. מלבד העמים המקומיים, כמו האטרוסקים, הלאטינים ואחרים, שהיו מייסדיהאימפריה הרומית, התיישבו באיטליה בנייוון העתיקה, עוד מהמאה השמינית לפנה"ס. מקום ישובם היה בעיקר בסיציליה ובדרום איטליה, והם קיימוסחר ענף עם תושבי איטליה, ואף עם עמיאגן הים התיכון כולו.
באימפריה הזו צמחה הנצרות, שזכתה להכרה במעמדה בתקופתקונסטנטינוס, ושנים לאחר מכן היא הפכה לדתה הרשמית של האימפריה, ובהמשך - של כל אירופה.האפיפיורים שעמדו בראשהכנסייה הקתולית השפיעו על מהלך האירועים ההיסטוריים, ושלטו על רוב רובה של איטליה במשך מאות שנים, גם לאחר נפילת האימפריה הרומית באמצעהמאה ה-5 לספירה.
בצפון הצליחו באותה עת קיסרי גרמניה להשכין רגיעה באזור. מספר ערים איטלקיות ניצלו את המצב להשגת עצמאותן. מסוףהמאה ה-11 ביקשו סוחרים רבים באיטליה שהתעשרו, לצאת משעבוד אדוניהם הפיאודליים ובמשך הזמן הצליחו לצבור כוח פוליטי ומדיני רב במספר ערים. המאבק ליתר-עצמאות התחדש במאה ה-13, במקביל למאבק שבין האפיפיור לקיסר רומא. ערים אלו ניצלו את המצב, הרחיבו את תחומי ריבונותן וחיזקו את מעמדן הכלכלי והמדיני באירופה. במאה ה-14 התרחשו חיכוכים רבים בין הערים, ומוסד האפיפיורות חדל לפעול ברומא ועבר לפעול בדרום צרפת.
ב-1348 פרצה מגפתהמוות השחור שקטלה כשליש מאוכלוסיית איטליה. המגפה קירבה את קץ המשטר הפאודלי, והביאה לסדר החברתי והמבנה התרבותי של תקופת הרנסאנס. ההתאוששות מהאסון שגרמה המגפה הובילה לתחייה של ערים, המסחר והכלכלה, אשר עודדו תקופה שלהומניזם ורנסאנס, הידוע בעיקר בשל ההישגים התרבותיים בתקופה זו. בתקופת הרנסאנס הייתה תחייהתרבותית,פילוסופית ואמנותית. הרעיונות שאפיינו את הרנסאנס מקורם בפירנצה של סוףהמאה ה-13, ובמיוחד בכתביהם של הסופריםפטרארקה ודנטה וביצירותיו של האמןג'וטו די בונדונה. הרנסאנס שהחל באיטליה התפשט בכל אירופה, ובמאות ה-15 וה-16 הפכה איטליה למרכז התרבות של אירופה, ואירעו בה התפתחויות רבות וחשובות בתחומי הציור, הפיסול והאדריכלות.
מגפות המשיכו להכות באיטליה מהמאה ה-14 ועד המאה ה-17. במגפה של1575–1577 מתו כ-50,000 איש בוונציה. בחצי הראשון שלהמאה ה-17 קטלה המגפה 1,730,000 איש. בשנים1629–1631 סבלהצפון איטליה מהמגפה הגדולה של מילאן, וב-1656 הכתה בנאפולי מגפה שגבתה את חייהם של 300,000 נפש.
נפוליאון בונפרטה פלש לאיטליה בשנת1796 וייצב בה שלטון ממושך ורצוף במשך כ-18 שנים, למעט תקופה קצרה בשנת1799 כשהאוסטרים והרוסים הצליחו להניס את הצבאות הצרפתים, אך תבוסה בקרב מרנגו הביאה לקץ השאיפות האוסטריות באיטליה עדקונגרס וינה. צרפת שלטה ישירות בחלקים נרחבים בצפון מערב איטליה, בצפון מזרח איטליה הוקמה "הרפובליקה האיטלקית" שהוחלפה לאחר מכן ב"ממלכת איטליה" שהתקיימה עד1814. בעקבות נפילת נפוליאון השיב קונגרס וינה את הגבולות הישנים שחילקו את איטליה, והיוו רשת של מדינות זערוריות, הנשלטות באופן ישיר או עקיף בידי מעצמות אירופיות שונות, ובמיוחד אוסטריה.
בעקבותהרפובליקה האיטלקית שהקיםנפוליאון, שהפכה מאוחר יותר לממלכת איטליה, התגברו באיטליה הנטיות הלאומיות. הכוחות העיקריים שתמכו באיחוד איטליה היו הקרבונארי, אגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים שנמשכו לרעיונותהמהפכה הצרפתית, ומאידך מנהיגיממלכת סרדיניה–פיימונטה, השמרנים יותר. מנגד עמדו האימפריה האוסטרית, שלא הכירה בקיומה של איטליה כישות פוליטית, והאפיפיור, שחשש מפגיעה בכוחה של הדת. הקרבונארי וקבוצות אחרות התקוממו כמה פעמים בשנות ה-20 וה-30 שלהמאה ה-19, אך דוכאו פעם אחר פעם בידי האוסטרים. ב-1848, כחלק מאירועיאביב העמים, היו התקוממויות נוספות באיטליה;קרלו אלברטו, מלך סרדיניה, הכריז מלחמה על האוסטרים, אך הובס בקלות בידי כוחותיו של הגנרל רדצקי בקרב נובארה.
ב-1852 התמנה לראש ממשלת סרדיניה-פיימונטהקמילו דה קאבור, תומך נלהב באיחוד איטליה. הוא הבין שסרדיניה-פיימונטה לא תצליח להתמודד עם האוסטרים לבדה, ולכן כרת ברית עםנפוליאון השלישי קיסרצרפת. ב-1859 פרצה מלחמה בין הצדדים. בעקבות המלחמה עברהלומברדיה לידי סרדיניה-פיימונטה, אך אזורונטו נותר בידי האוסטרים. ב-1860 סיפח קאבור אתטוסקנה,מודנה ופארמה, שהשתייכו לאפיפיור.ניס וסבויה הועברו לצרפתים תמורת הסכמתם למהלך.
באותה שנה החלה התקוממות נוספת בסיציליה.ג'וזפה גריבלדי הפליג בראשכוח בן אלף מתנדבים לסייע להתקוממות. המורדים הצטרפו לכוח ובתוך חודשיים כבשו את כל סיציליה. גריבלדי חצה אתמצר מסינה אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. המורדים נכנסו לנאפולי, אך לא יכלו להתמודד מול צבאו הסדיר שלפרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות. לשם כך בא לעזרתוויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה-פיימונטה. בדרך לנאפולי גבר על צבאו של האפיפיור, שחשש עדיין מאובדן האוטונומיה שלו. למרות התנגדותו העיקשת נאלץ פרנצ'סקו להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמתגרילה. ב-1861 הכריז ויטוריו אמנואלה על עצמומלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, הייתה כל איטליה תחת שלטונו[8].
ב-1866 התייצב ויטוריו אמנואלה לצידה שלפרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה. משניצחה פרוסיה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כישלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה ניסה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה פרגמטי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. ב-1867 ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם בתבוסה לצבא האפיפיור ולצרפתים. רק ב-1870, כשהצרפתים היו עסוקים במלחמת צרפת–פרוסיה, נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה לרומא, ושנה מאוחר יותר קבע אותה כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.
בראשיתהמאה ה-20 עקבה איטליה בקנאה אחר התחרות ביןהמעצמות הקולוניאליות עלמושבות, והגיעה למסקנה שהגיעה השעה להגדיל את אוסף השטחים שלה מעבר לים.האימפריה העות'מאנית הייתה חלשה, קרועה במחלוקות מבית ומתמודדת עם מרידות באלבניה ובתימן, והמעצמות האחרות היו טרודותבמשברים במרוקו. במשך השנים קיבלה איטליה הבטחות מבריטניה, מצרפת, מאוסטריה-הונגריה ומרוסיה, שהכירו באינטרסים המיוחדים שלה בשני המחוזות העות'מאניים בצפון אפריקה,קירנייקה וטריפולי (כיום בלוב). בספטמבר 1911 הציבה איטליה לאימפריה העות'מאניתאולטימטום ופלשה לצפון אפריקה תוך נקיטת שיטות אכזריות כדי לדכא את ההתנגדות הנרחבת במקום. המעצמות הגדולות האחרות לא רצו להתערב מחשש שירחיקו את איטליה לכיוון יריבותיהן. האיטלקים שילמו מחיר כבד על כיבושיהם, עם גירעון עצום בתקציב וכ-8,000 חיילים הרוגים ופצועים בשנה הראשונה לכיבוש. מחיר כבד שילמו גם תושבי לוב. תחת שלטון האיטלקים הידרדרה לוב והייתה למדינה נחשלת. התנגדות הלובים נמשכה עד שנות העשרים, אז קם מנהיג חדש לאיטליה,בניטו מוסוליני ששם קץ להתנגדותם בצורה אכזרית ובמחיר של חמישים אלף לובים הרוגים[9].
ב–1929 חתם מוסוליני עםהוותיקן את הקונקורדאט, שבמסגרתו הנצרות הקתולית הפכה לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה. בשנת1935 החלההמלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. באפריל1936 נכבשה הבירהאדיס אבבה, וקיסר אתיופיההיילה סלאסי נמלט. בעקבות המלחמה עלתה ההערצה כלפי מוסוליני לשיא, ואיטליה פרשה מחבר הלאומים בעקבות סנקציות שהוטלו עליה.
ב-1946 נערךמשאל עם (שבו, לראשונה באיטליה, הורשו גם נשים להצביע) שסיים את המונרכיה, ומועצה מחוקקת נבחרה לכתיבת חוקה לרפובליקה. הולדת הרפובליקה האיטלקית הייתה נתונה בדיון עמוק. במסגרת הסכם השלום של 1947 נערכו תיקונים קלים בגבול בין איטליה לצרפת, אזור הספר המזרחי הועבר ליוגוסלביה, והאזור מסביב לעירטריאסטה הוכרז כטריטוריה חופשית. ב-1954 חולקה הטריטוריה בין איטליה ליוגוסלביה, בעיקרון לאורך הגבול בין האזורים. הסדר זה נעשה קבוע תחתאמנת אוזימו בין איטליה ליוגוסלביה שאושררה ב-1977 (ובימינו נדונה בין איטליה,סלובניה וקרואטיה). הסכם השלום קבע גם כי על איטליה לשחרר את הטריטוריות שמעבר לים שלה הנמצאות במזרח אפריקה –אריתריאה,סומליה,אתיופיה ולוב ובאיים מסוימים במזרח הים התיכון.
אף שאיטליה לא נהנתה מיציבות פוליטית, היו שנות ה-50 וה-60 שנים של צמיחה כלכלית מהירה ושל פריחת התרבות האיטלקית. בשנות ה-70 זועזעה איטליה מהתקפות טרור שלהבריגדות האדומות משמאל ושל קבוצות פשיסטיות מימין, וכן גברה פעילות המאפיה והשפעתה על מערכות השלטון (תקופה זו מכונה "שנות העופרת"). בעקבות חשיפת שערוריות וגילוי קשרים ביןפוליטיקאים למאפיה נפתחה בסוף שנות ה-80 מערכה לטיהור השחיתות ומאבק במאפיה.בתחילת שנות ה-90 התחזקה הליגה הצפונית (הליגה הלומברדית), השואפת להתנתק מרומא ומהדרום העני.
איטליה היארפובליקהדמוקרטית רב-מפלגתית. ראש המדינה הוא הנשיא, שנבחר אחת לשבע שנים וממנה את ראש הממשלה. ראש הממשלה הוא לרוב מנהיג אחת המפלגות הגדולות, שהצליח ליצור לעצמו קואליציה בפרלמנט. ראש הממשלה מתפקד כנשיא מועצת השרים (Presidente del Consiglio dei Ministri), שגם הם מתמנים על ידי הנשיא. ראש הממשלה והשרים מתחילים את כהונתם רק לאחר הצבעת אמון בפרלמנט.
על פיחוקת איטליה, פועל באיטליהפרלמנט (Parlamento) שמחולק לשני בתים: בית הנבחרים (Camera dei Deputati) והסנאט (Senato della Repubblica). המערכת הפוליטית באיטליה אינה יציבה: הממשלות נשענות על קואליציות רופפות ומרובות מרכיבים, וחילופי ממשלות בתוך שנה או שנתיים מתחילת כהונתן מתרחשים תדיר. פעמים רבות מחליפים ממשלות בלי לפזר את הפרלמנט[10]. המפלגות הגדולות הן: הנוצרים הדמוקרטיים, ששלטו ברוב הממשלות שהוקמו מאז 1946, "פורצה איטליה" (קדימה איטליה), המפלגה הדמוקרטית (מפלגתשמאל-מרכז), והמפלגה הדמוקרטית של השמאל.
מערכת החוקים האיטלקית נבנתה על בסיס החוקים של האימפריה הרומית ושונתה על פיקוד נפוליאון במאה ה-19. שינוי נוסף בחוקים הונהג בעקבות החוקה האיטלקית וייסוד בית משפט חוקתי לאחרמלחמת העולם השנייה.
הפוליטיקה האיטלקית מושפעת ממתח בין האזורים החקלאיים העניים בדרום לבין הצפון התעשייתי והעשיר. בצפון המדינה זוכה לתמיכה מפלגתהליגה הצפונית, מפלגה ימנית בדלנית החותרת להקים מדינה עצמאית בשםפדניה בצפון.
איטליה תומכת באו"ם ובפעולות הביטחון הבין-לאומי שלו. כוחות איטלקיים שותפים בכוחות לשמירת שלום של האו"ם בסומליה,מוזמביק,מזרח טימור, ואיטליה מספקת תמיכה לפעולותנאט"ו והאו"ם בבוסניה,קוסובו ואלבניה. בפברואר2003 שלחה איטליה למעלה מ-2,000 חיילים לאפגניסטן במסגרתמבצע חירות מתמשכת. איטליה שלחה כוחות גם לעיראק במהלךמלחמת עיראק, והיא שותפה למאמצים לשיקום המדינה, אך בנובמבר 2006 הסיגה את כוחותיה הצבאיים וכיום היא מחזיקה רק עובדיםהומניטריים ואזרחיים. באוגוסט 2006 שלחה איטליה 2,450 חיילים ללבנון במסגרתיוניפי"ל ככוח לשמירת השלום בעקבותמלחמת לבנון השנייה.
היחסים הדיפלומטיים ביןישראל לאיטליה כוננו עםהקמת מדינת ישראל ב-1948. במשך השנים הקפידה איטליה לנהל מדיניות זהירה בנוגע ליחסיה עם ישראל, בעיקר מתוך רצון לרכוש את אמונן שלמדינות ערב ולבסס לעצמה מעמד נכבד במזרח התיכון. שיתוף הפעולה המדעי עם איטליה החל בשנת 1971 עם חתימת הסכם מסגרת בין המדינות בתחום המדע. עם היבחרו שלסילביו ברלוסקוני בשנת2001 כראשממשלת איטליה חלה התקרבות רבה בין ממשלותישראל ואיטליה. ברלוסקוני עצמו הראה קרבה חסרת תקדים לראש הממשלהאריאל שרון ולממשלתו, ובביקורו בירושלים בשנת 2003, אף סירב להיפגש עם גורמיהרשות הפלסטינית ובכלל זאת עם היו"ריאסר ערפאת. כמו כן הציע ברלוסקוני בשנת 2005 כי ישראל תצטרף לארגוןנאט"ו, כדי ש"התקפה עליה מצד איראן תיחשב התקפה על אירופה כולה", כך לדבריו. ברלוסקוני היה המנהיג האירופי הראשון שדיבר בגלוי על האפשרות שישראל תצטרף לאיחוד האירופי. בכך הפכה איטליה לאחת הידידות הקרובות של ישראל בעולם. בנובמבר 2006, חברי פרלמנט איטלקים יצאו במסע עולמי להכנסת ישראל לאיחוד האירופי[דרוש מקור]. בשנת 2011 אמר ברלוסקוני כי לא יתמוך בהקמתמדינה פלסטינית[11]. בשנים הללו גם השתפרו היחסים הצבאיים בין איטליה לישראל והמדינות אף החלו באימונים משותפים.
איטליה חברהבאיחוד האירופי, ולפיכך כל ההסכמים החתומים בין ישראל לבין האיחוד מחייבים גם אותה. בנוסף, ישראל ואיטליה חתומות עלאמנה למניעת כפל מס, ועל הסכםמחקר ופיתוח משותף. בשנת 2010, עמד הייצוא על 1.2 מיליארד דולר, והייבוא על 2.4 מיליארד דולר. בשנת 2011 עמד הייבוא מאיטליה לישראל על כשלושה מיליארד דולר. נתונים אלו הפכו את איטליה לשותפת הסחר השביעית בגודלה בעולם עם ישראל, ושלישית באירופה. בין שתי המדינות יש סחר מגוון, החל מתחום התעשייה, שמתבטא בכך שלחברות ישראליות רבות יש נציגויות ופעילוּת באיטליה, ועד תחום התקשורת והמחשוב. חברות לדוגמה:חיפה כימיקלים,צ'ק פוינט,קומברס,ישקר.
האחריות להגנתה של איטליה מוטלת עלהכוחות המזוינים של איטליה, גוף ארבע-זרועי צבאי הכפוף למשרד ההגנה בממשלת איטליה. נכון לשנת 2010 משרתים בכוחות ההגנה 319,529 אנשים בשירות קבע ו-41,867 אנשי מילואים.
עדמלחמת העולם השנייה הייתה איטליה ארץחקלאית, והתעשייה התרכזה בעיקר בצפון. המלחמה פגעה קשות בכלכלת המדינה והביאה לירידה של עשרות אחוזים בתפוקה. לאחר המלחמה התפתחה הכלכלה במהירות ואיטליה הפכה למעצמה תעשייתית. ענפי הייצור הבולטים הםיין,שמן זית,טקסטיל,תעשיות רכב ותעשייה כימית.
הכלכלה הקפיטליסטית של איטליה עודנה מחולקת לצפון התעשייתי המפותח יחסית, המאופיין בחברות פרטיות לרוב, ולדרום איטליה, אזורחקלאי ברובו ופחות מפותח, בעל שיעוראבטלה גבוה של כ-20%.
לאיטליה מיובאים רוב חומרי הגלם הדרושים לתעשייה ומעל ל-75% מצורכי האנרגיה שלה.
לפי דו”ח מיוחד שלקרן המטבע הבין-לאומית "הרגולציה האיטלקית מפגרת הרחק מאחורי הסטנדרטים המקובלים ב-OECD". בדירוג עולמי הרגולציה העסקים של איטליה נמצאת במקום ה-50 והיא נחשבת "אחת המערכות המסורבלות והלא ידידותיות באירופה". גם בתחום האשראי, איטליה מדורגת במיקום נמוך במקום ה-101 מתוך 190[13].
היצוא העיקרי של איטליה בא מתחום התעשייה. התעשייה נכון ל-2004 אחראית לכ-75% מסך היצוא של המדינה. לדוגמה, חברתפיאט ביחד עם חברת הבתאלפא רומיאו-לנצ'יה הן אחת מחברות המכוניות הגדולות באירופה. דוגמה נוספת היא חברתפירלי אשר מייצרת צמיגים ומוצריגומי.
המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-2008, בשילוב עם גירעונות ממשלתיים גדולים ובהמשך עםמשבר החוב האירופי, השפיע עמוקות על כלכלת איטליה, שהתכווצה משנת 2007 עד 2011 ב-6.76%. בתקופה זו ידעה איטליה שבעהרבעונים שלמיתון. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באיטליה (ISTAT) פרסמה נתונים שלפיהם האינפלציה באיטליה הגיעה לרמה של 3.3% בשנת 2008, לעומת 1.8% בשנת 2007. רמת האינפלציה של 2008 הייתה הגבוהה ביותר מבין 12 השנים שקדמו לה.
לאיטליה יש את יחס החוב-תוצר השני בגובהו באיחוד האירופי, אחרייוון, והחוב הלאומי שלה הוא השלישי בגודלו בעולם והשני בגודלו באירופה: כ-116% מהתמ"ג ב-2010.
המשבר הוביל עסקים רבים במדינה לפשיטת רגל במהלך 2011, בדומה להתפתחויות בשאר מדינות ה-PIIGS:פורטוגל, יוון,אירלנד וספרד.סטנדרד אנד פורס ומודי'ס הורידו בצורה משמעותית אתדירוג האשראי של איטליה ל-A מינוס ודירוג האג"ח של המדינה ירד אף הוא, כשהתחזית לגביו היא שהורדות נוספות הן אפשריות, בד בבד עם עליית התשואה של האג"ח לרמה הגבוהה מ-7%. ב-13 בינואר 2012 הורידה סטנדרד אנד פורס את דירוג האשראי של איטליה בשתי דרגות לרמת BBB+.
בראשית נובמבר פורסם כי החוב הציבורי של המדינה עומד על כ-1.9 טריליון דולר. במקביל, גברו הקריאות מצד גורמים שונים שדרשו את התפטרותו של ראש הממשלהסילביו ברלוסקוני. ב-4 בנובמבר הודיע ברלוסקוני שאיטליה סירבה להצעה מקרן המטבע הבין-לאומית לתמיכה פיננסית. במסיבת עיתונאים שהתקיימה בסמוך לסיום פסגת ה-G-20 בקאן אמר ברלוסקוני כי התמיכה "אינה הכרחית", אך אישר שאיטליה ביקשה מקרן המטבע הבין-לאומית לפקח על הרפורמה הכלכלית במדינה.
ב-8 בנובמבר 2011 הודיע ברלוסקוני כי יתפטר לאחר שתאושר בממשלתו תוכנית הצנע, שנכפתה על איטליה על ידיגוש האירו של מדינותהאיחוד האירופי. אירופה דרשה את הרפורמות בתמורה לסיוע הכספי שהיא צפויה להגיש לאיטליה.
ב-11 בנובמבר 2011 אישרהסנאט האיטלקי תוכנית קיצוצים בסך 45.5 מיליארד אירו, 20 מיליארד בשנת 2012 ו-25.5 מיליארד ב-2013. התוכנית כוללת העלאת המע"מ באחוז ל-21%, הקפאת משכורות במגזר הציבורי עד 2014, העלאת גיל הפרישה לנשים במגזר העסקי ל-65, בדומה לגיל הפרישה של גברים,מסים חדשים על הגז והנפט, אכיפה מוגברת של גביית המס ברחבי המדינה, הקלות מס לחברות המגייסות עובדים צעירים והפחתת הבעלות הממשלתית על שירותים מקומיים. התוכנית אושרה ברוב של 156 צירים לעומת 12 מתנגדים. על מנת לזרז את תהליך ההצבעה בסנאט האיטלקי, נמנעו מפלגות האופוזיציה העיקריות מהצבעה.
ב-12 בנובמבר 2011 אישר גם הבית התחתון של הפרלמנט את תוכנית הצנע. בעד הקיצוצים הצביעו 380 מתוך 630 חברי הפרלמנט. גם כאן מפלגות האופוזיציה לא לקחו חלק בהצבעה ורק 26 חברי פרלמנט הצביעו נגד התוכנית. מאוחר יותר באותו היום הגיש ברלוסקוני את התפטרותו. נשיא איטליה העניק את המנדט להרכבתממשלת מעבר למריו מונטי, שכיהן בעבר כנציב האיחוד האירופי לתחרות חופשית.
ב-4 בדצמבר 2011 אישרה ממשלת איטליה צעדי חירום הכוללים העלאת גיל הפרישה ל-67 לעובדים רבים, ליברליזציה של השירותים המקצועיים והעלאה של מיסים עבור העשירונים העליונים הנתפשים כמתחמקים מתשלום[דרוש מקור]. בנוסף מתכוונת איטליה להטיל מיסים חדשים על נכסים פרטיים ודיור. יקוצצו הפנסיות, ההוצאה הציבורית תפחת והמע"מ יועלה.ב-16 בדצמבר 2011 אישר הבית התחתון של הפרלמנט האיטלקי את תקציב הצנע בסך 33 מיליארד אירו. ההצבעה עברה ברוב של 495 תומכים מול 88 מתנגדים.
שטחה הכולל של המדינה 301,338 קמ"ר, מתוכם 294,020 קמ"ר יבשה ו-7,210 קמ"ר ימיים. איטליה גובלת בצפון-מזרח בסלובניה (232 ק"מ), בצפון באוסטריה (430 ק"מ) ובשווייץ (740 ק"מ), ובצפון-מערב בצרפת (488 ק"מ). בנוסף לשכנות החיצוניות, קיימות בתחומי איטליה שתי מובלעות במעמד של מדינות עצמאיות – הוותיקן (מדינת האפיפיור) בלב העיררומא, ורפובליקתסן מרינו בצפון מרכז המדינה.
במרבית שטחי איטליה ישאקלים ים-תיכוני. אזורי הדרום ומרכז איטליה מאופיינים בכמות המים המועטה שבהם. אלהים הטירני שלחופה המערבי של איטליה זורם נהר אחד – הטיבר, העובר ברומא. כחלק ממאבקה במשבר האקלים וההתחממות הגלובלית הצפויים לפגוע קשות בוונציה, החילה איטליה בשנת 2020 חובת לימודים על נושאי משבר האקלים בכל מערכת החינוך במדינה, ובכך היא הייתה למדינה הראשונה בעולם העושה זאת[14].
באיטליה 60,375,000 תושבים נכון ליוני 2021. האוכלוסייה הומוגנית יחסית בכל הקשור לשפה המדוברת ולדת, אולם קיים גיוון רב בנושאים התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים.
צפיפות האוכלוסייה באיטליה היא החמישית באירופה, 205.26 נפש לקילומטר רבוע. אחוז האוכלוסייה האורבנית עומד על 68.4%.
הנצרות הקתולית היא הדת הדומיננטית באיטליה. כ-83% מן האוכלוסייה הם קתולים – מתוכם 37% מצהירים על עצמם כחברים פעילים בכנסייה, כ-1% משתייכים לכנסיותאורתודוקסיות, וכ-1% נוספים משתייכים לכנסיותפרוטסטנטיות שונות, כ-12%אינם משתייכים לאף דת, וכ-2% הםמוסלמים. עוד 1% מן האוכלוסייה משתייך לדתות אחרות, בהן יהדות. הזיקה לדת פחתה במידה משמעותית בעשורים האחרונים.
מבחינה אתנית, כ-95% מן התושבים הםאיטלקים, וכ-5% הם מהגרים וצאצאיהם. פחות מאחוז מן התושבים, בעיקר באזורים הסמוכים לגבולות, הם בנימיעוטים ילידיים, בהםצרפתים,סלובנים,גרמנים וצוענים.
איטלקית היא שפת המדינה, המדוברת בפי כול, ולצידה מכירה המדינה ב-12שפות מיעוטים ילידיים, מהן שמדוברות גם מחוץ לאיטליה כמואוקסיטנית וסלובנית, ומהן מקומיות כגוןפורלן. לשפות אזוריות נוספות, כגוןפיימונטזית, אין הכרה רשמית, והממשלה רואה בהן דיאלקטים של איטלקית. חלק מן הניבים או השפות הללו מצויים בתהליך של היעלמות, והאיטלקית תופסת את מקומם.
יהדות איטליה היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות מבין קהילות אירופה. הקהילות החשובות במדינה הן קהילותרומא,מילאנו,פירנצה וטורינו. כ-15% מיהודי איטליה נרצחו בשואה[15], אך הגירת יהודים מלוב, ממצרים ומאיראן הביאה לשמירת גודלה של יהדות איטליה. הקהילה מונה כיום כ-38,000 איש. לפי הגדרה כוללנית יותר של "Popolazione Ebraica Allargata" מגיע מספר היהודים למעלה מ-45,000.
%2c_Kolosseum_--_2024_--_0610.jpg)
.JPG)
_south_east.jpg)
.jpg)
