אותלו הוא גנרל מצטיין בשירות ונציה. מתוקף שירותו, הוא בקשר מקצועי עםברבאנציו, סנאטור ונציאני ואביה שלדסדמונה. אותלו מוגדר כמורי, מוסלמי שחור עור, ומתוקף כך נדד שנים ממקום למקום, נמכר לעבדות, ועבר הרבה תלאות בחייו. דסדמונה מקשיבה בסתר לסיפור חייו שהוא מספר לאביה והיא מתאהבת באותלו, היא דוחה את כל מחזריה ושניהם נישאים בסתר ללא ידיעת אביה.
המחזה נפתח עם דמותו שליאגו, הנבל של המחזה. הוא עוזרו של אותלו, אבל בסתר הוא שונא אותו על כך שלא מינה אותו לסגנו, ומלא בקנאה למעמדו שמובילה אותו לרצות לנקום באותלו ולעלות על חשבונו בסולם הדרגות. יאגו מסתובב עםרודריגו הפתי שעושה כל מה שיאגו אומר לו, ומחליט להגיע לברבאנציו באמצע הלילה ולהודיע לכל ונציה על נישואי אותלו ודסדמונה. כשברבאנציו מגלה שביתו לא בבית, הוא מאשים את אותלו שכבש את דסדמונה במעשי כשפים/סימם אותה, מביע צער וזעם גדולים על ביתו ומודיע שדסדמונה מגורשת מביתו על הבגידה במשפחה.
אותלו וברבאנציו נתקלים זה בזה ואותלו מפייס את האב הזועם, מתאר קשר נפשי עמוק וחזק עם בחירת ליבו שהתחיל מרחמיה של דסדמונה אליו והאהבה ביניהם אמיתית, דסדמונה שנכנסת למקום מאשרת את הדברים. האב מכיר בנישואיהם ויורד מכעסו. באותו הזמן, אותלו נשלח על ידי הדוג'ה של ונציה להפליג לקפריסין, אשר בינה ובין ונציה יש יחסי שלום, ולעזור להם במלחמה נגד העות'מאניים. אותלו מבקש שדסדמונה תישאר בבית אביה כשהוא יהיה בקפריסין אך היא מבקשת לצאת עמו להפלגה. הוא נענה לבקשה.
בקפריסין המלחמה מסתיימת. כל הדמויות נפגשות בנמל קפריסין, כאן אנחנו מכירים גם אתאמיליה, אשתו של יאגו והיא גם חברתה של דסדמונה. לא פעם יאגו מזלזל באשתו, מקניט ומקטין אותה ונראה כי הוא לא באמת אוהב אותה. בנוסף לכך הוא משקר לעצמו שאותלו שכב עם אמיליה, מה שיכול להצדיק ולהגביר את זעמו כלפי אותלו. מערכת היחסים בין יאגו לאמיליה מוצגת לנו כמעין "מראה נגדית" לאהבתם של אותלו ודסדמונה.
רודריגו מספר ליאגו כי הוא מאוהב בדסדמונה ולאחר שגילה כי היא נשואה לאותלו הוא מתכוון להטביע את עצמו מרוב צער. יאגו נוזף בו שאין באמת דבר כזה אהבה (רמז להיותו נבל ושקרן) ושהוא ישיג לו את דסדמונה אם יסמוך עליו, רק שבינתיים הוא צריך להשיג כסף כדי "לקנות את אהבתה", רודריגו סומך על יאגו ומדי פעם מעביר אליו כל מיני תכשיטים כדי שיעבירם לדסדמונה (כמובן שיאגו לא עושה זאת).
כחלק מתוכניותיו הסודיות של יאגו, הוא מכניס לרודריגו לראש כי לדסדמונה ולקאסיו, סגנו של אותלו יש רומן סודי. רודריגו מתקשה להאמין אך יאגו משכנע אותו בלשונו החלקלקה בסיפור הבדוי. יאגו מדריך את רודריגו ליצור ריב בינו לבין קאסיו שיגרום לסילוקו של קאסיו.
יאגו קורא לקאסיו לבוא לחגוג איתו את הניצחון ומציע לו לשתות יין, כי הוא כנראה יודע שקאסיו נהיה אלים ברגע שהוא שותה. קאסיו משתכנע והם יושבים לחגוג עםמונטאנו, מושל קפריסין ועוד קצינים. קאסיו יוצא רוויי אלכוהול וחוזר באיבוד עשתונות במרדף אחריי רודריגו, הם מתקוטטים באלימות עד שאותלו מתפרץ ומפריד ביניהם, הוא מפטר את קאסיו מתפקיד הסגן. קאסיו נעלב וכועס על עצמו מאוד ששתה ו"איבד את זה".
כאן יאגו עושה שני דברים: הוא אומר לקאסיו לדבר אישית עם דסדמונה, יש לה לב רחמן ובעלה יקשיב לה אם תבקש ממנו להשיב את קאסיו למעמדו. מצד שני, יאגו מתחיל במסע שכנועים ושוטף את ראשו של אותלו בשקרים על כך שדסדמונה בוגדת בו עם סגנו לשעבר, קאסיו. קנאתו ומזגו של אותלו מתחילים להתחמם.
דסדמונה פוגשת את אותלו הטרוד שאומר לה שהוא לא מרגיש טוב, היא מנסה לטפל בו ולקשור לו על המצח את המטפחת שהביא לה (מוסבר שהמטפחת יקרה לאותלו ולכן הביא לדסדמונה אותה והיא הבטיחה שתשמור עליה לעולמים). אותלו צועק עליה שהמטפחת לוחצת עליו מידי ומעיף אותה מגופו, דסדמונה הנסערת לא שמה לב שזה קרה והם הולכים. אמיליה מוצאת את המטפחת ונזכרת שבעלה יאגו ביקש ממנה המון מזל שתשיג אותה עבורו, היא מתלבטת כי היא יודעת שכוונותיו לא תמיד טובות ובכל זאת היא מחליטה להביא ליאגו את המטפחת.
יאגו שם את המטפחת במגורים של קאסיו. אותלו בא ליאגו שאומר לו לבדוק את אמינותה של דסדמונה ושיבקש ממנה את המטפחת שלו (יאגו יודע מן הסתם שהיא לא אצלה), אותלו ממנה את יאגו לסגן ויאגו מצהיר נאמנות מזויפת לאותלו. כשאותלו שואל את דסדמונה ומגלה שהיא איבדה את המטפחת, הוא משתגע ויוצא משם ומשאיר את דסדמונה המומה ולא מבינה מה קרה לבעלה האוהב. קאסיו ממשיך להפציר בדסדמונה לדבר עם בעלה על מינויו החוזר אבל היא עונה לו שהיא כבר לא מכירה אותו וכושר השכנוע שלה עליו ירד. קאסיו פוגש אתביאנקה, זונת צמרת (שמאוהבת בקאסיו) ומבקש ממנה שתרקום לו עותק של המטפחת שמצא.
אותלו ויאגו מדברים כשאותלו בהתקף קנאה, יאגו משכנע את אותלו שהמטפחת אצל קאסיו ואומר לאותלו להתחבא ולצותת לשיחה בינו לבין קאסיו. בזמן השיחה של קאסיו ויאגו, נכנסת ביאנקה ואומרת לו שלא מוכנה לרקום לו מטפחת כזו כי בטח קיבל את המקורית מאיזו מאהבת ומחזירה לו אותה. אותלו מבין שיאגו צודק בנושא המטפחת וקובע בפני יאגו שיירצח את קאסיו ודסדמונה, יאגו מבטיח שהוא ייטפל בקאסיו ושאותלו יירצח את דסדמונה במיטתם. נכנסת דסדמונה עםלודבקיו וגראציאנו, אצילים מוונציה וקרובי משפחתה של דסדמונה. הם מביאים מכתב שקורא לאותלו לחזור לעיר, אותלו מכה את דסדמונה וקרא לה "שטן" אך כולם טוענים שזה בגלל הבשורה שבמכתב.
יאגו ממציא לרודריגו שקאסיו מונה להחליף את אותלו שאמור לנסוע יחד עם אשתו, וטוען שהדרך היחידה למנוע את זה, זה אם קאסיו יסולק (יירצח). הוא מספר לרודריגו על התוכנית לביצוע הרצח - מחוץ לביתה של ביאנקה בשעת לילה מאוחרת. כשהרגע הזה מגיע, רודריגו מתנפל על קאסיו ודוקר אותו, ואז יאגו יוצא מהצללים ודוקר את רודריגו למוות כי הוא טעה זיהוי בגלל החושך, מובן שעשה זאת בכוונת מכוון.
בזמן הזה, אותלו מתעמת עם דסדמונה ומקלל אותה כשהיא לא מבינה מה עשתה שמצער אותו עד כדי כך. לבסוף, הוא חונק אותה למוות, בזמן שאמיליה שומרת על הדלת לבקשת אותלו. אמיליה מתפרצת לחדר כדי לספר שקאסיו נפצע (אך לא נהרג), גם יאגו מונטאנו וגראציאנו נכנסים. כאשר הם מגלים על מות דסדמונה, כולם מתמלאים בתדהמה. כשאותלו מסביר על השתלשלות האירועים, אמיליה קולטת שהכל קרה כתוצאה משקריי בעלה והיא מספרת לכולם את האמת, אותלו שסוף סוף מבין שיאגו נבל, קופץ ממקומו להתנפל על יאגו אך יאגו מספיק לדקור את אמיליה ובורח. אותלו מתאבד עם חרבו ונופל על המיטה לצד דסדמונה.
העלילה של אותלו עובדה על ידי שייקספיר מן הסיפורUn Capitano Moro ("מצביא המורי"), מתוך קובץ הסיפורים "הקאטומיתי" מאתג'ירלדי צ'ינתיו(אנ'), והיא נאמנה ליצירה זו במידה רבה. הדמות היחידה בעלת שם בסיפורו של צ'ינתיו היא "דיסדמונה" ("חסרתמזל" ביוונית); הדמויות האחרות מוצגות כ"סגן" (יגו), "הסרן" (קאסיו), ו"המורי" (אותלו). במקור, הסגן חושק בדסדמונה, והוא נוקם בה כאשר היא דוחה אותו. שייקספיר המציא דמות נוספת, רודריגו, שמתאווה לאשתו של המורי ונהרג כשהוא מנסה להרוג את קאסיו. המורי בסיפורו של צ'ינתיו לא מתחרט על כך שהרג את אשתו, וגם הוא וגם הסגן נהרגים הרבה יותר מאוחר. צ'ינתיו גם מציג במפורש לקח, אותו הוא שם בפי הגבירה: נשיםאירופאיות אינן צריכותלהתחתן עם גברים חמי מזג מעמים אחרים.
"אותלו ודסדמונה", שמן על בד, מאת אנטוניו מוניוז דחרן. 1880.
אותלו, הדמות הראשית במחזה, הואמורי (צפון אפריקאי)אציל, שמפקד עלצבא בקפריסין. הוא מוצג מתוךאמפתיה למרותגזעו. דבר זה היה יוצא דופן בספרות האנגלית בזמנו של שייקספיר, שבדרך כלל הציגה מורים ואנשים כהיעור אחרים כנבלים. יש ויכוח בין החוקרים האם אותלו היה אמור להיות מוצג כשחור או כערבי או שניהם, אך הקונצנזוס בין הקוראים והקהל הממוצע היום נוטה לאפשרות הראשונה.
התרגום הראשון של המחזה לעברית נעשה בידייצחק סלקינסון בשנת1874 ונקרא "איתיאל הכושי". סלקינסון נהג לעברת שמות של מחזות ודמויות, ואת שם המחזה "רומיאו ויוליה" הוא תרגם ל"רם ויעל". הספר "איתיאל הכושי" זכה להוצאה מחודשת בשנת 2015 כחלק מסדרת "צדק פואטי" של הוצאתרעב ביוזמת המשורר והעורךערן צלגוב. המהדורה המחודשת כוללת את הטקסט המקורי, אחרית דבר נרחבת של המתרגם והחוקרעמינדב דיקמן וקטעי עיתונות מסוף המאה ה-19 המתארים את התקבלות התרגום והשפעתו[2].
