מאת: אמיר בן-עמרם, מכון גנזים

התרגשות רבה הייתה באחרונהבגנזיםכאשר גילינו כמה מכתבים נדירים של אלברט אינשטיין – ובעיון בהם מצאנו פרטים חדשים  אודות שני מדענים שהיו עוזריו האישיים – ובהם דמותו הנשכחת של מתימטקאי יהודי שנפטר בצעירותו ממחלה נדירה ב-1933.  במעשה בלש חוקר – הגענו אל הדמויות הנשכחות האלה, וגם למדנו דברים חדשים על איינשטיין עצמו. שתי דמויות שנעלמו משולי ההיסטוריה המדעית חוזרות לחיים מתוך ארכיון:יעקב גרומר ויהודה (יאן) לֶמן, “מזרחיים” צעירים שהאירו לרגע את מסלולו של איינשטיין.

כך נמצאו ב"גנזים" דפים מצהיבים, דיו דוהה, ומילים שמחזירות קול—נמצאו מכתבים ותכתובות הקושרות את אלברט איינשטיין לשני צעירים יהודים, ילידי מזרח אירופה, שבאו לגרמניה כדי לנשום מתמטיקה ופיזיקה מן המקור. הם לא היו כוכבים מן המניין: לא זכו לקתדרות מפוארות, לא נטבע שמם על שערי אוניברסיטאות, אבל הם עבדו, חישבו, תרגמו והפיצו. מתוך המסמכים עולה תמונה מורכבת: איינשטיין כאיש־מדע מבריק, אך גם כמתבונן חד ורחום בבני אדם; ושני מסלולי חיים שבקצוותיהם אור גדול וצֵל ארוך.

יעקב גרומר

בארכיון גנזים – אגודת הסופרים נמצא ארכיונו שלנחום חיניץ (1895–1984).

הוא היה סופר ועתונאי, שעלה לארץ ב-1937 מארצות הברית, לשם היגר ב-1921 מבריסק שבליטא (כיום נקראת ברסט ושייכת לבלארוס).  בהיותו בארץ, עסק בין היתר בעריכת ספרי זכרון לקהילות יהודיות, ובהן בריסק. זהו ההקשר שבו פנה לאינשטיין.  הוא התעניין באדם שהיה אסיסטנט של אינשטיין בגרמניה –ד"ר יעקב גרומר, יליד בריסק.  אינשטיין ענה לו ברצון וכך כתב על יעקב גרומר:

ההערכה של אינשטיין לגרומר ראויה לציון מיוחד על רקע הזלזול שהיהודים ממזרח אירופה – ה"ostjuden" – ספגו בדרך כלל מעמיתיהם ה"מערביים" בגרמניה.

חיניץ לא הסתפק בהתכתבות עם אינשטיין,  הוסיף לחקור אודות גרומר ומצא ישיש יליד בריסק,דוד יוסף ווינוגרד, שידע לספר סיפורים עליו, שמופיעים בספר"במחיצת אישים דגולים" מאת נחום חיניץ. בין היתר סיפר שבנעוריו היה גרומר עילוי ו"מתמיד", שעשה לילות כימים צמוד ל"שטענדער" – העמוד עליו מניחים את הספר בבית המדרש. אך כדברי אינשטיין עשה תפנית חדה ובחר לעצמו קריירה של מתמטיקאי. עם זאת מסופר שגם בשנותיו בגרמניה היה מופיע בכל אסיפה והרצאה יהודית.  עקב מחלתו, נפטר בגיל צעיר, ב-1933.  

באתר אינטרנט של הספריה העירונית של ברסט מצאנו עדות נוספת על יעקב גרומר, המלאה ביותר שבידינו.  לפי אתר זה, יעקב גרומר נולד ב־10 באוגוסט 1879 בעיר בריסק, במשפחה דתית מאוד. בילדותו נחשב לילד מוכשר במיוחד: זיכרון פנומנלי, חשיבה אנליטית, יכולת עבודה יוצאת דופן, התמדה ונחישות, אינטואיציה טבעית, טוהר מוסרי ללא עוררין והומניזם. מילדותו ועד שנת 1905 למד תלמוד. ייעדו אותו להיות רב. כתלמידו המצטיין של רב ברסט, היה אמור לרשת את מקומו ולפי המסורת אף לשאת לאישה את בתו. אולם החתונה לא התקיימה – הכלה ברחה, נבהלת ממראהו של חתנה המיועד.

גרומר סבל מאקרומגליה (ענקות) – מחלה אנדוקרינית הגורמת לגדילה לא פרופורציונלית של כפות הידיים, הרגליים והגולגולת (סיפרו כי סנטרו השתפל כמעט עד בטנו). נעלב מן הכלה (ובאותה מידה מן הנשים בכלל), מהרב, מברסט ומהדת היהודית – עזב את העיר ונסע לגרמניה. שם למד במהירות את השפה הגרמנית, החל לקרוא בשקיקה והתעניין בפיזיקה ובמתמטיקה. בשנת 1905, למרות שלא היה בידו תעודת בגרות, התקבל לעבודה תחילה באוניברסיטת ברן ולאחר מכן באוניברסיטת מרבורג.

בשנים 1907–1913 למד באוניברסיטת גטינגן מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה. גורלית הייתה פגישתו עם דוד הילברט. יחסיהם היו יחסי תלמיד ומורה, ושיאם היה בשנת 1914 בהגנה מזהירה על עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית הילברט – מחקר שתרם תרומה רצינית לפיתוח בעיות בתורת הפונקציות השלמות והטרנסצנדנטיות. הילברט עצמו סייע לו לקבל את הדוקטורט, ואמר בפני מועצת האוניברסיטה:

דברי המאסטר שכנעו את הוועדה, וגרומר קיבל פה אחד את תואר הדוקטור למדעים מאוניברסיטת גטינגן.

בשלב הברלינאי של חייו המדעיים מילאה תפקיד מרכזי שותפותו עם הפיזיקאי אלברט איינשטיין. שמונה שנים מאוחר יותר כתב איינשטיין כי יעקב גרומר ״סייע לי בכל החישובים בתחום תורת היחסות״ – ובכך הודה בתרומתו המשמעותית של עמיתו למחקר. העבודה של גרומר, שפורסמה כספר נפרד מטעם האקדמיה הפרוסית למדעים, הניעה שינוי במשוואות הכבידה של איינשטיין כך שיתאימו לעולם סגור במרחב, והוכיחה את שימור האנרגיה הכוללת שלו.

בהמשך השתתף גרומר בכל עבודותיו של איינשטיין לפיתוח תורת היחסות הכללית בכיוון איחוד שדות הכבידה והאלקטרומגנטיות, וכן בחקר תורת החומר והכללת תורת הקוונטים. שיתוף הפעולה ביניהם הניב הישגים מדעיים כפולים: בשנת 1927 הוכיחו איינשטיין וגרומר לראשונה כי תורת השדה עשויה לכלול בתוכה את תורת התנועה המכנית של חלקיקי החומר. נכתבו מספר מאמרים משותפים. גרומר עבד שלוש־עשרה שנה לצידו של איינשטיין, שימש כעוזרו, ונטל חלק פעיל בפיתוח תורת היחסות ובניסיונות לאחד את שדות הכבידה והאלקטרומגנטיות.

עם זאת, גרומר זכה לשם גם מחוץ לצלו של איינשטיין: הוא ניסח לבדו את התנאים ההכרחיים והמספיקים לנכונות השערת רימן בתיאוריה האנליטית של המספרים (מה שמכונה "אי־השוויונות של גרומר"), השתתף בהכנת ספרי לימוד לפיזיקה ולמתמטיקה לבתי־ספר בארץ־ישראל. תחום עיסוקו המדעי היה רחב מאוד וכלל אלגברה, תורת הפונקציות הטרנסצנדנטיות ומכניקה יחסותית. הוא עמד בראש הקתדרה למתמטיקה באוניברסיטת ברלין.

בשנת 1928, לפי המלצתו של איינשטיין, מונה לפרופסור בפקולטה הפדגוגית של האוניברסיטה הממלכתית של בלארוס. במקביל, משנת 1931, היה חוקר בכיר במכון הפיזיקלי־טכני של האקדמיה הבלארוסית למדעים.

במשך ארבע וחצי שנים פעל יליד ברסט־ליטובסק במרץ רב והשתתף בעיצוב המחקר בתחומי הפיזיקה והמתמטיקה בבלארוס הסובייטית. גרומר שימש מופת לחבריו לעבודה; הם העריצו את יכולתו המדהימה לנסח בעיה מדעית ולהציע דרך אופטימלית לפתרונה. עבודה לצידו הייתה בית־ספר אמיתי למדענים צעירים. אפשר לקבוע בוודאות שהופעתו במינסק הייתה מאורע מכונן בהתפתחות המתמטיקה והפיזיקה הבלארוסית.

ב־11 באפריל 1933 הלך לעולמו. נשיאות האקדמיה הבלארוסית הקצתה 1,520 רובלים להלוייתו של המדען הבודד. כל חפציו ומסמכיו נמסרו לעוזרת הבית שלו. גופתו נמסרה, לפי צוואתו, למכון הרפואי לצורכי לימוד, ומוחו ואיברים נוספים נותחו לצרכים מדעיים.

באתר הבלארוסי מצאו גם את התצלום היחיד של יעקב גרומר שבידינו.

יהודה למן

ובכך לא נגמרה ההפתעה שלנו – מתברר שלאותו גרומר יש עקבות בארכיון נוסף בגנזים – ארכיונו של זלמן שזר.  משנפטר גרומר, כתב עליו זלמן שזר הספד בעיתון דבר מה-12 במאי 1933 . שזר הגדיר אותו כאחד "הנפילים אשר בארץ" – התייחסות כפולה, לגדולתו האישית ולמחלה שגרמה לגידול מופרז של עצמותיו. שזר התרשם מכך שתלמיד הישיבה המצטיין עבר לפקולטה למתמטיקה "ללא כל חבלי מעבר, כמו שהוא – קפץ ונכנס". גם מהאוניברסיטה למחיצתו של אינשטיין עבר, לדברי שזר המתפעל, "בצעד אחד, כבסנדלי ענק שבאגדה". גם כתב היד של מאמר זה נמצא בגנזים.

במכתב אל חיניץ, אינשטיין התנצל שאין בידיו תמונה של גרומר, והפנה את חיניץ אליהודה למן (Juda Leman). גם זה האחרון היה מהעוזרים היהודים של אינשטיין, ונרחיב עליו את הדיבור בהמשך. למן השיב לחיניץ כי לצערו אין בידיו תמונה, אבל שגרומר "חי בזכרוננו כאחד האנשים היקרים והיפים ביותר שנפגשנו בהם". בסופו של דבר השיג חיניץ תמונה קבוצתית שבה מופיע גרומר, מאחד ד"ר רבינובץ מתל אביב. והוא מצטט את הסיפור על התמונה:

על למן נוכל לספר,שגם הוא היה "ostjude" שהיגר לברלין מוורשה, "אומץ" על ידי אינשטיין עד שהיה לאחד  מעוזריו.  היה לו עניין מיוחד בהפצת הפיזיקה בין היהודים, בכך שכתב ספרון על תורת היחסות ביידיש, מפעל שזכה לברכתו של אינשטיין (הספרון הצליח עד שתורגם גם לרוסית, ספרדית ואנגלית). אינשטיין דאג לכך שלמן יתקבל לאוניברסיטת ברלין והוא השלים שם דוקטורט. אבל בניגוד לגרומר, למן אכזב את המורה הדגול: במקום להתקדם במדע, הוא בחר להחליף מקצוע לתסריטאי ובמאי בהוליווד. ב-IMDB מופיע סרט אחד שלו – "הארץ המובטחת", סרט תיעודי על פלשתינה שיצא ב-1935. זו הייתה התנסות לא כל כך מוצלחת, כפי שתארה זו מרגוט קלאוזנר, המפיקה: "הוא לא הכיר את הארץ, לא היה לא ידע מקצועי בבימוי סרטים – לא לפני, לא בעת ולא אחרי סיום הסרט".

סיפורו של הסרט מעניין בפני עצמו. לאחר שנכשלו בהפצתו בארה"ב, החליטו המפיקים להציגו בגרמניה, ושם הוא הוצג – בברכתו של הממשל הנאצי, ששמח לעודד יהודים להגר לפלשתינה. הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים של 1935 בונציה וזכה ל"ציון לשבח של השופטים".

כך זנח למן את הפיזיקה וניסה לפתח קריירה קולנועית בארה"ב תחת שמו הפולני: יאן למן. הוא ניצל את טוב לבו של אינשטיין, שכתב עבורו מכתבי המלצה לבכירי הוליווד, Harry Warner  ו- David O. Selznick.  אבל הקריירה החדשה לא היטיבה עמו. בשנת 1953, במכתב לאינשטיין, מתארת ידידתו של למן, Mary Montrose את מצבו האומלל: הוא חי מצדקה והלוואות, עד שסולק מהרשימות של ארגוני צדקה, גורש מדירתו ושקל התאבדות.  וכך הגיב אינשטיין:

אבל אינשטיין טעה בהנחה שבחירתו של למן הייתה מועדת לכשלון: תוך שנים מועטות, למן התאושש וכתב בהצלחה לסדרות טלוויזיה (שתיים כאלה, מ-1958, מופיעות ב-IMDB).  

תודה לרחל פופר, שגילתה את המכתבים בארכיון חיניץ, לדוד שניידמן, שאיתר ותרגם חומר ברוסית, וליצחק בר יוסף  ואדיבה גפן על עזרה בהכנת הכתבה.

לקריאה נוספת

נחום חיניץ, "במחיצת אישים דגולים", תל-אביב:חן, 1971

Chad, Jordan A.: Albert Einstein and "The Case of Juda Leman": From Yiddish Physics to Hollywood.  In Shofar: An interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Purdue University Press, Vol. 40, No. 1, 2022