אגאדיר (בערבית:أغادير,תעתיק מדויק:אע'אדיר; בערבית מרוקאית:أڴادير; בצרפתית:Agadir; בברברית:ⴰⴳⴰⴷⵉⵔ; בפי המקומיים נקראתגדירי[2]) היאעיר נמל בדרום-מערבמרוקו ובירתמחוזסוס מאסה. העיר שוכנת על שפתהאוקיינוס האטלנטי, בסמוך למרגלות הדרום-מערביים שלהרי האטלס, ממש צפונית לנקודה שבהנהר סוּס זורם לאוקיינוס, וכ-510 קילומטרים דרומית לקזבלנקה. על פי מפקד האוכלוסין האחרון משנת2024, התגוררו באגאדיר 504,768 תושבים[1], והיא העיר העשירית בגודלה במרוקו. אגאדיר ידועה במיוחד באקלים החם שלה לחופי האוקיינוס, עם 300 ימי שמש בשנה, עובדה המושכת תיירים צפון-אירופאים במהלך החורף[3].
השם אגאדיר הואשם עצם בֶּרְבֵּרי נפוץ, שפירושו: "חומה", "מתחם", "בניין מבוצר" או "מצודה", והוא קיים ברוב הדיאלקטים הבֶּרבריים[4]. ייתכן שהמילה מקורה במילה הטוארגית aǧādir שמשמעותה "חומה" או "בנק" או מ-gadir הפיניקית ('חומה' או 'מבצר')[5].
בעת העתיקה הייתה העיר מושבהפיניקית בשם "אגדר", כלומר "הגדר", בדומה למושבה הפיניקיתגדיר שבחצי האי האיברי, שהוקמה על ידי סוחרים מצור בסביבות 1104 לפנה"ס[6]. כמה מחברים זיהו אותה עם הנמל העתיק של רוּסאדיר(אנ'), שצוטט על ידיפוליביוס, ושייתכן שהאדמירל הקרתגיחאנון הספן ביקר שם במהלך מסעו המפורסם[7].
בימי הביניים המוקדמים, אגאדיר הייתה עיירה קטנה בשם אגאדיר אל-ארבה שמוקמה על המוצא לים של העיר הגדולה לעת ההיא, ממזרחהּ -תרודאנת[7]. לבד מכך, עדהתיישבות הפורטוגזים במקוםבמאה ה-15, אין מקורות ברורים אודות התיישבות שם[8].
בסוף המאה ה-15 החלו הפורטוגזים לתפוס עמדות לאורך החוף המרוקאי, ובהדרגה השתלטו באמצעותמצודות פרטיות על השטחים באזור, ועל המסחר. בשנת1505, אציל פורטוגזי בשם, ז'ואו לופס דה סקווירה(פור'), פעל ביוזמתו והקיםמבצר בשם סנטה קרוז דה קאפ דה גואה[9] שהקיף מעיין שוצף ליד הים. מבצר קטן זה לא היה ממוקם באתר אגאדיר של היום, אלא מעט צפונה לעיר שנחרבה ברעידת האדמה של שנת 1960, ועל גבעה נישאה בגובה של כ-250 מטר מעל פני הים[10]. שטח המצודה כלל את המעיין בתחומה[7], ומחוצה לה נבנה נמל קטן[11]. לימים נחשב הנמל באגאדיר לטוב ביותר מבין נמליה של מרוקו[12]. סביב המצודה החלה להתפתח התיישבותאורבנית של מהגרים מפורטוגל ושל מקומיים[7]. במסגרת זו הגיע לאזור הגרעין הראשון של התיישבותיהודית, לרבות יהודים מומרים (נוצרים חדשים)[13].
בשנת1513 נמכרה מצודת סנטה קרוז דה קאפ דה גואה למלך פורטוגל, והמושל הראשון דון פרנסיסקו דה קסטרו (1513–1521) השלים את עבודת הביצור והעביר את האזור שמסביב לסמכותו, ופיתח במקביל קשרים מסחריים עם הילידים. באותה תקופה פקדו את הנמל סוחריםספרדים,גנואים וצרפתים ששילמו אגרות לשלטונות פורטוגל. לאחר שהפורטוגזים התעמרו באוכלוסייה המקומית[9], הקים בשנת1531 מוחמד אך שיח'(אנ')[14] בסיס צבאי בטמרגהט, 12 ק"מ צפונית למצודה, כדי לארגן מצור עליה. לאחר סדרת ניסיונות כיבוש שלא עלו יפה וקרבות עזים, המצודה נפלה לידיו של מוחמד אך שייח', ב-12 במרץ1541[7]. כיבוש זה של המצודה, הביא לתחילת קץ שלטונם של הפורטוגזים במרוקו[9]. הנמל פותח אז כדי לשמש מוצא לייצואקני סוכר,תמרים,שעווה,עורות גולמיים,זהב ועוד.
בשנות השגשוג שהחלו עם פיתוח הנמל, שגשגה גםהקהילה היהודית בעיר, עד אשר גורשה בתחילתהמאה ה-18. לקראת אמצעהמאה ה-17 ירד יצוא קני הסוכר כתוצאה מהתחרות שלאיי הודו המערבית וברזיל על השוק האירופי[7]. לאחר תקופה ארוכה של שגשוג, החלה אגאדיר, משנת1760 ואילך, להידרדר מהבחינה הכלכלית, וזאת בשל הבכורה שהעניק הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה(אנ') לנמל המתחרה, מצפון, שלאסואירה[7]. הנוסע קוכלט, שביקר בעיר ב-1819, מנה רק תריסר בתים שעדיין עומדים על תילם[7][15]. נוסף על כך, מלחמת מרוקו-הולנד (1775–1777)(אנ') תרמה את שלה להידרדרות הכלכלית של העיר, למרות איוש המצודה בטרם המלחמה ב-2,000 חיילים על ידי מולאי עבדאללה[10].
היהודים חזרו לאגאדיר בתחילתהמאה ה-20 ומאז נותרה בעיר קהילה קטנה. ברם, תחילת המאה ה-20 הביאה ל-משבר אגאדיר הידוע בשם "המשבר המרוקני השני"[16]. המשבר פרץ ב-1911 ביןגרמניה לצרפת בעקבות היריבות הצרפתית-גרמנית על מרוקו. גרמניה שלחה את אונייתהצי הקיסרי הגרמני "פנתר", שעגנה באגאדיר, ופרקה חיילים גרמניים לחוף, כדי לכאורה "להגן על תושביה הגרמנים של העיר"[16]. בעקבות משבר זה ויישובו, הפכה מרוקו החל מ-1912, במסגרתהסכם פאס בינה לבין צרפת[17], לפרוטקטורט צרפתי. שנה לאחר מכן, בשנת1913, מנתה העיר פחות מאלף תושבים. לאחר1920, תחת חסות צרפת, נבנה נמל מודרני, והעיר חוותה את הפריחה הראשונה שלה במאה ה-20. זו התגברה ב-שנות ה-30, כשאגאדיר נבחרה להיות תחנת ביניים חשובה לחברת התעופה הצרפתית אירופוסטל(אנ'). תנופת הפיתוח הגיעה לשיאה בסוףשנות ה-50, לעת הפיכתה של אגאדיר ליעד תיירותי, ובמיוחד לתיירות חורף לאירופאים[3], ולעת סיום תוקפו של הסכם פאס, וקבלת העצמאות בשנת1956. כל זאת עד התרחשותה של רעידת האדמה של שנת 1960 שהרסה את העיר, והביאה למותם של 15,000 עד 20,000 תושבים[7].
רעידת האדמה ההרסנית באגאדיר התרחשה ב-29 בפברואר1960 בשעה 23:41. היא הייתהרעידת האדמה החזקה ביותר בתולדותמרוקו עד אותה שנה. גודלה היה 5.8 בסולם מגניטודה לפי מומנט, והיא גרמה לכ-12,000 - 15,000 הרוגים ולכ-12,000 פצועים[18]. מחקר חדש משנת2020 מעריך מספר גדול יותר של הרוגים, בין 12,000 ל-20,000[19]. היקף ההרוגים הגדול במיוחד ביחס לגודל רעידת האדמה וביחס לכלל אוכלוסיית העיר, הוסבר על ידי: המוקד הרדוד (כ-3 קילומטר בלבד מתחת לפני הקרקע); איכות הבנייה הגרועה; שעת הרעידה שהייתה קרובה לחצות, כשרובה המכריע של האוכלוסייה ישנה (לאחר ארוחת שבירת צום הרמדאן), ואינה מסוגלת להגיב במהירות לזעזועים הראשונים; וכן לתשתית הגאולוגית המיוחדת שגרמה לתגובת אתר סייסמית חריגה -תאוצת קרקע מקסימלית של פי 10 ביחס לצפוי על פי המרחק בלבד[20].
בין ההרוגים ברעידת האדמה נמנו כ-1,500 מבני הקהילה היהודית של אגאדיר[21].
אגאדיר ידועה בהיותה בירתהתרבות הבֶּרְבֵּרִית במרוקו. זוהי אחת הערים הבודדות הגדולות במרוקו שבהטָמְזִיג, (ובהיגוי אחר על ידי חלק מהשבטים הברברים - אמזיג[22]), אחת משתי השפות הרשמיות של מרוקו[23], מדוברת על ידי יותר ממחצית מהאוכלוסייה. על כן, אגאדיר היא גם מקום לפסטיבלים רבים הקשורים לתרבות הברברית[24], כמו: השנה הברברית החדשה, הנחגגת ב-13 בינואר בכל שנה ברחבי העיר, ובמיוחד באזור מרכז העיר[25][26], ופסטיבלים אתניים נוספים, לרבות פסטיבל בינלאומי לסרטים ברברים. אגדיר היא גם מקום הולדתם של רבים מעמודי התווך שלהמוזיקה האתנית המקומית המושרת בדרך כלל בשפת טמזיג[27].
הגרעין הראשון של יהדות מרוקו הגיע לאגאדיר מפורטוגל בתחילתהמאה ה-16 יחד עם מהגרים פורטוגזים אחרים[13]. הקהילה גדלה ושגשגה במסגרת פריחתה של אגאדיר במאות ה-16 וה-17, עד שגורשה משם בתחילת המאה ה-18. היהודים חזרו לאגאדיר בתחילת המאה ה-20, והחלה להתגבש שם קהילה מלוכדת.
בשנות ה-50 המוקדמות היו במרוקו שתי ישיבותחב"דיות גדולות: בקזבלנקה ובמקנס. הקהילה היהודית באגאדיר בקשה להקים ישיבה בתחומה, ולאחר מגעים שונים ביןבית חב"ד לקהילה, הגיע לעיר הרבעזריאל חייקין, שהחל לבקר ולפעול באגאדיר, בעודו מתגורר בקזבלנקה. לביקוריו באגאדיר הצטרף הרב חיים אלבז מתלמידי הישיבה בקזבלנקה, בניסיון למצוא מקום הולם לישיבה שהלכה והתפתחה. בקיץ1954 הם שכרו מבנה גדול לישיבה, וחנוכת הישיבה נערכה ברוב פאר והדר. הרב חייקין נקרא לשליחות אחרת, והרב חיים אלבז הפך להיות ראש הישיבה[28]. הקהילה שגשגה והגיעה לכדי 3,000 איש[29]. רעידת האדמה חיסלה כמעט את כל הקהילה. 1,500 מאנשיה נהרגו לרבות ראש הישיבה חיים אלבז, והמשגיח מסעוד קאקון אחיו של איש התקשורתניסים קינן. כ-200 ילדים ומבוגרים הוכרזו כנעדרים. ביוזמת איש המוסדדן קריב, שפעל בצפון אפריקה, מספר קבוצות יהודים הצליחו לעזוב את המדינה בעזרת טייסים אמריקאים. כיום הקהילה באגאדיר מונה כ-23 משפחות בלבד. יוצאי וצאצאי הקהילה פזורים בקנדה, בלגיה, צרפת וישראל, ובמיוחד באשדוד, שם הוקמה ביוזמתם אנדרטה לזכר חללי רעידת האדמה. הקהילה שומרת על קשרים, ומקיימת אתר פייסבוק פעיל בשם "אגאדיר - הלילה בו רעשה האדמה"[30].
בישראל פורסם ספר, מאת החוקרת ד"ר אורנא בזיז, המספר את סיפור הקהילה היהודית במקום[31], והמשורר ארז ביטון כתב שיר על רעידת האדמה, שזכה למסה מפרי עטו של ד"ר דן מנור[32]. בנוסף על כך פורסמו רשימות וראיונות עיתונאיים בנושא בתקשורת הכתובה והאלקטרונית.
בשנת2018 נחנכה בעיראשדוד, ב"פארק אשדוד-ים"אנדרטהיד זיכרון לנספים באסון אגדיר לזכר הניספים ברעידת האדמה. גובהה של האנדרטה כ-5 מ' ורוחבה כ-11 מ'. צורת האנדרטה היאקשת כפולה, והיא תוכננה על ידי האדריכל/אמן ארי מוריס חיון, שנולד באגאדיר וחי בקנדה[33]. אתר ההנצחה העיקרי ממוקם באגאדיר מולבניין העירייה ובניין הדואר המרכזי. מדובר בקיר לזכר קורבנותרעש האדמה, שאורכו כמעט 5 מטרים, ועליוקליגרפיהערבית, וכן ציטוט המלך מוחמד החמישי: ”אם על אגאדיר נגזר להיהרס, אזי בנייתה מחדש תלויה ברצוננו”[34].
לאחר בניית אגאדיר מחדש, בסמוך לעיר שנחרבה ברעידת האדמה, הפכה העיר החדשה למרכז שוקק של תיירות ומסחר בממלכה המרוקאית. בסוף שנת2016 התחדשו החיפושים אחר תלמידי ישיבת חב"ד הנעדרים מאז רעידת האדמה.
חומות אגאדיר, שנותרו שלמות ברעידת האדמהאגאדיר החדשה, נבנתה לאחר רעידת האדמה
לאחר רעידת האדמה, הייתה הסכמה רחבה בין המומחים בתחומים השונים, שאגאדיר חייבת להיבנות מחדש על בסיסבטון מזוין בפלדה באזור העיר החדשה (la Ville Nouvelle) ובאזור התעשייה המזרחי. המשמעות הייתה "לסתום את הגולל" על הבנייה המרוקנית המסורתית באגאדיר על רובעיה העתיקים: הקסבה, טאלבורג'ט ופאונטי, רבעים שבהם התגוררה רוב האוכלוסייה המרוקנית זה דורות. המלך מוחמד החמישי תמך בגישה זו, ואישר תוכנית אורבנית שאפתנית להקמת עיר חדשה "שתהווה ביטוי נאמן למרוקו המודרנית". גם המפלגה האופוזיציונית למלוכה, אל-איסתיקלאל המרוקנית (Al-Istiqlal), ראתה בשיקום מודרני של העיר באתרה החדש, מודל לעתיד האומה בכללה[35]. רעידת האדמה החישה את "הגירת" רוב האירופאים מאגאדיר ומערים אחרות לארצות מוצאם באירופה. עובדה זו סיפקה למלוכה הזדמנות, לאחר ארבע שנותעצמאות בלבד, לבטא את סמכותה, ולהשתמש בסיוע האמריקאי שקיבלו כדי להפחית את תלותה בצרפת[36]. המלך התעלם מדרישות של יזמים ואינטרסים פרטיים באגאדיר, כיוון שרצה להעצים את הסמכות המלוכנית שלו במרוקו. המחקר החדש[19] מציין מקרים רבים בהיסטוריה שבהם אסונות ומאמצי השיקום בעקבותיהם, היו קשורים לשלטון סמכותי, שראה בתנופת השיקום והפיתוח המודרני שייצור, הזדמנות להעצים את סמכותו, ולהפך. כך שיקומה שלליסבון לאחררעידת האדמה (1755), היווה הזדמנות לז'וזה הראשון, מלך פורטוגל באמצעות עושה דברו ראש הממשלהסבשטיאאו קאראבלו דה מלו, לבסס את שלטונו באמצעות שיקום מהיר של העיר. אחרימגפת הכולרה השנייה בצרפת בשנת 1830, הציבור המשכיל קרא ל"הפיכה" של טכנוקרטים שיקיימו שלטון הירארכי, שיתאם את מאמצי השיקום שיכלו להציל את צרפת, אך החשש של השלטון הרפובליקאי מהלאמת רכוש פרטי והחשש מעימותים עם האינטרסים של הבורגנים, האטו בצורה דרמטית את מאמצי השיקום. כך גם לאחרהשרפה הגדולה של לונדון בשנת1666 ורעידת האדמה בסן פרנסיסקו (1906).חסן השני, מלך מרוקו שירש את הכתר רק שנה אחרי רעידת האדמה, לא יכול היה להרשות לעצמו שהמקרים של צרפת, לונדון וסן פרנסיסקו יחזרו גם במרוקו, ויזם תוכנית רחבה של הפקעה, הלאמה ורגולציה קשוחה לעניין הבנייה מחדש. עבור חסן השני, העיצוב האורבני של אגאדיר החדשה היווה ביטוי לשאיפות הלאומיות המרוקניות באמצעות הבנייה החדשה במרחב הזה. כמו אביו, מוחמד החמישי, שהציב את המונרכיה במרכז הסיוע ההומניטרי והתגובה המהירה לתוצאות רעידת האדמה, כך בְּנוֹ, קשר את הבנייה המודרנית מחדש של אגאדיר לאחדות הלאומית של מרוקו, ואחדות זו התגלמה כולה במלך עצמו - כך המחקר החדש בעניין זה[37].
כיום אגאדיר היא שוב עיר תיירותית לחופו של האוקיינוס האטלנטי.יש בה 10 קילומטרים של חוף, שווקים עם יותר מ-6,000 חנויות, ופסטיבלים אתניים[3]. מבצר קסבה מפואר ששרד את רעידת האדמה, הגם שקיימת ביקורת אקדמית על איכות השחזור והשימור[9] ומוזיאונים שמוקדשים לתרבות הברברית וקולינריה[38]. באגאדיר שדה תעופה בינלאומי[39].
^[https://mjp.univ-perp.fr/constit/ma1912.htm Traité Pour l'Organisation du Protectorat Français dans l'Empire Chérifien.(Fès, 30 mars 1912)], Digithèque de Matériaux Juridiques et Politiques
^Daniel Williford, 2017. Seismic Politics: Risk and Reconstruction after the 1960 Earthquake in Agadir, Morocco. Technology and Culture, 58, p.983
^12Segalla, D. S., 2020.Empire and Catastrophe - Decolonization and Environmental Disasters in North Africa and Mediterranean France Since 1954. University of Nebraska Press, p.108.להלן:Segalla 2020
^The American Iron and Steel Institute - AISE (1962). The Earthquake of Agadir, Morocco. N.Y., p.27
.jpg)
